תפריט
הרבה דברים נאמרו על ניב, אבל משפט אחד חזר על עצמו שוב ושוב: "היא תמיד הייתה עטופה במלא חברות, וכל אחת יכולה להעיד שהקשר שלהן היה ייחודי בדרכו" כפי שכתבה לירז.
זה קרה בגלל אוסף תכונות, אך בהן בלטה תוכנה ייחודית אחת שליוותה אותה מאז היותה קטנה: יכולת ראיית האחר.
● ● ●
כולנו חיים בתוך חברה. מעין אקווריום מלא בפריטים, אינדיבידואלים שונים זה מזה. כל אחד שונה מזולתו, כשכולם בתוך מירוץ בניסיון להדביק איזשהו פער, לעיתים דמיוני ולעיתים אמיתי, למקסם את חייו.
מעטים בתוך המירוץ הזה זוכרים להסתכל על זולתם, ולא רק על עצמם.
יכולת ראיית האחר אינה רק החלטה להביט אל מעבר לכתף. היא מיומנות של ממש: לחשוב בראש אחר, של מישהו אחר. להיכנס לנעליו, להבין מה עובר לו בראש, למה הוא זקוק, מה מטריד אותו, ומה יעשה לו טוב. זו יכולת אמפתיה ואימוץ של ראיית מציאות שונה מזו שיש לי.
● ● ●
ניב הציגה בפני כולנו מראה, השתקפות לדמות שהלוואי וכל אחד מאיתנו יכול ללמוד או לרכוש את התכונה החיובית שהיא הציגה.
את הפרק הזה הקדשנו לתכונה שכל כך אפיינה את ניב: היכולת לראות את האחר, להיכנס לנעליו ולסייע לו.
● ● ●
המון סיפורים סופרו על ניב ועל יכולת ראיית האחר המופלאה שלה. ניסינו לבחור את אלו המתארים נקודות מיוחדות, מקווים שלא טעינו.
לירז מספרת:
היא היתה כל כך רגישה לסביבה שלה, ראתה דברים באמת אחרת מכולם.
התרכזה בטוב ליבם של האנשים, תמיד שמה את עצמה בנעליים של אחר
(…) הכישרון המטורף שהיה לה לראות את האחר, לחבר ולחזק זה כנראה היה המימוש של הייעוד שלה בעולם שלנו ♥
התורה מבקשת מאיתנו להיות ער לצרכי הזולת: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.
רש"י, פרשן המקרא המפורסם בן המאה ה-11 מסביר על פי התלמוד, כי "אשר יחסר לו" הכוונה בצורה אינדיבידואלית: "אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו" עבור אדם אמיד שירד מנכסיו, והיה רגיל לרמת החיים הזו, וכעת השבירה החדה ברמת החיים עלולה לפגוע בו רגשית.
הדרישה הזו יכולה לגרום להרמת גבה: סטנדרט שעבורנו הוא גבוה, נצטרך לתת אותו אדם אחר? שישמח בכך שהוא חי ברמה שלנו?
הרב שלמה וולבא (1914-2005 גרמניה – ישראל. כיהן כמנהל רוחני במספר ישיבות אותם הקים) מסביר כי תפיסה שגויה זו נובעת כי פעמים רבות אנחנו שופטים את האחר על פי הסטנדרטים שלנו, ואיננו מסוכלים לקלוט את צרכיו:
"כאן שוב האנוכיות שלנו מטעה אותנו. אנחנו מודדים כל אדם עם קנה המדידה שלנו, והחסר לנו נדמה שחסר גם לו. עדיין לא יצאנו מהמהבט האנוכי שלנו כדי לראות שהזולת שונה מאיתנו. הן לא יכולנו לתאר לעצמינו שיהיה כל כך קשה לראות את הזולת ומחסוריו"
(רבינו יונה מגירונדי)
ליאור מסיימת את מכתבה
במילים האלה:
אחד הדברים שלמדתי ממך כשאני בהתלבטות או בריב, תמיד לשים את עצמי בנעלים של השני, לנסות לראות את הדברים באור אחר
בכל סיטואציה קשה בחיים פניתי אליך והארת לי אור על כל כך הרבה דברים, שינית לי את צורת המחשבה והפכת אותי להיות בן אדם טוב יותר.
