דף הנחיות

שמיטה – מערך 4

מהי מידת הביטחון?

מה במערך?

במסגרת סדרת השיעורים על שנת השמיטה אנו עוסקים במידת הביטחון.

בשיעור הקודם למדנו על סיבות המניעות אדם לבטוח.

היום נצלול לעומק וננסה להבין: מה זו 'מידת הביטחון'?

קיימות שתי שיטות מרכזיות בהגדרת מצוות הביטחון. יש המסבירים כי מידת הביטחון היא התוצאה הישירה של מצוות האמונה. אדם מאמין יודע שהכל מונהג ומושגח על ידי אלוקים וכיון שכך הוא בוטח שכל מה שנעשה בעולם הוא לטובה. על פי גישה זו אדם בוטח יודע שייתכן שיבואו עליו דברים שנראים רעים אך כל מה שמתרחש נעשה על ידי הא-ל החפץ בטובתו.

לעומת זאת קיימת גישה אחרת הטוענת כי אדם הנמצא בדרגה רוחנית גבוהה יכול לבטוח ולהאמין שהדברים יסתדרו וה' יושיעו וידאג לו לכל מחסורו.

בשיעור היום נראה חלק מדברי חכמי ישראל בנידון, נעמיק לבחון את ההבדלים בין השיטות וננסה, כרגיל, לקחת תובנות אל חיי היומיום שלנו.

שקף מספר 2

בואו נניח לרגע ממידת הביטחון באלוקים. בואו נדבר על תחושות ביטחון כלליות שלנו. במי אתם בוטחים? בהורים? בן/בת הזוג שלכם? בנכם או בתכם? הבוס שלכם? הממשלה? העיריה? צה"ל?

נסו להגדיר לכם מה גורם לכם לבטוח באדם או גורם מסויים. האם זה תלוי ביכולות של הגורם בו אתם בוטחים? האם זה תלוי במידת האמון שלכם?

מה גורם לכם לא לבטוח במישהו? אינטרסים? ראיה חלקית של המציאות?

הגדירו לעצמכם 'מהו ביטחון'.

שקף מספר 3

ה'חזון איש' שולל בדבריו גישה שלדבריו 'נתאזרחה בלב רבים'. בספר 'אמונה וביטחון' בו הקדיש מספר פרקים לליבון הנושאים החשובים הללו, טוען החזון איש כי הגישה האומרת שתמיד 'יהיה טוב' היא גישה מוטעית

מדוע לדעתכם החזון איש שולל גישה זו? (בהנחיות לשקף הבא מובאים דבריו מעט יותר בהרחבה)

שקף מספר 4

הגישה הראשונה בה נעסוק היום היא הגישה הטוענת כי הביטחון הוא בעצם תוצאה של אמונה באלוקים: 

עִקַּר הַבִּטָּחוֹן הוּא חִזּוּק הָאֱמוּנָה כִּי ה' יִתְעַלֶּה הוּא הַבּוֹרֵא וְהַמְּפַרְנֵס, הַמְּחַיֶּה וְהַמֵּמִית, הַמַּחְלִיא וְהַמְּרַפֵּא, הַמַּעֲשִׁיר וְהַמְּרוֹשֵׁשׁ (המספיק לעובדי ה', פרק הביטחון).

לשיטה זו 'ביטחון' פירושו הכרת-אמת בכך שאלוקים מנהיג את העולם. כל מה שקורה בעולם נעשה על ידי אלוקים 'המחדש בטובו, בכל יום, תמיד, מעשה בראשית'.

גישה זו מפורסמת בשם החזון איש, שהגדיר את הדברים בהרחבה בפרק השני מספרו אמונה ובטחון. 

טעות נושנה נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שֵם בטחון, המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה [התחלפה בטעות] במושג חובה להאמין בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע, ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב, הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד, אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אבל ענין הבטחון הוא האֶמון שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מעתו יתברך. 

האמונה והבטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו.

האמונה בבחינת הלכה והבטחון בבחינת מעשה.

שקף מספר 5

רבנו בחיי [אבן פקודה] בראשית הפרק הראשון ל"שער הבטחון" בספרו חובות הלבבות כותב כך" 

מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו על פי יכולתו

כלומר, בטחון בה' אינו בטחון כי משאלות לבו של האדם יתגשמו לטובה, אלא בטחון כי ה' עושה מה שמכוון לטובת האדם.

