צורי – אדם שכולו נתינה

צורי – ילד שכולו אהבה, נער שכולו הבנה, אדם שכולו נתינה.כל מי שדרכו הצטלבה בדרכך זכה לחיוך מאיר, מילה טובה, עזרה קטנה או גדולה, ידעת לתת את התחושה שיש מי שדואג לך, יש מי שיעזור לך, ובעיקר יש מי שידע להקשיב וידע להביט, ויש לו את התבונה לדעת מה ואיך לסייע, לעזור בלי להשתלט, לתמוך ולהישאר מכבד, להגיד את המילה הנכונה, לתת כתף חסונה.

את הפרק הזה הקדשנו לתכונה שכל כך אפיינה את צורי הרצון והידע לתת.

המון סיפורים סופרו על צורי ועל יכולת הנתינה המופלאה שלו ניסינו לבחור את אלו המתארים נקודות מיוחדות, מקווים שלא טעינו.

***

כֹּחַ הַנְּתִינָה

"כַּאֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹקִים אֶת הָאָדָם, עָשָׂהוּ לְנוֹתֵן וְנוֹטֵל, כֹּחַ הַנְּתִינָה הוּא כֹּחַ עֶלְיוֹן מִמִּדּוֹת יוֹצֵר הַכֹּל – בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא מְרַחֵם וּמֵיטִיב וְנוֹתֵן מִבְּלִי קִבֵּל דָּבָר בִּתְמוּרָה, הֵן לֹא יֶחְסַר לוֹ [=לֶאֱלֹקִים] כְּלוּם… וְכָכָה עָשָׂה אֶת הָאָדָם כַּכָּתוּב בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם כִּי יוּכַל לְרַחֵם וּלְהֵיטִיב וְלִתֵּן".
"אֲבָל כֹּחַ הַנְּטִילָה הוּא אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה הָאָדָם לִמְשֹׁךְ אֵלָיו אֶת כָּל הַבָּא בִּתְחֻמּוֹ כֹּחַ זֶה הוּא אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בְּנֵי הָאָדָם "אַהֲבַת עַצְמוֹ" וְהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הָרָעוֹת".
(הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו – חלק א עמ' 32)

***

איילת אמא של צורי מספרת: לצורי היתה חולשה מגיל צעיר מאד, צורי לא היה מסוגל לראות לידו אדם שחסר לו משהו, כבר בהיותו ילד בגינת השעשועים, אם ראה צורי אדם יושב בדד על ספסל, אף אם לא היה לצורי שום הכרות מקדימה איתו, מיד רץ לשוחח איתו, להפיג את בדידותו. תכונה זו ליוותה אותו לאורך כל חייו, כנער מתבגר דאג לצרף ל"חבורה" ילד שזה עתה עבר לגור באיזור, וכסטודנט ידע לתמוך בצעירים הסובלים מחבלי קליטה…

מה העזרה הכי גדולה שאני יכול להעניק לאחר, עזרה פיזית או עזרה נפשית?

***

לְבֵן שִׁנַּיִם מֵחָלָב

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: "טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁנַּיִם לַחֲבֵרוֹ [=שֶׁגּוֹרֵם לַחֲבֵרוֹ שֶׁיִּשְׂמַח וְיִשְׁחַק וְיִרְאוּ הַשִּׁנַּיִם] יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חֵלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְבֵן שִׁנַּיִם מֵחָלָב', אַל תִּקְרֵי לְבֶן שִׁנַּיִם אֶלָּא לִבּוּן שִׁנַּיִם". נְתָאֵר לְפָנֵינוּ אֵיזֶה הֲנָאָה גּוֹרֵם אָדָם לַחֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַשְׁקֵהוּ חָלָב, וּבִפְרָט בִּזְמַן שֶׁחֲבֵרוֹ מְעֻלָּף מִצִּמָּאוֹן וְקַר לוֹ, וְהוּא בָּא וּמַשְׁקֶה אוֹתוֹ חָלָב חָם וּמַרְוֶה. וְאִם נִרְאֶה אָדָם שֶׁמַּשְׁכִּים כָּל יוֹם בַּבֹּקֶר וְחוֹזֵר עַד הָעֶרֶב עַל בָּתֵּי הָעֲנִיִּים וְהַחוֹלִים וּמַשְׁקֶה אוֹתָם חָלָב, כַּמָּה נַעֲרִיךְ אֶת הָאָדָם הַזֶּה וּבְאֵלּוּ תָּאֳרִים שֶׁל טוֹב וּמֵטִיב נַכְתִּיר אוֹתוֹ. הֲרֵי לֹא נִמְצָא כְּדֻגְמָתוֹ.
וְהִנֵּה בָּאִים חֲזַ"ל וּמְגַלִּים לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לְכָל אָדָם הַיְכֹלֶת וּבְלִי טִרְחָה יְתֵרָה לִגְמֹל חֶסֶד עִם חֲבֵרָיו בְּמִדָּה עוֹד יוֹתֵר גְּדוֹלָה, וְהִיא לְהַלְבִּין לָהֶם שִׁנַּיִם וּלְהַרְאוֹת לָהֶם פָּנִים מְאִירוֹת וּמַסְבִּירוֹת, כִּי הַנְעָמָה זוֹ גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהַשְׁקָאַת חֵלֶב".
(אור הצפון חלק א – מאמר "המלכת את חברך")