"אדם הולך לחתונה ונותן מתנה, ועדיין חושב רק על עצמו, ועושה כך רק כיוון שיודע שאי אפשר להיות מנותק מהחברה וכך צריך להתנהג. כמו ילד שמשחק עם ילדים אחרים, אך הוא עדיין לא התחיל בכלל להרגיש את השני, לחשוב עליו ולאהוב אותו כלל וכלל."
"אם רוצים לחשוב על השני, צריך לקחת מישהו שקרוב אליך ביותר, ולחשוב עליו. איך הוא מרגיש, מה הוא סובל, איך הוא עובר מצבים של צער ושמחה.
לחשוב עליו ולא על האינטרסים שלך
וכך לאט לאט (אותו אדם) יזכה לקבל עיניים לראות את השני, ואוזניים לשמוע את השני ולב להרגיש את השני."
("לקט רשימות" הרב נתן מאיר ווכטפויגל, ליטא- ארה"ב 1910-1999)
האם אני באמת אוהב את הזולת, או שאני אוהב את עצמי?
האם אני נמצא בקשר הזה כי אני שואב ממנו לעצמי כל כך הרבה, או שאני רוצה להעניק מעצמי לזולת?
הדיאטן של ניב סיפר:
ניב תמיד העניקה לי משפטי השראה, המילים שלה, ההבנה, הדיוק במסרים שלה, כל כך דיברו אליי.
בשלב מסוים, כשהיא כבר ביקשה לסיים את התהליך, הצעתי שתמשיך להגיע – ללא תמורה כספית – רק מכיוון שרציתי לקבל ממנה את המשפטים והתובנות המדויקות שהעניקה לי.
תומר מספרת:
"היא באמת החברה הכי טובה שהיתה לי אי פעם. יש לי עשרות סיפורים שימחישו איזה בן אדם מיוחד ניבי. אבל יש סיפור אחד שאזכור לה תמיד ואודה לה עליו כל החיים- עברתי פרידה קשה וניבי היתה איתי פשוט מהשניה הראשונה ועד היום, גם במובן הנפשי כמובן של שיחות ולהרים לי את הראש, אבל גם תכלס במובן הפיזי.
חסד אינו מצטמצם בכסף. חיוך ומילה טובה בכוחם להחיות מיואשים. עידוד בכוחו להביא אושר.
(הרב שלמה וולבא)
ליאור:
את תמיד מספרת לי את כל הסיפורים יוצאי הדופן שלך, של האנשים שפגשת בדרך ועזרת להם. ואני תמיד נדהמת איך באופן טבעי, יש לך את היכולת לטפל בכל אדם, תמיד לומר את הדבר הנכון, לשקם נפשות ולחזק אנשים."
בעת ה"שבעה" הגיעו הוריה של חברתה של ניב לנחם את המשפחה. הם סיפרו כי לאורך שני העשורים האחרונים הם שמרו הכרת הטוב בליבם פנימה לניב היקרה, בגלל אירוע מכונן:
בעת שהייתה בכיתה א', אותה חברה סבלה מ"חרם" כיתתי. היא הורחקה, ואף אחת לא באה איתה במגע.
ניב "שברה" את החרם הכיתתי, והייתה היחידה שפנתה אליה. מעבר לכך – היא הצליחה לרתום את חברותיה, ליזום מסיבת יום-הולדת בהפתעה, וכך למעשה להחזיר את החברה אל הילדה, ואת הילדה אל החברה.
ניב, בחושיה החדים של ילדה צעירה כל כך, הכירה במצוקת האחר, הייתה ערה לעוולה, וקיבלה החלטה לא פופולרית, אבל ערכית: לשבור את החרם. לפעול נכון.
