דף הנחיות

שמיטה – מערך 5

להשתדל ולבטוח

מה במערך?

עסקנו בשבועות האחרונים ב'מידת הביטחון'. למדנו על כך שקיום מצוות השמיטה בנוה בלב האדם את מידת הביטחון באלוקים, האמונה וההבנה שכל מה שקורה בעולם מונהג על ידי היושב במרומים.

בשבוע שעבר למדנו על שתי השיטות המרכזיות בנושא הביטחון: האם עלינו להאמין שתמיד דברים יסתדרו לטוב כמו שנראה לנו, או שהאמונה היא שכל מה שקורה בעולם הוא לטובה.

השבוע נעמוד על נושא מורכב ומאתגר.

כיון שאנחנו מאמינים שהכל מושגח ומתוכנן על ידי אלוקים, עלינו להבין מה המקום של המעשים הקטנים שלנו. אנו יודעים ש'מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה'. אם כך, מדוע צריך לצאת מהבית ולעבוד? הרי בין כה, מה שמגיע מגיע. מה שתוכנן מראש – יגיע אלינו. מדוע צריך לצאת לעבוד?

בשיעור היום ננסה להבין היכן התחיל הצורך בלצאת ולהתפרנס. האם – וכמה – צריך לעסוק בפרנסה וכיצד מאזנים בין לימוד התורה לפרנסת המשפחה.

יודגש, כבר בתחילתו של השיעור, כי הנושא מורכב וגווילי נייר רבים התמלאו בנושא עדין זה. במגבלות הזמן והמקום מובן שלא נקיף את הנושא במלואו. זו הסיבה שבגוף הדברים גם לא הובאו מאמרים ארוכים ומוכרים כיון שאותם צריך ללמוד יחד במתינות, מתחילתו של המאמר ועד סופו. בשיעור שלנו ניגע בקצות הנושאים, נכיר מעט מקורות שונים העוסקים בנושא חשוב זה ונזמין אתכם לעיין עוד ולפתח דיון ושיח על כך.

לימוד מהנה ומועיל!

שקף מספר 2

כולנו צריכים לעבוד. כולנו מנסים להתפרנס, להביא אוכל הביתה. לעצמנו, למשפחה שלנו ולעוד דברים שחשוב לנו לממן.

מה הקו שלכם? כמה צריך לעבוד? האם צריך להיערך לכל תרחיש? למגפה עולמית? לחתונות הילדים? לתאונה חלילה שתשבית אותנו ותגרום לנו להפסיק לעבוד בגיל צעיר? 

כמה נראה לכם סביר? מוזמנים – אם תרצו – לשתף במחשבות על הדרך הנכונה לאזן בין עבודה למשפחה, בין לימודים אינטנסיביים לצרכים האישיים והיומיומיים.

שקף מספר 3

אין תשובות חד משמעיות.

כאשר עומדים לדבר בנושא הביטחון בה' חייבים להקדים הקדמה:

כשם שידוע בתורת המדעים שישנם מדעים מדוייקים וישנם גם מדעים שאינם מדוייקים, כך צריך לדעת שנושא הביטחון הוא מסוג הדברים שאליבא דאמת אין בו הכרעה ברור. הביטחון בה' אינו כמולד הלבנה וממילא אין אפשרות לומר לאדם שעליו לעבוד שש שעות, ארבע דקות ושני חלקים… (הרב אביגדר נבנצל, שיחות לספר שמות, עמוד קמ).

המסר העולה מהשיעור הזה הוא לא מסר של פתרונות וכללים ברורים. לא נסיים עם הדרכה חד-משמעית האומרת בדיוק כמה צריך לעבוד וכמה לנוח. ננסה יחד לפתח תובנות ומחשבות ואת המסקנות נשאיר לעבודה עצמית יומיומית…

שקף מספר 4

המקום הראשון בו הוזכרה 'עבודה' בתנ"ך:

"וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

אלוקים העמיד את אדם וחוה בגן העדן וציווה עליהם – לעבדה ולשמרה. השאלה, מתבקשת:

וְשֶׁמָּא תֹּאמַר כִּי יֵשׁ מְלָאכָה בְּגַן עֵדֶן לְפַתֵּחַ וּלְשֹׁדֵד אֶת הָאֲדָמָה? וְהלֹא כָּל הָאִלָּנוֹת נִצְמָחִין מֵאֲלֵיהֶן!

 אוֹ שֶׁמָּא תֹּאמַר יֵשׁ מְלָאכָה בְּגַן עֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגַּן? וַהֲלֹא כְּבָר נָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן! 

וּמָה הַלָּשׁוֹן הַזֶּה לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ?

כך משיבים חכמים במדרש:

לֹא אָמַר לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ אֶלָּא לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְווֹתֵּיהָּ… (מדרש).

מדוע לדעתכם יש צורך לעבוד? מדוע אדם הראשון לא יכול היה לנוח תחת עץ וללגום מים צוננים כל חייו? 