***

רבים רוצים לעזור. מעטים יודעים איך לעשות את זה בצורה מדוייקת..

סבא של בן דוד של צורי נפטר. יפתח, אחד מבני הדודים לקח את הפטירה מאד קשה. צורי איכשהוא שמע מזה, וכדרכו, בשקט בלי צלצולים, בתוך האבל הכללי של כל המשפחה, צורי זיהה את הצורך המיוחד של בן הדוד , ושלח לו בווטסאפ קצר את המילים המדויקות שיעזרו לו.

***

הנתינה הנכונה היא לא סתם לתת, הנתינה חייבת להיות מושכלת, מתוך הבנה אמיתית בחוסר
והדרך למלא אותו.

"אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" (תהלים מא) [דל=האדם הנזקק].
אָמַר רַבִּי יוֹנָה: אַשְׁרֵי נוֹתֵן אֶל דַּל – אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל [=פועל בשכל] אֶל דָּל, הָוֵי [=הֵיֵה] מִסְתַּכֵּל בּוֹ הֵיאַךְ לִזְכּוֹת עִמּוֹ".
(ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסה)
"אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל", שֶׁהוּא שָׂם שֵׂכֶל וְהֵבִין אֶל צֹרֶךְ הַדַּל [=האדם הנזקק] וְאֵיךְ יוֹעִילֵהוּ [=יועיל לו]"
(אלשיך שמואל א פרק יח)

***

להצליח לתת בלי שהמקבל ירגיש נתמך

אמבר מספרת: צורי – שכל כך אהב לתת, ידע גם איך לתת. הוא ידע לתת בלי להפוך את השני לנתמך או לנזקק. הוא ידע את המינון המדוייק לתת לשני את הדחיפה הקטנה שתעזור לו להתניע, ועדיין המקבל יישאר עצמאי. סבתא של צורי נפגעה בתאונת דרכים, בעקבות כך נפגעו חלק מהיכולות שלה, ואפילו את עוגת הגבינה המיוחדת – הסמל המסחרי ומקור לגאווה של סבתא, היא התקשתה להכין. צורי כמובן לא ויתר, יום אחד הוא נסע עם אמבר לסבתא, ויחד איתה הכינו את העוגה, כשצורי מקפיד לתת לסבתא לנהל את העסק, כך שתוכל לצאת עם ההרגשה שאכן היא הכינה את העוגה.

***

חבר שלי פשט את הרגל.
בפני עומדות שתי אפשרויות:

א.
להעניק לו מתנה 100,000 ₪
שיהיה לו איך לגמור את החודש.

ב.
להלוות לו 100,000 ₪ בתנאי שישקיע אותם בפיתוח עסק, ויחזיר לי אותם עוד שנה.

מה האפשרות היותר מוסרית לדעתך?

***

אל תתן לו דג, תשאיל לו חכה.
הצורה הכי טובה לעזור לאחרים היא: לתת לאחר את היכולת להתפרנס לבד ולהיות עצמאי.