"לשאת בצער של הזולת צריך להיות בן אדם, אבל לשמוח בשמחת הזולת צריך להיות מלאך"
(הרב מרדכי פוגרמנסקי
ראש ישיבה ועילוי ליטאי, 1903-1950)
שחר מספרת:
"…ניב שאלה אותי מה אנחנו מתכננים, איך אנחנו הולכים להתחתן, איזה סוג של אירוע זה יהיה. אני אמרתי שאנחנו מתלבטים כבר הרבה זמן אם בכלל לעשות אירוע, שאנחנו לא בטוחים באיזה פורמט זה יהיה ושכל הסיפור מביך אותנו ומרגיש לא אנחנו.
ואז ניב שלנו, החכמה והטובה שלנו, שידעה תמיד במילים בודדות ומדויקות להעביר מסר עוצמתי ועמוק אמרה לי: "כשיש שמחות- צריך לשמוח, כשיש שמחה ויש סיבה לחגוג- צריך לחגוג". במין נימה כזו שאומרת שהחיים לא פשוטים, ואם יש הזדמנות לשמוח, למה לא פשוט לעשות את זה?"
מהי מעלתו של האדם אשר יש לו את מעלת מידת הנתינה? זהו אדם שה"אני" שלו מתרחב ומתפרס גם על סובביו.
וזהו מדד לאיכותו של האדם:
יש אדם שה"אני" שלו מורכב רק ממנו עצמו.
אדם בעל מעלה גבוהה יותר כולל ב"אני" שלו גם את בני ביתו ומשפחתו.
ואדם בעל מעלה גבוהה עוד יותר כולל ב"אני" שלו את החברה כולה.
(מעובד על פי הקדמה לספר "שערי יושר",
רבי שמעון שקופ, ראש ישיבת גרודנה ליטא 1860-1939)
להקדיש חמש דקות ביום לחשוב על אחד האנשים הקרובים אלי:
מה קשה להם?
מה הם מצפים ממני?
מה עובר עליהם?
איך אני יכול לעזור להם?
הרבה דברים נאמרו על ניב, אבל משפט אחד חזר על עצמו שוב ושוב: "היא תמיד הייתה עטופה במלא חברות, וכל אחת יכולה להעיד שהקשר שלהן היה ייחודי בדרכו" כפי שכתבה לירז.
זה קרה בגלל אוסף תכונות, אך בהן בלטה תוכנה ייחודית אחת שליוותה אותה מאז היותה קטנה: יכולת ראיית האחר.
● ● ●
כולנו חיים בתוך חברה. מעין אקווריום מלא בפריטים, אינדיבידואלים שונים זה מזה. כל אחד שונה מזולתו, כשכולם בתוך מירוץ בניסיון להדביק איזשהו פער, לעיתים דמיוני ולעיתים אמיתי, למקסם את חייו.
מעטים בתוך המירוץ הזה זוכרים להסתכל על זולתם, ולא רק על עצמם.
יכולת ראיית האחר אינה רק החלטה להביט אל מעבר לכתף. היא מיומנות של ממש: לחשוב בראש אחר, של מישהו אחר. להיכנס לנעליו, להבין מה עובר לו בראש, למה הוא זקוק, מה מטריד אותו, ומה יעשה לו טוב. זו יכולת אמפתיה ואימוץ של ראיית מציאות שונה מזו שיש לי.
● ● ●
ניב הציגה בפני כולנו מראה, השתקפות לדמות שהלוואי וכל אחד מאיתנו יכול ללמוד או לרכוש את התכונה החיובית שהיא הציגה.
את הפרק הזה הקדשנו לתכונה שכל כך אפיינה את ניב: היכולת לראות את האחר, להיכנס לנעליו ולסייע לו.
● ● ●
המון סיפורים סופרו על ניב ועל יכולת ראיית האחר המופלאה שלה. ניסינו לבחור את אלו המתארים נקודות מיוחדות, מקווים שלא טעינו.
לירז מספרת:
היא היתה כל כך רגישה לסביבה שלה, ראתה דברים באמת אחרת מכולם.