וכן מתבאר בדברי רבנו בחיי [בן אשר] בספרו כד הקמח:

ומענין הבטחון, שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף כי מצאוהו רעות וצרות, יתאמץ בעבודת השי"ת ויבטח בו באמת, כי שכרו כפול ומכופל, וכי השי"ת יבחר לו הטוב

זו הזדמנות לפתוח מעט את הנושא של 'טוב'. מהו 'טוב'? האם לאכול ממתקים זה 'טוב'? האם ניתוח זה 'טוב'? איך ניתן להאמין שהכל מתגלגל לטובה גם כשרואים דברים 'רעים'?

להעשרה:

שיח על טוב עשוי להוביל לדיון המורכב והטעון אודות התמודדות עם רוע שמתרחש בעולם. קצרה היריעה לדון בכך בשיעור הנוכחי. את המתעניינים נפנה הפעם לאתר החדש 'שבעים שאלות ביהדות' (הידברות).

  איפה אלוקים היה בשואה?

  למה אלוקים ברא עולם שיש בו סבל?

שקף מספר 6

דיברנו בינתיים על המקום של הביטחון אצל החקלאים בשנת השמיטה, בשבוע הבא נדבר על האיזון בין הצורך לעשות מעשים ממשיים בשביל להתפרנס ובין האמונה שהכל משמים. בשקף הזה ניגע בקצהו של נושא חשוב ומרתק: נקמה באדם שעשה לי רע.

וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. ו וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. ז וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. ח הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תחתו [תַּחְתָּיו] וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה. ט וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ. י וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן.   

מובא בספרי הראשונים כי אין מקום לנקמה באדם הפוגע כיון שהכל נעשה בגזירת עליון וכמאמרו של דוד ליואב 'ה' אמר לו קלל' (מפורסם כי כאשר אמר כן דוד התבשר כי הפך להיות רגל רביעי במרכבה אך לעת עתה לא מצאתי מקור מוסמך לכך. אשמח אם מי מהלומדים ישלח לי ציון לזה – בזוה"ק ואתחנן מופיע כי הוא רגל רביעי אך לא ראיתי טעם זה). 

שֶׁלֹּא לִנְקֹם. כְּלוֹמַר, שֶׁנִּמְנַעְנוּ מִלָּקַחַת נְקָמָה מִיִּשְׂרָאֵל…

וּמִזֶּה הָעִנְיָן מְנָעָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאָמְרוֹ (וַיִּקְרָא יט יח) לֹא תִּקֹּם…

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. שֶׁיָּדַע הָאָדָם וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי כָּל אֲשֶׁר יִקְרֵהוּ מִטּוֹב עַד רַע, הוּא סִבָּה שֶׁתָּבוֹא עָלָיו מֵאֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא. וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו לֹא יִהְיֶה דָּבָר בִּלְתִּי רָצוֹן הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, עַל כֵּן כְּשֶׁיִּצְעָרֵהוּ אוֹ יַכְאִיבֵהוּ אָדָם יָדַע בְּנַפְשׁוֹ כִּי עֲוֹנֹתָיו גָּרְמוּ, וְהַשי"ת גָּזַר עָלָיו בְּכָךְ, וְלֹא יָשִׁית מַחְשְׁבוֹתָיו לִנְקֹם מִמֶּנּוּ, כִּי הוּא אֵינוֹ סִבַּת רָעָתוֹ… (ספר החינוך, מצוה רמא)

כיון שהמעשה הרע צריך היה להתרחש בשל גזירת שמים, מה מידת האחריות של הפוגע?

ברור כי גם אם מן השמים נגזר שאדם פלוני ייפגע, אין זה מחייב את האדם הפוגע לפגוע אלא כח בחירתו של כל אדם מאפשר לו להחליט אם לבחור בטוב או לבחור ברע. התוצאה המבוקשת תתרחש, אבל מי יוציא זאת לפועל? החייב שבחר ברע, והוא ייענש על כך.