מקורות נוספים הדנים בנושא ה'עבודה' בגן העדן:

בראשית רבה טז ה

"ויניחהו בגן עדן" – ר' יודן ור' ברכיה. רבי יודן אמר: הניח לו והגן עליו ועדנו מכל אילני גן עדן. רבי ברכיה אמר: להניחו ולהגן עליו ולעדנו מכל אילני גן עדן. "ויניחהו" – נתן לו מצות שבת, כמו שאתה אומר: "וינח ביום השביעי" (שמות כ א). "לעבדה" – ששת ימים תעבוד, "ולשמרה" – שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה יב).3

דבר אחר: "לעבדה ולשמרה" – אלו הקרבנות, שנאמר: "תעבדון את האלהים" (שמות ג), וכתיב: "תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח).4

אבן עזרא בראשית פרק ב פסוק טו

והאומרים כי לעבדה ולשמרה שב אל האדמה איך יתכן לעבוד ולשמור מקום גדול ממקום קטן? ואחר שחטא והוציאו לעבוד את האדמה, וכבר היה עובד האדמה! רק פירוש "לעבדה" – על הגן שמפריו יאכל, ואחר שחטא שב לאכול את עשב השדה, והוא הלחם. וטעם "לעבדה" – להשקות הגן. "ולשמרה" – מכל החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו.

רמב"ן בראשית פרק ב פסוק ח

והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם, לא יזקין בארץ שורשם, ובעפר לא ימות גזעם, אין צריכין לעובד וזומר. שאילו היו צריכין עבודה, אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם? גם זה טעם "ויטע ה' אלהים", שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים … אם כן מה טעם "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"? שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו. וזה טעם "לעבדה ולשמרה" – לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו.

ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה (טז ה) לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות … והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות [ס"א העליונות] ומהם יבוא להם הגידול, ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו (ב"ר טו א) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז).

אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק כא

"אהוב את המלאכה" – חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה. והלא דברים קל וחומר. ומה אם הקב"ה שלו עולם ומלואו לא ברא אותו אלא בדבר, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג ו), והוא כתיב שעשה מלאכה, שנאמר: "מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב ב), בני אדם על אחת כמה וכמה.

רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום אלא עד שעשה מלאכה, שנאמר: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (שם שם ט"ו). וכי עבודה היה צריך? או שמירה היה צריך? אלא לעמוד על דבריו, שנאמר: "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד" (דברים ו יג) וזהו עבודה. וכן הוא אומר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (שם ה א) וזהו שמירה. ועוד היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ ח).

רבי אומר: גדולה היא מלאכה, שכל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו: מנין איש פלוני אוכל? מנין הוא שותה? משל למה"ד? לאשה שאין לה בעל והיא מתקשטת ויוצאה לשוק ובני אדם משיחין בה. כך, כל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו. ועוד היה רבי אומר: גדולה היא מלאכה שכל מי שהוא עוסק במלאכה אין ידו חסרה פרוטה לעולם:

רבי יוסי אומר: גדולה היא מלאכה שלא שרתה שכינה על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם כה ח). ועוד אמר רבי יוסי: גדולה היא מלאכה, שכל מי שאינו עוסק במלאכה הרי זה מתחייב בנפשו. כאי זה צד? היה בטל ביום הראשון וביום השני ואין לו מה יאכל והיו בידו מעות הקדש ואכל, הרי זה מתחייב בנפשו. מי גרם לו להתחייב בנפשו? על שלא היה עוסק במלאכה:

רבי מאיר אומר: גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עושה מלאכה בחול סופו לעשותה בשבת. כאי זה צד? היה בטל ביום ראשון וביום שני אין לו מה יאכל, הלך וגנב. תפשוהו ומסרוהו למלכות והטילוהו לעשות מלאכה בשבת. מי גרם לו לעשות מלאכה בשבת? על שלא עשה מלאכה בחול. רבי יהודה אומר: גדולה מלאכה שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה.

שקף מספר 5

אדם הראשון לא היה בגן העדן זמן רב. מיד אחרי החטא קולל הוא, קוללה אשתו, קולל הנחש וקוללה האדמה.

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית, ג, יז-יט)

הצורך לצאת לעבוד נובע מקללת אדם הראשון. לפני כן אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומצננים לו יין. (סנהדרין, נט, ב). מאז ועד היום אנו עמלים וטורחים כתוצאה מאותה הקללה ולכן ההתייחסות לפרנסה מקבלת פרספקטיבה אחרת: 

אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו (מסילת ישרים, פרק כא)

כאמור במדרשים שהובאו לעיל ('להעשרה') אין הכוונה שאין ערך בעבודה. הפוך בדיוק, גדולה עבודה. השאלה העומדת לפתחו של האדם היא במה עליו לעבוד. הצורך להתייגע ולהזיע בשביל להביא אוכל הביתה – זהו קללה. אבל האדם מטבעו הוא יצרן, צריך לעבוד. עלינו לעבוד בדברים המביאים לנו סיפוק וגורמים לנו תחושה של הגשמה עצמית. קללת-היזע היא קללה, ועבודת הפרנסה היא 'מס' שמוטל על האנושות ואף אחד לא מנסה למצוא דרכים לשלם עוד ועוד מס…

מעניין לציין לדברים ששמעתי מפיו של הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל. לדבריו, המבוססים על מקורות קדומים, ככל שאנו מתקרבים לאחרית הימים אנו רואים את הפחתת השפעת הקללות. כיום ניתן לעבוד במרד ממוזג ולא 'בזיעת אפיך', העולם כולו מתרחק מקללת 'והוא ימשול בך' והטכנולוגיה דהיום ממעטת באופן ניכר את קללת 'בעצב תלדי בנים'.

בשיחה האחרונה שקיימתי עם הרב מינצברג הצגתי בפניו את דברי הגמרא: והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (בבא מציעא נט, א). – כבדו את נשותיכם על מנת שתתעשרו.