אמבר מספרת: אני מורה ליוגה ופתחתי עסק עצמאי לפני כשנה וחצי.
בתחילת דרכי לימדתי במרחבים פתוחים (גינה שלנו ושל ההורים שלי)כשהתקרב החורף, התלבטתי לאן לקחת את העסק מעכשיו – האם להשכיר סטודיו או אולי לעבור ללמד בסטודיו אחר.
שאלתי אותו מה לדעתי אוכל לעשות בימי גשמים.
צורי שמע את הדילמות שלי וחשב על זה בכובד ראש.יום אחד הגיע אליי עם רעיון, ״אני אבנה לך סטודיו כאן במושב״ הייתי המומה מהנחישות וגודל הפרויקט שהחליט לקחת על עצמו.
אמרתי לו שזה מלחיץ אותי, שאני לא יודעת אם זה שווה את ההשקעה הכספית, העסק עוד היה בתחילת דרכו וזה הרגיש לי צעד גדול. צור בנינוחות שלו אמר לי ״גם אם המרחב הזה יהיה רק עבורך לתרגול, אני אהיה מאושר״
מפה לשם הוא הלך ובדק על אפשרויות ובחר להזמין אוהל גדול במשך שבועיים עבד בעצמו ליצור פרקט שיהיה ישר ועל בניית היסודות וההקמה ובזכותו העסק שלי גדל אל תוך הסטודיו הזה.

***

וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ… וְחַי עִמָּךְ

"שְׁמֹנָה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ [=שנהיה עני] וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאוֹל.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ כְּלוֹמַר הַחְזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּוֹל וְיִצְטָרֵךְ".
(רמב"ם מתנות עניים פרק ז)

***

בדיבור, במעשה, בממון.

צורי – אין ספור סיפורים של נתינה
בדיבורים: מעודדים מכילים ומחכימים.
במעשים: בעזרה לכל מי שרק ביקש
ובממונו: מי לא התארח בבית המיוחד הזה, יום ההולדת של הבן דוד של אח של החברה של… והחבר של הידידה של…. כל אירוע חברתי שחיפש מקום טוב… כולם התקבצו לבית המיוחד הזה.
כל מכר וידיד שחיפש הפוגה מחיי העיר הסואנים – בית משפחת סעידי היה תמיד הכתובת.
החסד ליווה את צורי מימי ילדותו ועד רגעיו האחרונים, עת תמך בחבריו הפצועים, עד שהשיגוהו כדורי המרצחים…

***

צידה לדרך

"וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר תְּחַפֵּשׁ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ".
(אגרת הרמב"ן)

אז מה אני למדתי מצורי?
את מה אנסה ליישם?
האם אביט קצת יותר אל האחר?
האם אנסה להשכיל אל דל?

***

מִשְׁנָה לַנְּשָׁמָה

"בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:
אֵיזֶּהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָל אָדָם, שֶּנֶּאֱמַר (תהלים קיט, צט): "מִכָל מְלַמְדַי הִשְכַלְתִי, כִי עֵדְוֹתֶּיךָ שִיחָה לִּי".
אֵיזֶּהוּ גִבוֹר? הַכוֹבֵש אּת יִצְרוֹ, שֶּנֶּאֱמַר (משלי טז, לב): "טוֹב אֶּרֶּךְ אַפַיִם מִגִבוֹר, וּמשֵל בְרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".
אֵיזֶּהוּ עָשִיר? הַשָמֵחַ בְחֶלְקוֹ, שֶּנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ב): "יְגִיעַ כַפֶּיךָ כִי תאֹכֵל, אַשְרֶּיךָ וְטוֹב לָךְ". "אַשְרֶּיךָ", בָעוֹלָם הַזֶּה; "וְטוֹב לָךְ", לָעוֹלָם הַבָא.
אֵיזֶּהוּ מְכֻבָד? הַמְכַבֵד אֶת הַבְרִיּוֹת, שֶּנֶּאֱמַר (שמואל א ב, ל): "כִי מְכַבְדַי אֲכַבֵד, וּבֹזַי יֵקָלוּ"
(אבות, פרק א' משנה ו')

מה חשבתם ברגע הראשון?
אם היו מבקשים מאיתנו להגדיר את
התכונות הבאות, סביר להניח שזה מה
שהיינו עונים:
חכם – מי שכולם יכולים לקבל ממנו הכוונה
והדרכה.
גיבור – איש אמיץ שמסוגל להילחם ללא
חת.
עשיר – אדם עם הרבה מאוד כסף.
מכובד – אחד שכולם מכבדים אותו.
במפתיע, המשנה מגדירה כל אחת מתכונות אלו באופן הפוך ממה שהיינו מצפים.
מדוע?
מה מבקשת המשנה ללמד אותנו על תכונות באופן כללי ועל התכונות הללו באופן מיוחד?
מוזמנים להעמיק ולפתח שיח לאור המצגת 'משנה לנשמה' באתר אחים לנפש
achimlanefesh.org.il/series/ml