ליסוד זה קיימים מקורות רבים, נלמד מקור אחד:

כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא אמר להם אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר אמרו לו חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי ליעשות נס על ידו ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך אעפ"כ הרגן מיד אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין (תענית יח ב).

האם יכול אדם בעל בחירה לבחור לעשות רע גם אם לא נגזר על כך משמים?

א. הצלת יוסף – מידיהם של בעלי החיים ולא מידיהם שם "בעלי בחירה ורצון"

כאשר ביקשו האחים להרוג את יוסף, ראובן רצה להצילו מידיהם, ולכן הציע להשליכו אל הבור, כאמור בלשון הכתוב "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו".

אולם ידועים דברי חז"ל (שבת כב, א; הובאו ברש"י) שהבור היה ריק ממים אך היו בו נחשים ועקרבים. ואם כן נשאלת השאלה, מדוע חשב ראובן שאם יוסף יושלך לבור ינצל ממיתה.

בתשובתו של האור החיים הקדוש לתמיהה זו מבואר יסוד גדול בדרכי השגחת השי"ת בעולם, וזה לשונו: "ויצילהו מידם, פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה. מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם, אם לא יתחייב מיתה לשמים. והוא אומרו ויצילהו מידם, פירוש מיד הבחירי. כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו, ולא יריעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב".

מבואר בדבריו כי אדם בעל בחירה יכול מדעתו להמית אדם אחר, גם כשלא נגזר עליו מהשמיים.

המקור לפירושו של האור החיים הקדוש, בדברי הזוהר הקדוש.

במושכל ראשון, הדברים אינם מתיישבים הלב, וכי יעלה על הדעת שכביכול מענישים אדם מבלי שנגדר על כך מראש, והרי כידוע "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" (חולין ז, ב), ומה איפוא פשרה של הנהגה זו.

לקמן יבוארו הדברים, אך מקודם לכן נפנה ללמוד את פירושי האור החיים הקדוש, על פי יסוד זה.

ב. השבטים חשבו כי נאסרו בגלל ש"אדם בעל בחירה יכול להרע" – ולא כעונש על מכירת יוסף

האור החיים הקדוש, חזר על היסוד שאדם בעל בחירה יכול מדעתו להמית אדם אחר, גם כשלא נגזר עליו מהשמיים, בביאורו לדברי האחים "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ" לאחר מאסר שמעון. ויש להבין מדוע אמרו זאת האחים רק כעבור שלושה ימים שהיו בבית הסוהר, כשיוסף אמר להם שבכוונתו להשאיר את שמעון ולשחרר אותם, ולא אמרו זאת תיכף ומייד כשניתנו במאסר. וביאר האור החיים הקדוש: "ואולי כי קודם לא הרגישו, וחשבו כי אדם בעל בחירה ורצון להרע, ולא עוון יוסף גורם. כי לדעתם מחוייב היה להם [יוסף] כמו שפירשנו במקומו (לעיל לז, כ). מה שאין כן כשאמר להם אחיכם אחד יאסר וגו', ויעשו כן פירוש יחדו הם אחד מהם, בזה נתעוררו מהנדמה כי הוא עו,ן יוסף. כמו שהם נתאכזרו על אחיהם, לזה בא להם הצער בדרך זה שאסרו אחד מהם ביד איש נכרי. והוא אומרם אבל, פירוש אם היה המקרה הזה בדרך אחר, לא היינו מצדיקים שעל סיבת יוסף באה אלינו. אבל עתה ודאי אשמים [אנחנו על אחינו] אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו".

ג. תפיסת בנימין – "אות כי לא על עוון נתפסו אלא לצד בחירת בחירי"

לאחר שהאחים נתפסו בפעם השניה כשהגביע של יוסף נמצא אצל בנימין, אמר יהודה ליוסף "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק, הָאֱלֹקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". ונראה מדבריו, כי קיבל על עצמו את הדין, שכולם יהיו עבדים. ואם כן תמוה, מדוע לאחר שיוסף השיב לו: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם – בתוך כדי דיבור, שינה כלל את דעתו, וניגש אליו לדבר אתו "קשות".