ביקשתי להציע על פי דבריו שכאשר אדם מעיד על עצמו שהוא אינו מעוניין בקללת 'והוא ימשול בך' אזי גם קללת 'בזעת אפיך תאכל לחם' אינה תקפה לגביו…

שקף מספר 6

העולם מצוי במתח. בין 'לעבדה ולשמרה' המקורי, הצורך לעבוד בלימוד התורה ובקיום המצוות, לבין העובדה הטבעית שכיום צריך לעבוד קשה בשביל להתפרנס. כיצד שומרים על האיזון בין הדברים?

תָּנוּ רַבָּנָן 'וְאָסַפְתָּ דְּגָנְךָ' מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (יְהוֹשֻׁעַ א, ח) 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ' יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וְאָסַפְתָּ דְּגָנְךָ' הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים… וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן… 

אָמַר אַבַּיֵּי הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן. (תלמוד בבלי, ברכות, לה, ב)

מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כ"א בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו. ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל היא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. ע"כ אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כ"א מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. ע"כ באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כר"ש ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת ד"א עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי. (עין איה, ברכות, ו, ט).

כך מבארת הגמרא (נדה ע, ב): "מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן [ר' יהושע בן חנניא לאנשי אלכסנדריה] ירבה בסחורה, ויישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר, 'לי הכסף ולי הזהב'. מאי קא משמע לן – דהא בלא הא לא סגי". השתדלות בלא תפילה, או תפילה ללא השתדלות- שני האפשרויות אינן מספקות. חובה על האדם לשלב את שניהם יחדיו.

בשקף הבאנו את המחלוקת במסכת ברכות (דף לה, ב) נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי כיצד ינהג האדם: האם עליו לנהוג בדרך ארץ ולעסוק בפרנסתו (כדעת ר' ישמעאל) או שמא עליו לעסוק אך ורק בלימוד התורה, ולהשליך על ה' יהבו (כדעת רבי שמעון בר יוחאי)? נימוקו של ר' ישמעאל הוא "הנהג בהם דרך ארץ" – יש לאדם לנהוג בדרך כל העולם. רשב"י, מאידך, קובע שאם יעשו כן, "תורה מה תהא עליה", ולכן על האדם לפנות את עצמו מעסקי העולם, ולעסוק אך ורק בלימוד התורה.

בסוף הסוגיא מביאה הגמרא את דבריו של אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן". בגמרא מובאים גם דבריו של רבא לרבנן, שבימי תשרי וניסן לא יתעסקו התלמידים בלימודם, אלא יעבדו לצורך פרנסתם, שעל ידי כך יהיו פנויים לעסוק בתורה בשאר ימות השנה. מדבריהם של אביי ורבא משמע, אפוא, שההלכה הוכרעה כדעת רבי ישמעאל; יש להנהיג דרך ארץ-מלאכה, יחד עם לימוד התורה.

שתי גישות אלה מוצאות להן ביטוי גם בדברי המשנה. מחד גיסא, שנינו באבות פרק ב', משנה ב': "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה- סופה בטלה וגוררת עוון". דברי המשנה אינם מותירים ספק בדבר הדרך הנכונה שיבור לו האדם. נוסף על כך, המשנה שם קובעת (פרק ג, משנה יז) "אם אין קמח אין תורה", כלומר, אף לימוד התורה תלוי בהימצאותו של מקור פרנסה מספק. משניות אלה, כפי שכתב הגר"א בביאורו, נוקטות כדעת ר' ישמעאל.  מאידך גיסא, שנינו בפרק ג, משנה ה' במסכת אבות: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ". הגר"א מבאר שמשנה זו היא כדעת רשב"י בסוגיית הגמרא במסכת ברכות הנזכרת.

לכאורה, קיימות שתי שיטות הסותרות זו את זו. האם הלכה כדעת ר' ישמעאל, או כדעת רשב"י?

שקף מספר 7

מפתח לפתרון הסוגיה נמצא בדבריו של 'נפש החיים'. יש הבדל בין הנהגת הרבים להנהגת היחיד:

אמרו שם הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. 

כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל…

אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו-יתברך-שמו. ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום (נפש החיים, פרק א, ח)

שקף מספר 8

לפני שנכנס לעובי הקורה של פסיקת ההלכה בנושא מרתק זה, נלמד את הוראתו של השולחן ערוך למתפרנסים:

אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה (שולחן ערוך, אורח חיים, קנה, א).

ואיש כזה הוא מבעלי אמנה שמאמין ובוטח בה' שלא יחסר לו מזונותיו על ידי זה (משנה ברורה, סעיף קטן ה') 

גם אם נסכים שצריך לצאת לעבוד, צריך לשמור על סדר העדיפויות ולשמור על זמן הלימוד בבוקר. על זמן זה יש להקפיד ולא לותר עליו גם אם יש סיכון של הפסד כסף גדול.

הלכה זו מחזירה אותנו לנושא המרכזי של השיעור – הביטחון. אדם שיודע שאלוקים מנהיג את העולם ובטוח בחסדו של הבורא יודע שלא ייתכן שיפסיד מכך שקבע זמן ללימוד. אין הכוונה לא לעבוד כלל, אדרבה, כאן נפסק שצריך לצאת לעבוד, אבל לא לוותר על מה שחשוב באמת.

חפץ חיים על התורה, פרשת חוקת:

בחז"ל (ברכות מג, ב) "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם", ובאמת תמוה, הלא כבר נאמר "וחי בהם, ולא שימות בהם"?

