"הָוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם".

(משנה מסכת אבות פרק ה משנה כ)

צורי, האיש והחלומות – האיש והמעשים

השילוב הנדיר בין היכולת לחלום, לחזות, לתכנן עתיד.

ובד בבד להיות מציאותי, מעשי, יעיל ובעיקר זריז.

בקושי הספקת לספר לו את החלום, וצורי כבר באמצע לבצע.

מהחלומות הקטנים ביותר, על כיור נקי וכביסה מקופלת,

פרגולה ייחודית, טיסה לחו"ל, או עוד אירוע מטורף בחצר הבית ועד פסגת חלומותיו – מעשיו, הבוסתן הייחודי המכה שורשים, באדמה שצורי כה אהב.

נצעד היום בעקבות אחת התכונות היפות שבלטו בצורי:

הזריזות.

***

המעשים הקטנים מהם נוצרים אנשים גדולים

"חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים"

(משלי כב, כט)

"בָּא לְשַׁבֵּחַ מִדַּת הַזְּרִיזוּת, וְהִיא הַמְּהִירוּת בִּמְלַאכְתּוֹ. וּבֵאוּר הָעִנְיָן: כַּאֲשֶׁר מֻטֶּלֶת עָלָיו מְלָאכָה לַעֲשׂוֹת, לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי אִם (עד ש…) כִּלָּה הַדָּבָר לַעֲשׂוֹתוֹ. וְהַמְּהִירוּת בַּמְּלָאכָה – כּוֹלֶלֶת הַהַקְדָּמָה אֵלֶיהָ, שֶׁלֹּא יְאַחֲרֶנָּה לְיוֹם מָחָר, וְהִתְעַסֵּק בָּהּ בְּלֹא בִּטּוּל וְהֶפְסֵק בַּעֲצַלְתַּיִם. וְשֶׁבַח בְּעָלֶיהָ וְאָמַר כִּי לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצֵּב, כִּי הַמְּלָכִים שׁוֹאֲלִים וְדוֹרְשִׁים עַל אִישׁ אֲשֶׁר כָּזֶה, וְהוּא הָרָאוּי לְפָעֳלָם וְלַעֲבוֹדָתָם".

(רבינו יונה מגירונדי)

אמבר:

כשהייתי אומרת לו בבוקר שיש לי יום עמוס, ואם אפשר שיכניס כביסה, במהלך היום אני כבר הייתי שוכחת מזה, אבל אין סיכוי שהייתי חוזרת הביתה ואין כביסה תלויה, כי הוא פשוט אף פעם לא שכח. ואם הייתי אומרת לו שקר בבית בלילה, יום למחרת היה דואג לחימום.

אבא שלו מבקש ממנו להחליף נורה בבית, עוד לפני שהספיק למצמץ הוא כבר עשה את זה.

***

שאלה למחשבה

זריז או דחיין?

האם הזריזות היא רק דרך לחסוך זמן [דבר חשוב בפני עצמו], או שיש בה משהו שמשנה את מהות העשיה?

***

זריז או דחיין – להיות או לחדול

"וְתִרְאֶה כִּי טֶבַע הָאָדָם כָּבֵד [עצל] מְאֹד, כִּי עָפְרִיּוֹת הַחָמְרִיּוּת גַּס, עַל כֵּן לֹא יַחְפֹּץ הָאָדָם בְּטֹרַח וּמְלָאכָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, צָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּבֵּר נֶגֶד טִבְעוֹ עַצְמוֹ וְיִתְגַּבֵּר וְיִזְדָּרֵז, שֶׁאִם הוּא מַנִּיחַ עַצְמוֹ בְּיַד כְּבֵדוּתוֹ [עצלותו], וַדַּאי הוּא שֶׁלֹּא יַצְלִיחַ. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַתַּנָּא הָוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם".

רמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) בספר מסילת ישרים פרק ו

אמבר: כזה הוא היה, דחיינות אצלו הייתה מילה גסה

למה הרמח"ל חושב שמי שיתעצל – אין סיכוי שיצליח, הרי לכאורה ההבדל בינו לבין המזדרז הוא רק כמות הזמן שמשקיעים בכל פעולה?

***

איזהו זריז? הרואה את הנולד

"וּמְפֹרָשׁ כִּי מִדַּת הַזְּרִיזוּת – לִרְאוֹת אֶת הַנּוֹלָד, וּלְהַקְדִּים סִבַּת הַשְּׁמִירָה מִן הַדָּבָר לִפְנֵי עִתּוֹ [=להתכונן לדבר עוד לפני שהדבר קורה בפועל]… עַל כֵּן שִׁבֵּחַ בְּכָאן מִדַּת הַזְּרִיזוּת"

(רבינו יונה מגירונדי)

"חֶלְקֵי הַזְּרִיזוּת שְׁנַיִם, אֶחָד קֹדֶם הַמַּעֲשֶׂה, וְאֶחָד אַחֲרֵי כֵן. קֹדֶם הַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה הוּא שֶׁלֹּא יַחֲמִיץ הָאָדָם אֶת הַמִּצְוָה, אֶלָּא בְּהִגִּיעַ זְמַנָּהּ אוֹ בְּהִזְדַּמְּנָה לְפָנָיו אוֹ בַּעֲלוֹתָהּ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, יְמַהֵר יָחִישׁ [=יזרז את] מַעֲשֵׂהוּ לֶאֱחֹז בָּהּ וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ, וְלֹא יַנִּיחַ זְמַן לִזְמַן שֶׁיִּתְרַבֶּה בֵּינְתַיִם".