וביאר האור החיים הקדוש "כי מקודם חשב כי מה' יצא הדבר כי מצא האלקים עוונם. וכשראו שלא קיבל יוסף אלא בנימין לבד, אמר, הרי זה לך לאות כי לא על עוון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ויגש אליו יהודה". כלומר, כאשר הודיע יוסף שבכוונתו לאסור רק את בנימין, הסיק מכך יהודה, שהצרה שהתרגשה עליהם לא היתה בגלל חטא מכירת יוסף, שהרי בנימין לא היה בעוון המכירה, אלא "לצד בחירת בחירי" – דהיינו מחמת שיוסף הוא "בעל בחירה", וידו להרע לאחרים, וכיסוד המבואר לעיל בדברי האור החיים. ואם כן אין זו גזירה מאת ה' על עוונם, ולכן מייד "ניגש" ליוסף ודיבר עמו "קשות".

ד. גודל הנס בהצלת יעקב אבינו מידי לבן – "שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירתו"

פרשה נוספת מבוארת בדברי האור החיים הקדוש לפי היסוד דלעיל – מדוע הצלת יעקב אבינו מידי לבן כשרדף אחריו, לא היתה במעשה נס של קפיצת הדרך: "יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו, שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו. ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ (סנהדרין צה, א), ומן הנכון אליו יאות עשות נס להצילו מהרודף, ולא היה משיגו לבן. ואולי כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה שאין צריך לברוח, כי הגם שהדביקו לבן היוכל דבר דבר אליו אפילו דיבור, וזולת זה היה מראה ח"ו כי לא יכול הצילו מיד לבן. וגדול הנס הזה, שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירתו ביעקב". כלומר, הנס שלבן לא הרע ליעקב, גדול יותר מנס קפיצת הדרך, כי "בעל בחירה" יכול לעשות כרצונו, ואף להרוג אדם מבלי שנגזר על כך. ולכן כאשר הקב"ה הציל את יעקב אבינו מידי לבן שהוא "בעל בחירה", הרי זה נס יותר גדול מנס קפיצת הדרך, שכבר אירע ליעקב אבינו ביציאתו לחרן.

ה. סרבנותו של משה רבנו לקבל השליחות – מחשש לנזק מ"אדם בעל בחירה ורצון"

על פי המבואר שאדם בעל בחירה יכול מדעתו להזיק לאדם אחר, ביאר האור החיים הקדוש את הטעם לסרבנותו של משה רבנו את השליחות לגאול את בני ישראל ממצרים, בטענה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". וביאר האור החיים הקדוש: "פירוש, אפילו בשליחות שאינה היפך רצונו, כי איני חשוב לדבר לפני מלך, ומאמצעות כן לא יאמן בשליחותו ויסתכן, שהאדם בעל בחירה ורצון". מכיון שמשה רבנו חשב שאינו ראוי לדבר לפני מלך, לכן חשש שאם ילך אל פרעה באיזו שליחות שהיא, לא יאמין לו פרעה שאכן נשלח אליו, ואז הוא עלול לבוא לכלל סכנה, מאחר שפרעה הוא "בעל בחירה" ובכוחו להזיק לו.

האור החיים הביא ראיה לדבריו: "וצא ולמד ממאמר שמואל (שמואל א טז, ב) איך אלך ושמע שאול והרגני". גם שמואל שנצטווה למשוח את דוד חשש משאול, ואף שנצטווה על כך ו"שלוחי מצוה אינם ניזוקים", מכל מקום חשש מפני שאול שהוא "בעל בחירה" שיזיק לו. ולכן גם משה רבנו, חשש איפוא שמא מחמת פחיתות [בעיניו, מגודל עוונתנותו] יחשדו פרעה לשקרו ויזיק לו, ובכך עלולים גם בני ישראל להינזק, כפי שסיים האור החיים הקדוש: "ותמצא שלא יאמן אדם בנבואה לצד בחינת השפלות, כאמור בנבואת עמוס שהיו מזלזלים בו בני דורו (ויקרא רבה י, ב) ועוד כי אוציא וגו', כי לזה צריך אדם גדול במעשים שיזכה לזכות גדול כזה. וחש [משה רבנו] שמא יארע תקלה לישראל באמצעות מניעת זכותו, וזה מהענווה והשפלות".