ונבאר דברינו על פי משל לסוחר גדול, שהיו נוהרים אליו קונים, לא רק מעירו אלא גם מהעיירות הסמוכות, ולרגל מסחרו היה טרוד כל היום והלילה, לא היה לו זמן אפילו ללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור.

עברו שנים ושיבה זרקה בזקנו, כוחותיו נתדלדלו, והתחיל להרגיש כי הוא מתקרב אל "התכלית", וכי עליו יהיה לתת מחר דין וחשבון על כל מפעליו. החליט להכין צידה לדרכו, ויהי מה. התחיל הסוחר לפקוד את בית הכנסת לתפילה בצבור, ואחר התפלה החל ללמוד שתי שעות בבית המדרש.

בשובו לבית מסחרו, שאלתהו אשתו בתימהון על מה שאחר לבוא – הלא כל החנות מלאה סוחרים, ואצים הם לדרכם? ענה ואמר לה כי טרוד היה, והיה מוכרח להתעכב. ויהי ביום השני, וכבר עבר הבוקר ובעלה עוד לא שב מביהכ"נ, הלכה בעצמה לראות מה קרה לו שם, ומה נבהלה לראותו יושב ולומד! התחילה לצעוק עליו בקול: מה זה אתך, כלום יצאת מדעתך, או משוגע הנך?! החנות מלאה קונים, והוא יושב לו ולומד! לא איכפת לי ההפסד שאתה גורם לנו, אבל כלום אפשר לגרש קונים מהחנות בעת שמכל העברים החנוונים מתחרים אתנו?

ענה בעלה ואמר לה: שמעי נא רעיתי תמתי. מה היית עושה לו בא מלאך המוות ואמר לי: הגיע זמנך להפטר מן העולם, קום ולך – כלום יכולת לאמר לו כי אין פנאי עתה, כשהחנות מלאה קונים? ואם כן, תוכלי לחשוב כי כעת הנני מת, ומה איכפת לך אם בעוד שעתים אקום לתחייה, ואלך לחנות לעזור לך.

זוהי כונת המאמר הנ"ל, "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם". האדם צריך לחשוב שהוא מת, ועל זה הרי לא יוכל לענות, כי אין שעתו פנויה. ואם כה יחשוב, יוכל ללמוד ולקיים את התורה הנותנת חיים ללומדיה ולמקיימיה.

שקף מספר 9-10

בשקפים אלו נלמד על האיזון הנדרש על פי ההלכה:

אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו, ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו (שולחן ערוך, סימן קנו, א).

ילך לעסקיו – והנהגת האדם צריך להיות הכל בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי וכן בכל המדות רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון וכמו שאמר התנא מאד הוי שפל רוח וכן בכעס הזהירו חז"ל הרבה עליה:

עיקר – אלא יעשה רק כדי פרנסתו אך בזה גופא צריך להזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרוחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדו ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר (משנה ברורה, שם)

בתוך הדברים נשים לב למספר נקודות חשובות: 

הצורך לשלב – תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. דבר זה תלוי בנושא האמור של הנהגת הרבים מול הנהגת היחיד. למעוניינים צירפתי מאמר נפלא במעניין ב'להעשרה'.

דרך המיצוע – המשנה ברורה מציין כאן להנהגה כללית של האדם. יתכן שנקדיש לכך שיעור מלא בהמשך, זו הזדמנות לדבר על כך מעט. מדוע אין להקצין? מתי צריך להקצין?

עיקר ועראי – איך מגיעים למסקנה מה הוא ההכרח האמיתי?

לשאלות אלו אין תשובות חד משמעיות. מוזמנים לדון ולשוחח עליהם, ככל שמלבנים יחד נושאים אלו מגיעים למסקנות המתאימות לכל אחד ואחת.

על דברי השולחן ערוך, המגן אברהם מציין שדברים אלו הם כדעת רבי ישמעאל (כמו שציין הגר"א על דברי המשנה), וכדברי אביי במסקנת הגמרא, "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן".

ב"מחצית השקל" מצוין על דברי המג"א למה שכתב המהרש"א בברכות (שם), שהטעם לכך ש"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן" הוא משום שרק צדיקים גמורים זוכים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. ומשום שצדיקים אלו מועטים, על רוב העולם לנהוג כדעת רבי ישמעאל, ואין לכל אדם לסמוך על היותו צדיק גמור, אלא יש לו לעסוק בפרנסתו. אך ודאי שבני העלייה, שהם המועטים אשר צדיקים גמורים הם, זוכים ונעשית מלאכתם על ידי אחרים.

כך נקט גם בביאור הלכה (שם, ד"ה סופה בטלה, בשם 'ספרים') שהכרעת השו"ע כדעת רבי ישמעאל היא לכלל העולם, "שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל בנוגע לאנשים יחידים, יוכל להימצא בכל עת באופן זה [כמבואר בגמרא שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, דווקא "הרבה"], והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם".

כדי להוכיח את דבריו, מביא הביאור הלכה את דברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות שמיטה ויובל: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו" ((ועיין בחידושי מרן רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק (פרשת חיי שרה) שנקט כדעת הביאור הלכה, וביאר לפי זה את דברי רבי מאיר ורבי נהוראי במשנה בקידושין (פרק ד, משנה יד), שמחד גיסא אומר רבי מאיר שלעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקייה, ומאידך גיסא אומר רבי נהוראי "מניח אני את כל האומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". לדברי הרב מבריסק, אין מחלוקת ביניהם, שהרי רבי נהוראי הוא רבי מאיר, אלא יש להבדיל בין ההוראה לרבים לבין הוראה ליחידים.)).