(מסילת ישרים פרק ז)

אמבר: צור חלם שיהיה פה במשק מגוון של עצי פרי, במשך הלימודים שלו הוא הבין שהוא רוצה לזנוח את החקלאות של זן אחד, ולפתח את המשק לכיוון בוסתן עצי פרי מגוון וכמה שקרוב לטבע. הפנטזיה הזאת הייתה קסומה, אבל הרגישה כמו חלום רחוק, הרי לעצי פרי לוקח שנים עד שהם נקלטים היטב באדמה, ואני והוא תכננו לטוס לשנה או שנתיים לאוסטרליה. צור שיתף את אביו בחלום, ומיד קבל החלטה – הוא פנה לשותף שלו לחלום (גיא) ויחד הם הלכו לרכוש עצי פרי קטנים. הגיעו איתם למשק, נטעו אותם בשקים גדולים, סידרו השקיה. אמרתי לצור מה הוא יעשה עכשיו עם העצים האלה ? הוא אמר לי, שהוא היה חייב לנטוע עצים כדי להצהיר כוונות מול עצמו והסביבה, שרעיון הבוסתן הוא אמיתי ויתממש. כך בזמן שנטייל באוסטרליה העצים יפתחו מערכת שורשים, ויהיו עבורו מעין צעד התחייבות ראשון, בדרך להגשמת החלום.

***

שאלה למחשבה:

למה הזריז רואה את הנולד?

מה הקשר בין שתי תכונות משובחות אלו?

"כשצור החליט שהוא רוצה להעמיק בסיפורי התנ״ך תוך ימים ספורים, מיד חקר ובדק עד שמצא פודקאסט שיוכל להאזין לו ולהעשיר את עצמו."

***

החשיבה המוטה – אם כל חטאת

"אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ".
(משלי כב יג)

"שִׁבְעָה דְּבָרִים אָמַר שְׁלֹמֹה בְּעָצֵל: כֵּיצַד?
אָמְרוּ לְעָצֵל, הֲרֵי רַבְּךָ בָּעִיר, לֵךְ וּלְמַד תּוֹרָה מִמֶּנּוּ – וְהוּא מֵשִׁיב אוֹתָם, מִתְיָרֵא [=מפחד] אֲנִי מִן הָאֲרִי שֶׁבַּדֶּרֶךְ.
רַבְּךָ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה [=בשכונה], אוֹמֵר לָהֶם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֲרִי בֵּין הָרְחוֹבוֹת.
אוֹמְרִים לוֹ, הֲרֵי הוּא בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ – אוֹמֵר לָהֶם, אִם אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ, אֲנִי מוֹצֵא הַפֶּתַח נְעוּלָה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם.
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֵין הַיִּרְאָה גּוֹרֶמֶת שֶׁיִּתְעַצֵּל אֶלָּא עַצְלָה גּוֹרֶמֶת לוֹ שֶׁיִּתְיָרֵא".
(מסילת ישרים פרק ט)

"בָּא לְהוֹדִיעַ, כִּי הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת מַתְעוֹת הַשֵּׂכֶל, וִיבַקֵּשׁ טְעָמִים לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי הַתַּאֲווֹת, עַל כֵּן אָמַר כִּי הֵעָצֵל יִמְצָא טַעֲנָה לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי הָעַצְלוּת, וְיִפְחַד מִדָּבָר שֶׁלֹּא יִפְחַד מִמֶּנּוּ זוּלָתוֹ".
(רבינו יונה מגירונדי)

העצל איננו מעוניין לראות את העתיד, זה פשוט עלול לחייב אותו לעשות דברים שאם אפשר לדחות למחר, למה שלא ידחה אותם למחרתיים? אך הזריז איננו מפחד מעשיה, ולכן הוא יחשוב כבר עכשיו מה יצטרך לעשות בהמשך.

***

הזריזות הדרך לשיקול דעת טהור

"אמַר לוֹ [=אלוקים לאדם הראשון] וְאַתְּה מָה שִׁמְךָ? אָמַר לו:ֹ אֲנִי נָאֶה לְהִקׇראוֹת אָדָם שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה"
(מדרש רבה – בראשית פרשה יז)

"ְתִרְאֶה כִּי טֶבַע הָאָדָם כָּבֵד מְאֹד, כִּי עָפְרִיּוֹת הַחָמְרִיּוּת גַּס, עַל כֵּן לֹא יַחְפֹּץ הָאָדָם בְּטֹרַח וּמְלָאכָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, צָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּבֵּר נֶגֶד טִבְעוֹ עַצְמוֹ וְיִתְגַּבֵּר וְיִזְדָּרֵז… כִּי חִזּוּק גָּדוֹל צָרִיךְ לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִכְפּוֹת הַטֶּבַע אֶל הָפְכוֹ".
(מסילת ישרים ו)

אמבר: "לא שמעתי ממנו אף פעם

אין לי כוח, לא בא לי, אחר כך"

האדם מוגדר כנברא מהאדמה, נגזרת מכך היא הנטיה לעצלות. ומשום כך היא גורמת לכל החלטותיו להיות מוטות לטובת אי עשיה. הזריזות היא הדרך היחידה לגרום להחלטותיו להיות טהורות יותר.

מסקנה: זריזות או עצלות = להיות או לחדול

***

מִשְׁנָה לַנְּשָׁמָה

אָמַר לָהֶם (רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו): צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב.

אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ רָעָה, שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רַע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רַע.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז, כא): לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב רַע.

אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

(אבות, פרק ב' משנה ט')

האם ישנה דרך אחת להצלחה שמתאימה לכולם?

כיצד 'לב טוב' כולל את ארבעת הדברים האחרים?

מדוע לדעתכם החכמים האחרים לא נקטו בתכונת 'לב טוב'?

מוזמנים להעמיק ולפתח שיח לאור המצגת 'משנה לנשמה'
באתר אחים לנפש