התרכזה בטוב ליבם של האנשים, תמיד שמה את עצמה בנעליים של אחר
(…) הכישרון המטורף שהיה לה לראות את האחר, לחבר ולחזק זה כנראה היה המימוש של הייעוד שלה בעולם שלנו ♥
התורה מבקשת מאיתנו להיות ער לצרכי הזולת: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.
רש"י, פרשן המקרא המפורסם בן המאה ה-11 מסביר על פי התלמוד, כי "אשר יחסר לו" הכוונה בצורה אינדיבידואלית: "אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו" עבור אדם אמיד שירד מנכסיו, והיה רגיל לרמת החיים הזו, וכעת השבירה החדה ברמת החיים עלולה לפגוע בו רגשית.
הדרישה הזו יכולה לגרום להרמת גבה: סטנדרט שעבורנו הוא גבוה, נצטרך לתת אותו אדם אחר? שישמח בכך שהוא חי ברמה שלנו?
הרב שלמה וולבא (1914-2005 גרמניה – ישראל. כיהן כמנהל רוחני במספר ישיבות אותם הקים) מסביר כי תפיסה שגויה זו נובעת כי פעמים רבות אנחנו שופטים את האחר על פי הסטנדרטים שלנו, ואיננו מסוכלים לקלוט את צרכיו:
"כאן שוב האנוכיות שלנו מטעה אותנו. אנחנו מודדים כל אדם עם קנה המדידה שלנו, והחסר לנו נדמה שחסר גם לו. עדיין לא יצאנו מהמהבט האנוכי שלנו כדי לראות שהזולת שונה מאיתנו. הן לא יכולנו לתאר לעצמינו שיהיה כל כך קשה לראות את הזולת ומחסוריו"
(רבינו יונה מגירונדי)
ליאור מסיימת את מכתבה
במילים האלה:
אחד הדברים שלמדתי ממך כשאני בהתלבטות או בריב, תמיד לשים את עצמי בנעלים של השני, לנסות לראות את הדברים באור אחר
בכל סיטואציה קשה בחיים פניתי אליך והארת לי אור על כל כך הרבה דברים, שינית לי את צורת המחשבה והפכת אותי להיות בן אדם טוב יותר.
"אדם הולך לחתונה ונותן מתנה, ועדיין חושב רק על עצמו, ועושה כך רק כיוון שיודע שאי אפשר להיות מנותק מהחברה וכך צריך להתנהג. כמו ילד שמשחק עם ילדים אחרים, אך הוא עדיין לא התחיל בכלל להרגיש את השני, לחשוב עליו ולאהוב אותו כלל וכלל."
"אם רוצים לחשוב על השני, צריך לקחת מישהו שקרוב אליך ביותר, ולחשוב עליו. איך הוא מרגיש, מה הוא סובל, איך הוא עובר מצבים של צער ושמחה.
לחשוב עליו ולא על האינטרסים שלך
וכך לאט לאט (אותו אדם) יזכה לקבל עיניים לראות את השני, ואוזניים לשמוע את השני ולב להרגיש את השני."
("לקט רשימות" הרב נתן מאיר ווכטפויגל, ליטא- ארה"ב 1910-1999)
האם אני באמת אוהב את הזולת, או שאני אוהב את עצמי?
האם אני נמצא בקשר הזה כי אני שואב ממנו לעצמי כל כך הרבה, או שאני רוצה להעניק מעצמי לזולת?
הדיאטן של ניב סיפר:
ניב תמיד העניקה לי משפטי השראה, המילים שלה, ההבנה, הדיוק במסרים שלה, כל כך דיברו אליי.
בשלב מסוים, כשהיא כבר ביקשה לסיים את התהליך, הצעתי שתמשיך להגיע – ללא תמורה כספית – רק מכיוון שרציתי לקבל ממנה את המשפטים והתובנות המדויקות שהעניקה לי.