כך נקט גם בספר פלא יועץ (ערך פרנסה), וביאר שלא נחלקו רשב"י ור' ישמעאל, אלא דברי רשב"י נאמרו עבור החסידים שבעם, ודברי רבי ישמעאל עבור שאר האומה.

דעת הרמב"ם בהלכות דרך ארץ

הזכרנו את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל, כפי שהביאם המשנה ברורה. מאידך, בהנהגת מידת דרך ארץ ידועים דבריו החריפים של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג, הלכה י:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה, וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות ((וראה גם בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה יא, שם כתב שמעלה גדולה היא לאדם להתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא.)).

ה"כסף משנה" מזכיר גם את דברי הרמב"ם בפירושו למשניות שם הביא ראיות מכך שרוב חכמי התורה הגדולים בתקופת התלמוד, אם לא כולם, עסקו במלאכה. מכאן עולה ונשאלת השאלה: כיצד ניתן ליישב את הסתירה הקיימת לכאורה, בין דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות שמיטה ויובל, ודבריו התקיפים בהלכות תלמוד תורה?

על קושיא זו עמד הרדב"ז, וביאר שאין כוונת הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל שיטיל אדם את עצמו על הציבור, אלא הכוונה היא שיעסוק אך ורק בתורה, והקב"ה יזכה אותו להרוויח את פרנסתו בלי לגרוע מחוק לימודו. הרב חיים קנייבסקי בספרו "דרך אמונה" (הלכות שמיטה ויובל, פרק יג, אות סד) מתרץ באופן דומה. הוא כותב שכוונת הרמב"ם היא שיעשה המתבדל לדרכי ה' השתדלות מועטת לפרנסתו, והקב"ה ישלח ברכה במעשה ידיו ויתפרנס ככל אשר דרוש לו.

בעל הערוך השולחן מלמדנו תירוץ חדש. לדבריו, (יו"ד, סימן רמו, סעיף מ) הרמב"ם בוודאי מסכים לכך שמותר לתלמיד חכם לשבת באוהלה של תורה, ולהיות מתפרנס מהציבור, כי זה כבודה של תורה שיהיו אחרים תומכים בתורתם של תלמידי חכמים (וכמו שהוכיח התשב"ץ, וראה להלן). מה שאסר הרמב"ם אינו אלא במי שמטיל עצמו על הציבור, ומבקש צדקה לפרנסתו, וזה אסור משום שבכך מבזה את התורה, כלשונו של הרמב"ם. וכן כתב בספר משרת משה (הלכות ת"ת).

לדבריהם, יש ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם, כי מה שכתב בהלכות שמיטה ויובל אינו מדבר במי שמטיל את עצמו על הציבור, אלא במי שמשליך את עסקי עולם הזה מעליו. מכיוון שכך, מובטח לו שתבוא לו פרנסתו ממקום אחר, בלא שיצטרך להטיל את עצמו (באיסור) על הציבור.

החולקים על הרמב"ם

ה"בית יוסף" לא מפרש לפי פשטות דברי הרמב"ם הנ"ל (שאסר ללומדים להתפרנס מן הצדקה ומן הציבור). בעל הכסף משנה האריך לסתור את דבריו, והביא מקורות לדבריו על כך שראוי לתלמידי החכמים להתפרנס מתמיכת הקהל, למען יוכלו לעסוק בתורה בהשקט ובמנוחה.

לאחר שהביא את דעת הרמב"ם, ופקפק קצת בביאור שיטתו (שמא גם לדעת הרמב"ם מותר להתפרנס מהציבור במקום שלא סיפק לו פרנסה שלמד), ציין בעל ה"כסף משנה" כלל: כל מקום שההלכה רופפת יש ללכת אחר המנהג. בנוגע למנהג, סיים וכתב: "ראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבנו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת ח"ו".

בהמשך דבריו, חזר הכסף משנה על מה שכתב בבית יוסף (יו"ד, סימן רנו) וציין שהאריך התשב"ץ (ח"א, סימן קמב-קמח) לחלוק על דעת הרמב"ם. הוא מסיים את דבריו ומבאר שאף על פי שמידת חסידות היא ללמוד תורה וגם להתפרס ממעשה ידיו, אין זו מידת כל אדם, שלא כל אדם מסוגל גם להתפרנס וגם לעשות ולהתחכם בתורה.

כך הב"ח כתב שיש להקל בעניין זה, והוסיף לומר שאפילו מותר לראש ישיבה ורב להתעשר על-ידי קבלת דורונות וכד', והביאו הש"ך (שם, ס"ק כא). ובעיקר הדין הרמ"א (שם, סעיף כא) הביא את שתי השיטות, השיטה האוסרת (הרמב"ם) והשיטה המתירה, וכך משנה ברורה (ביאור הלכה סימן רלא, ד"ה בכל דרכיך דעהו) הביא שרבו הדעות המתירות, שלא כשיטת הרמב"ם.

הלימוד בכוללים וישיבות

למדנו, אפוא, כי בניגוד לדעת הרמב"ם, הפוסקים התירו לאדם ללמוד תורה ולהשתכר מן הקהילה, או מתרומות, ואפילו להתעשר בכך. אולם, כפי שראינו, הדברים אמורים בנוגע ליחיד. לרבים, ההלכה הפסוקה ננקטה כדעת ר' ישמעאל: "הנהג בהם דרך ארץ".

החזון איש, בבואו להנהיג את הדור החדש שקם לאחר השואה, כתב (חלק א, אגרת פו) שבזמנינו, צו השעה הינו לחזק את הלימוד בכוללים, עקב המצב הרוחני של כלל ישראל. בזמנו של החזון איש, כל הלומדים נכללו בגדר של 'יחידים', אנשי מעלה בהם מתקיימת התורה.

במישור של יחידים, על כל פנים, הפוסקים תמכו מאד בלימוד בכולל (ראה בשו"ת יביע אומר, ח"ז, יו"ד, סימן יז), ועודדו את מי שהיכולת בידו להקדיש את יומו ללימוד התורה, ולהתפרנס מאיזה מקור שיכול. באגרות משה (יו"ד, ח"ב, סימן קטז) כתב שבפרט בזמנינו, קשה במיוחד ליחיד לשלב בין העבודה לפרנסתו לבין לימוד התורה, והוסיף שאין לאדם להתחסד ולנקוט כשיטת הרמב"ם, שאין התחסדות זו אלא "עצת יצר הרע" (וראה גם באג"מ, יו"ד, ח"ג, סימן פב). 

הנוהג בדרך ארץ: עד כמה?

עבור אותם "רבים" הנוהגים מנהג דרך ארץ, כהכרעת ר' ישמעאל, ומשלבים עיסוק לפרנסתם עם לימוד תורה, יש לציין את דברי המשנה (אבות א, טו): "עשה תורתך עיקר, ומלאכתך עראי". המשנה מורה לכל אחד שתהא תורתו עיקר, ומלאכתו עראי.

על כך הוסיף ה'משנה ברורה' (סימן קנו, ס"ק ב) כי ראוי לאדם לעסוק "רק כדי פרנסתו, אך בזה גופא צריך להיזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרווחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו, מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדיו, ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר" ((וראה על כך את דברי שולחן ערוך הגר"ז, הלכות תלמוד תורה פ"ג, הלכה ג, שכתב בפירוט איך שיש לאדם לעמול למען פרנסתו בשיעור מועט בכל יום, ושאר זמנו יקדיש לתלמוד תורה. בנוסף, ראה עוד בדברי הרב חיים מוולאזין, בספרו נפש החיים, שער א, פרק ח, ובדברי תלמידו בספר מנוחה וקדושה, שער התורה, ח"ב, סימן כח.)).

הש"ך (יו"ד, סימן רמג, ס"ק ז) ביאר את מה שתלמידי חכמים פטורים מן המיסים, על אף שנכללים בהם גם תלמידי חכמים שעוסקים מעט עבור פרנסת ביתם, כפי ההכרח. ומדבריו מבואר שמותר לאדם להתפרנס גם לצורך רווח, מעבר לצרכיו הבסיסיים, והם רוב הציבור המשלמים את מיסיהם.

כן עולה אף מדברי בעל ה"תרומת הדשן" (סימן רטו), שם כתב שרשאי אדם להעביר את משפחתו למקום אחר לצורך פרנסת ביתם, ואינו חייב לשמוע לדברי אשתו שאינה חוששת מן הדחק ומוכנה לסובלו, אלא הולכים אחר "אורחא דמילתא". מתוך דבריו ברור שאין חובה על האדם לחיות חיי דוחק, ומותר לאדם להתפרנס בשביל שתהיה לו פרנסה ברווח.

וכך נפסק באגרות משה (ח"ד, יורה דעה, סימן לו, ענף ה), ושנה דבריו בדברות משה (קידושין, סימן מג, ענף ג), וכתב שכיון שניתנה רשות להפסיק מתלמודו אין לדבר שיעור, ומה שנאמר במשנה "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" אינו אלא ממידת חסידות ((ובדרך אחרת יש לבאר את כוונת המשנה שגם מי שעוסק רוב יומו במלאכה, יש לו לעשות את תורתו עיקר, ואת מלאכתו עראי, כלומר, אותה שעה אחת שמצליח ללמוד תורה בסוף היום, הוא ה"עיקר", ואילו כל אותן שעות שחייב לעסוק במלאכתו, הוא חלק ה"עראי" של היום.)).

קביעות עתים לתורה

העיקר הוא שיהיה האדם קובע עתים לתורה, כמו שאמר רבא (קידושין לא, ב), שהוא מהשאלות הראשונות שנשאל האדם בבואו לעולם העליון: "קבעת עתים לתורה?" בספר פלא יועץ ביאר שכוונת הדברים למעלת הקביעות. גם אם אינו יכול ללמוד זמן רב ביום, יעשה האדם קביעות של לימוד התורה, שיהיה אותו הזמן קבוע ללימוד התורה, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, אפילו אם יזדמנו לו טרדות או הזדמנויות שונות.

מלשון הגמרא "עתים", שנאמר בלשון רבים, דייק המהרש"א שיש לאדם לקבוע שתי עתים לתורה, אחת ביום, ואחת בלילה. וכן מבואר בלשון הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ח): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה… אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה".