תומר מספרת:
"היא באמת החברה הכי טובה שהיתה לי אי פעם. יש לי עשרות סיפורים שימחישו איזה בן אדם מיוחד ניבי. אבל יש סיפור אחד שאזכור לה תמיד ואודה לה עליו כל החיים- עברתי פרידה קשה וניבי היתה איתי פשוט מהשניה הראשונה ועד היום, גם במובן הנפשי כמובן של שיחות ולהרים לי את הראש, אבל גם תכלס במובן הפיזי.
חסד אינו מצטמצם בכסף. חיוך ומילה טובה בכוחם להחיות מיואשים. עידוד בכוחו להביא אושר.
(הרב שלמה וולבא)
ליאור:
את תמיד מספרת לי את כל הסיפורים יוצאי הדופן שלך, של האנשים שפגשת בדרך ועזרת להם. ואני תמיד נדהמת איך באופן טבעי, יש לך את היכולת לטפל בכל אדם, תמיד לומר את הדבר הנכון, לשקם נפשות ולחזק אנשים."
בעת ה"שבעה" הגיעו הוריה של חברתה של ניב לנחם את המשפחה. הם סיפרו כי לאורך שני העשורים האחרונים הם שמרו הכרת הטוב בליבם פנימה לניב היקרה, בגלל אירוע מכונן:
בעת שהייתה בכיתה א', אותה חברה סבלה מ"חרם" כיתתי. היא הורחקה, ואף אחת לא באה איתה במגע.
ניב "שברה" את החרם הכיתתי, והייתה היחידה שפנתה אליה. מעבר לכך – היא הצליחה לרתום את חברותיה, ליזום מסיבת יום-הולדת בהפתעה, וכך למעשה להחזיר את החברה אל הילדה, ואת הילדה אל החברה.
ניב, בחושיה החדים של ילדה צעירה כל כך, הכירה במצוקת האחר, הייתה ערה לעוולה, וקיבלה החלטה לא פופולרית, אבל ערכית: לשבור את החרם. לפעול נכון.
"לשאת בצער של הזולת צריך להיות בן אדם, אבל לשמוח בשמחת הזולת צריך להיות מלאך"
(הרב מרדכי פוגרמנסקי
ראש ישיבה ועילוי ליטאי, 1903-1950)
שחר מספרת:
"…ניב שאלה אותי מה אנחנו מתכננים, איך אנחנו הולכים להתחתן, איזה סוג של אירוע זה יהיה. אני אמרתי שאנחנו מתלבטים כבר הרבה זמן אם בכלל לעשות אירוע, שאנחנו לא בטוחים באיזה פורמט זה יהיה ושכל הסיפור מביך אותנו ומרגיש לא אנחנו.
ואז ניב שלנו, החכמה והטובה שלנו, שידעה תמיד במילים בודדות ומדויקות להעביר מסר עוצמתי ועמוק אמרה לי: "כשיש שמחות- צריך לשמוח, כשיש שמחה ויש סיבה לחגוג- צריך לחגוג". במין נימה כזו שאומרת שהחיים לא פשוטים, ואם יש הזדמנות לשמוח, למה לא פשוט לעשות את זה?"
מהי מעלתו של האדם אשר יש לו את מעלת מידת הנתינה? זהו אדם שה"אני" שלו מתרחב ומתפרס גם על סובביו.
וזהו מדד לאיכותו של האדם:
יש אדם שה"אני" שלו מורכב רק ממנו עצמו.
אדם בעל מעלה גבוהה יותר כולל ב"אני" שלו גם את בני ביתו ומשפחתו.
ואדם בעל מעלה גבוהה עוד יותר כולל ב"אני" שלו את החברה כולה.
(מעובד על פי הקדמה לספר "שערי יושר",
רבי שמעון שקופ, ראש ישיבת גרודנה ליטא 1860-1939)
להקדיש חמש דקות ביום לחשוב על אחד האנשים הקרובים אלי:
מה קשה להם?
מה הם מצפים ממני?
מה עובר עליהם?
איך אני יכול לעזור להם?