בשו"ע הגר"ז כתב על כך באופן דומה. לדבריו, גם מי שאינו עושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, חייב לקבוע עתים לתורה, לכל הפחות באותם חלקי הלימוד הקשורים למעשה שבכל יום, על מנת שידע כיצד לנהוג. את שארית היום יקדיש למלאכתו, כדי להחזיק בלומדי התורה, ולכלכל את ביתו בכבוד. הוא אף מוסיף, שאף אם אינו יכול ללמוד בכל העת הקבוע לו ללימוד התורה, יקפיד לשנות פרק אחד ביום, ופרק אחד בלילה (על-פי מנחות צט, ב), ובזה יקיים את עיקר חובתו ((בדבר חובת תלמוד תורה בזמן הפנוי: לדעת הר"ן (נדרים ח, א) ישנה חובה גמורה ללמוד תורה בזמן פנוי, כפי שנלמד מדברי הפסוק, "והגית בו יומם ולילה", וכן מבואר במעשה רוקח (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ח), ובשנות אליהו. אבל הרדב"ז (ח"ג, סימן תטז) הביא בשם כמה ראשונים שחלקו על הר"ן, וכך מבואר באור שמח (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ב). ואין כאן המקום להאריך בזה.)) ((מתוך מאמר באתר 'דין').

שקף מספר 11

במה להתמקד כשאנו באים ללמד את הילדים? אלו לימודים חשוב שילמדו? השאלה הזו עומדת לפתחו של כל הורה, מאז היה האדם להורה…

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא (קידושין, פרק ד, משנה יד)

נשים לב שרבי נהוראי מדבר על ילד שאנו רוצים למלא את ארגז הכלים שלו. לא על אדם לומד בעצמו. מדוע?

טוב שברופאים לגיהנום? סיפור נפלא על משה רבנו

נ"ל דאין מאמר זה גנאי לרופא רק שבח הרופא המומחה, והוא על פי מה שמ"כ דבר נחמד שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון וגו', ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערביי א' וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומדותיו, ובמה כחו גדול, וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה, ויקצוף המלך מאד ויאמר, מה זה, הכי תתעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול, ויחרדו האנשים מאד, וישיבו את המלך בשפל קול התחנה, ויתנצלו א"ע הצייר והחכמים, כל א' בחסרון ידיעת חבירו, הצייר אמר, אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן, והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש אלהים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד, וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלהים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד, בי אדוני איש האלהים, הנני קודם ראותי פניך פני אלהים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת [הפיזיאנאמי] ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בי אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי, וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני, ויתעוני מאז בהבליהם, ויען משה איש אלהים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם, ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם, אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת. ועל פי זה נבין היטב שבח הרופא ממאמר זה, דמדלא קאמר כשר שברופאים כבסיפא בטבחין. ש"מ שהטוב הזה אין כוונתו כשר, רק מי שחושב את עצמו שהוא המומחה היותר טוב שברופאים, הוא מעותד לגיהנם. דבגאותו זאת סומך על ידיעתו בספק ואינו מתיעץ עם חביריו, כראוי למי אשר בפיו ובקולמסו מונח חיים או מות. וגם ברוב גאונו אינו מסתפק שמא יטעהו דמיונו, ואינו חושש לעיין היטב בספרי הרפואות קודם שיתן להחולה סמי רפואה קודם שידע מהן שלא יוכלו להזיקו כראוי, לילך לאט לאט בענייני סכנת נפשות. וראה שלא אמר התנא, שהוא רשע, או יבא לגיהנם, רק אמר "לגיהנם', ר"ל יש לו הכנה שיוכל לבא על ידה לגיהנם. אבל כל עוד יותר שיהיה לו הכנות לגיהנם כל עוד יגדל שכרו ושבחו כשיכבש הכנותיו: (תפארת ישראל על המשנה)

שקף מספר 12

הרב משה פיינשטיין מסביר שגם רבי נהוראי מודה שאין לסמוך על הנס וצריך לדאוג לפרנסה. אך כוונתו לומר שבגיל הילדות יש להתמקד בדבר החשוב ביותר. כל הורה יודע שאי אפשר ללמד את הילד הכל. גם מחול, גם תורת המזרח הרחוק, גם רפואה וגם פיזיקה. צריך להתמקד בדברים החשובים והילד יגדל וימלא עצמו בדברים שמעניינים אותו:

…פשוט שגם הוא מודה שאין לסמוך על הנס אבל סובר שכיון שרוב בני אדם בקטנותם אי אפשר להם ללמוד תורה כראוי אם ילמדו אז גם אומנות אף בזמנם – והתורה חייבה להאב ללמד את בנו תורה – בעל כרחנו שיכול לסמוך על זה שיזמין לו השי"ת איזה עבודה בגדלותו בשעה שיצטרך להרויח לפרנסתו ופרנסת אישה ובנים…

אבל בלא עבודה בגדלותו גם רבי נהוראי מודה שאסור לסמוך על הנס אלא צריך לעבוד לפרנסתו (אגרות משה, אורח חיים חלק ב, סימן קיא)

שקף מספר 13

אחרי שלמדנו על האיזון בין לימוד תורה לבין פרנסה ואחרי שהבנו שגם אדם שיוצא לעבוד צריך להקפיד על הדברים החשובים ולבטוח באלוקים שעמידה על עקרונות לא תגרום לו לאבד ממה שנגר עליו בראש השנה, הגענו לקושי הגדול: לשמור על האיזון בין ביטחון באלוקים לבין השתדלות. 

ככל שהאמונה מושרשת בלב האדם יותר והכרתו ש'אין עוד מלבדו' איתנה יותר – כן יכול לבטוח יותר שמלאכתו נעשית בידי אדם ולמעט בהשתדלות.

בתנאי – שמיעוטו בהשתדלות אינו נובע מעצלות וכדומה… 

כללו של דבר: ההיתר לסמוך על הביטחון למעשה נמדד בין השאר בהיותו נקי מפניות אישיות. (הרב נבנצל, שם)

אמנם צריך להיזהר שלא יחליף עצלות בביטחון… כל מה שמבטל ממלאכתו מפני עצלותו בודאי יחסיר לעצמו (מכתב מאליהו, חלק א, עמוד 194)

שקף מספר 14

הנושא של ביטחון מול השתדלות הוא רחב ועמוק. המעוניינים מוזמנים ללמוד יחד את מאמריו הנפלאים של הרב דסלר בעניין, את אריכות דבריו של החזון-איש בספרו 'אמונה וביטחון' ועוד. בשיעור הזה השתדלתי לגעת בנושאים המתאימים ללימוד בחברותא ובמצגת וכמובן: 'תן לחכם ויחכם עוד'.

בשקף זה ננסה למצוא כמה נקודות מעשיות שיכולות ללוות אותנו לחיים עצמם:

שומרים על מנוחה ושלוה – הדברים קבועים מן השמים

נמנעים מפעולות אסורות – מעשים אסורים (לשון הרע, אי דיוק וכדומה) ודאי אינם נחשבים השתדלות המביאה ברכה

קובעים זמנים קבועים לעיסוקים רוחניים – ההשתדלות אינה כוללת המנעות מלימוד, תפילה וכדומה

לא מפחדים לתת לאחרים – עשר בשביל שתתעשר

שומרים על האיזון בין ההכרחי לנחשק – כל אחד לפי המקום האישי שלו

נקודות ציון:

אחד הנושאים המרכזיים שכמעט לא נגענו בהם הוא בחינת הרמה של האדם עצמו, הרב דסלר בספרו מחלק את מידות ההשתדלות לחמש דרגות שונות.

הרב דסלר נותן גם חמש עצות מעשיות כדי לנטרל את האפשרות שהוא יעסוק בענייני ההשתדלות מעל הנצרך והמותר. באם האדם יקיים את חמש עצותיו, הוא יצמצם למינימום את הניסיונות שיגררו אותו להשתדל מעל המותר. כפי שכבר כתבנו, גם חוסר השתדלות הנובע מעצלות מסוכן הוא, אך ניתן להתגבר על כך על ידי מודעות וזאת בניגוד לאפשרות השנייה של השתדלות מעל המותר, שם העבודה קשה יותר. חמש עצותיו של הרב דסלר הן:

להסתפק במועט, וכך האדם יצטרך להשתדל פחות.

להתפלל בכוונה עד שיגיע למצב בו תהיה הכרתו ברורה שכל דבר בעולם מקורו מה', ושאם הוא לא יצליח לקבל את מבוקשו, הרי שזוהי גזרת ה' יתברך.

יחשוב באופן תדיר על עניין הביטחון בה' וכן ילמד מספרים המדברים על עניין ביטחון בה'.

כאשר עוסק בהשתדלות, יעשה זאת בצנעא. הקב"ה טבע בטבע האדם שכאשר הוא חייב לעשות מעשה שיש בו פחיתות, הרי שהוא עושה זאת בצנעא. גם ההשתדלות מוכרחת היא, אלא שיש בה משום פחיתות, שהרי לולי שאדם הראשון היה חוטא, לא היה האדם צריך להשתדל. הלכך, עצם ההשתדלות יש בה פחיתות וממילא על ידי שהאדם עושה זאת בצנעא, הוא ישתדל רק במידה הנדרשת.

לעשות את מלאכתו ארעי ואת תורתו קבע. על ידי שהאדם ישאף לחיים רוחניים וימסור את נפשו לקניית מעלות רוחניות, ממילא יהיה לו קל יותר באם הוא לא יצליח בענייני גשמיות, שהרי מלכתחילה לא הייתה לו שאיפה גשמית.

נושא חשוב נוסף: התפילה כמרכיב חשוב בהשתדלות:

ואמנם עומק יותר יש בעניין והוא כי הנה האדון ברוך הוא נתן לאדם דעה להיות מנהג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה, והעמיס המשא עליו להיות מפקח על צרכיו כולם. והעניין הזה מיוסד על שני שרשים: האחד – ליקרו של האדם וחשיבותו שניתן לו השכל והדעה הזאת להיות מנהל את עצמו כראוי. והשני – להיות לו עסק בעולם וליקשר בענייניו. וזה ממה שמקיימו במצבו האנושי שזכרנו למעלה שהוא דרך חול ולא קדש, והוא מה שמצטרך לו בזמנו זה, כפי סדרי ההנהגה.

והנה זה באמת מצד אחד ירידה לו ולעניינו, אבל היא ירידה מצטרכת לו וגורמת לו עליה אחרי כן … ואולם כמו שירידה זו מצטרכת לו לפי עניינו בעולם הזה, הנה מצד אחר צריך שלא תרבה יותר ממה שראוי כי הנה כפי מה שירבה להסתבך בענייני העולם, כך מתרחק מן האור העליון ומתחשך יותר.

והנה הכין הבורא יתברך שמו תיקון לזה, והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו יתברך וממנו ישאל כל צרכיו ועליו ישליך יהבו. ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו, עד שכאשר ימשך אחר כך בשאר דרכי ההשתדלות, שהם דרכי ההשתדלות האנושי, לא יקרה שיסתבך וישקע בגופניות וחמריות, כיוון שכבר הקדים ותלה הכל בו יתברך, ולא תהיה ירידתו ירידה רבה, אלא תיסמך על ידי התיקון הזה שקדם לה. (רמח"ל בדרך ה')

להערות והארות:
משה שמעון אופן
[email protected]
054-8496992

© כל הזכויות שמורת ל'אחים לנפש'