על פי דברי האור החיים הקדוש, ביאר בספר מכתם לדוד את מעלתו של יוסף, שהלך לאחיו בשליחות אביו, אע"פ ששידע שהם שונאים אותו. ואילו עשו שהלך לצוד חיות ביער להביא ציד לאביו, ונסתכן לכבוד אביו, לא ראו כל מעלה. כי החשש מסכנת חיות הרבה יותר קטן מאשר שמא יזיקו "בעלי בחירה", ולכן במה שהלך יוסף למקום סכנה שהיה נתון לשליטת "בעלי בחירה", היתה מסירות נפש מופלאה ביותר.

 ו. האם בעל בחירה יכול להזיק למי שלא נגזר עליו מהשמיים

האור החיים הקדוש חזר על דבריו שאדם בעל בחירה יכול מדעתו להזיק לאחרים, גם בפרשת בלק, בביאור דברי בלעם אל בלק "הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר", שהקב"ה מנע מבלעם לקלל מחמת "שני דברים – האחד, מכח האזהרה. והשני,  שאין הבחירה ביד עצמו בדבר זה. הא למדת שאם לא היתה לו אלא האזהרה והיה בעל בחירה ורצון היה עושה".

כדברי האור החיים הקדוש בביאור מחשבת ראובן להציל את יוסף, פירש גם האלשיך הקדוש "חפצו היה למען הציל אותו מידם, כלומר מידם שהם בעלי בחירה, ולא יבצר מהם אשר יזמו לעשות. מה שאין כן בהיות בעלי חיים, כי מוראו וחיתתו תיפול עליהם, כי צדיק וישר הוא, וצלם אלקים שלם בפניו ולא ירעו ולא ישחיתו אותו".

וכן נראה מדברי רבנו חננאל, בפירושו לדברי הגמרא בחגיגה לפסוק (משלי יג, כג) "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" – "כגון אדם שהרג חברו", שאדם יכול להרוג את חברו בלא משפט [וראה שם בגמרא המעשה על מלאך המוות שאמר לשלוחו להרוג את מרים מגדלא שיער נשיא, ושלוחו הרג את מרים מגדלא דרדקי].

בספר כל הכתוב לחיים  הביא מדברי החיד"א בשם מהר"ש אלגאזי, ובעל ההפלאה בספרו פנים יפות, שגם הם צעדו בדרך זו, שבעל בחירה יכול להזיק למי שלא נגזר עליו מהשמיים.

מאידך גיסא, יש מרבותינו הראשונים שכתבו במפורש כי בעל בחירה אינו יכול להזיק לזולתו, אלא אם כן נגזר על כך מהשמיים. ובראשם ספר החינוך שכתב בביאור שורש האיסור לנקום "שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך. ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב".  

כיוצא בזה כתב בפלא יועץ "ויאמין באמונה שלימה כי מפי עליון תצא הרעות והטוב הבאות על האדם, בין שהיא בידי שמים בין שהיא בידי אדם, אפילו כדי שוה פרוטה. ואין שום אדם יכול להרע או להטיב, אפילו כדי שוה פרוטה, או לכבדו או לזלזל בכבודו וכדומה, בלתי גזירת שד"י. ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה". וראה בספר כל הכתוב לחיים שהביא מדברי חובות הלבבות ורבנו יונה, רבי מאיר מאפטא, הגר"ח מוולוז'ין בשם הגר"א והחפץ חיים, שנראה מדבריהם שאי אפשר לבעל בחירה לזיק ללא גזירה מן השמיים.

ז. ביאור דרכי ההשגחה – היאך בעל בחירה יכול להזיק למי שלא נגזר עליו מהשמיים

בביאור דברי האור החיים הקדוש שבעל בחירה יכול להזיק ואף שחברו לא נתחייב לשמיים, נאמרו הסברים רבים:

• בספר ברכת שמעוןביאר, כי תכלית בריאת העולם היתה יצירת האדם, ומעלתו על כל הבריאה שהואבעל בחירה, וכביכול ניתן העולם להנהיגו בדרך שירצה. ולכןאין רצון השי"ת לבטל בחירת האדם. ומשום כך מצינו שכאשר היו יעקב אבינו ומשה רבנו בסכנה ונזקקו להצלה בדרך נס, הצילם הקב"ה באופן של ביטול הטבע ולא בדרך של ביטול בחירת האדם. ומאחר וביטול הבחירה הוא כביכול קשה לפני המקום, ממילא צריכים לכך זכויות גדולות ומיוחדות. ולכן יתכן שאדם שזכויותיו יספיקו שייעשה לו נס להינצל מחיות רעות, אך אין די בהן שיבטל הקב"ה עבורו את בחירתו של האחר. משום כך סבר ראובן שיציל את יוסף כשיושלך לבור, ואע"פ שהיו בו נחשים ועקרבים, כי ודאי יוכל להינצל בזכויותיו מפגעי בעלי החיים, אך מי ערב לידינו שיזכה להינצל מידי בעלי בחירה.

נמצא שאכן "אין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", וברור שאין אדם שימות בלא עתו על ידי בעלי בחירה. והסיבה שמת, כי נקלע למצב שלא היו לו די זכויות גדולות כדי להינצל מבעל הבחירה [וראה בסוף דבריו במשל שהביא למשחק השח-מט, שרב אמן מתכנן את כל מהלכיו מראש, וכן הוא בהשגחת השי"ת].

בספר כל הכתוב לחיים הביא ביאורים נוספים:

• החזון איש ביאר, כי כשקם נגדו הבוחר, נעשה מקום סכנה, ומתגבר הקיטרוג של מידת הדין ומשתנה הדין, ואם יתגבר הבעל בחירה על יצרו יתבטל מקום הסכנה, ועל ידי זה יתבטל הקטרוג, וזה שייך רק בבעל בחירה.
• בעל מסגרת השלחן ביאר, שעונש הבא על ידי אדם הוא גדול מהעונש שבא על ידי דבר אחר, כי השונא יכול לגרום על ידי דבריו שידונו כן בבית דין של מעלה.
• הגרא"א דסלר ביאר, שכשאדם נפגש עם שונא הרוצה להזיקו, נמצא שהוא עצמו משמש כגורם לשונאו לחטוא בזה ששונאו ורוצה להזיקו, ואז מתעורר עליו קטרוג, כי השי"ת מדקדק אפילו על גרמא שבגרמא, ויכול להיות שהשי"ת יגזור עליו שיענש.
• בספר שפתי חיים ביאר את שתי ההנהגות של הקב"ה:[א] השגחה פרטית –שהשי"ת משגיח על העובד ה' לתת לו כפי מעשיו, דהיינו הוא מונהג ומושגח בזכות עצמו, בהתאם ועל פי מעשיו. כשעושה מעשים טובים, מקבל סייעתא דשמיא של שפע וברכה. ואם ח"ו עושה מעשים רעים, מונהג בצמצום הסייעתא דשמיא. [ב] השגחה כללית – היינו השגחה על הכלים. כלומר הקב"ה נתן ביד כל עובד ה' גם את כל האמצעים והכלים הדרושים לעבודת ה' שלו, והקב"ה משגיח על הכלים לא לפי מה שהכלים ראויים מצד עצמם, אלא כל זכות קיומם היא רק לפי צורך הצדיק העושה רצונו יתברך.

אשר על כן, המושגח ב"השגחה כללית" זכות קיומו מותנית ב"בעל הכלי". כלומר, יתכן מקרה שהאדם מצד עצמו לפי מעשיו אין לו שום זכות קיום, וכל זכות קיומו היא רק ככלי לאחרים שאחרים יסתייעו על ידו לצורך עבודת ה' שלהם, וההנהגה עמו בהשגחה כללית בלבד. ומכאן האפשרות כי גם מי שכבר נגזרה עליו מיתה במשפט צדק בבית דין של מעלה, עדיין יכול לשמש "כלי" בידיו של "בעל הבחירה", וחייו תלויים ב (מתוך האתר המצוין 'עולמות'. מומלץ וכדאי לראות הדברים בפנים וללמוד את המקורות מתוך הכתב)

שקף מספר 7-8

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן  יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ (שמות, טז, לב)

בִּימֵי יִרְמְיָהוּ; כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מוֹכִיחָם לָמָּה אֵין אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה? וְהֵם אוֹמְרִים נַנִּיחַ מְלַאכְתֵּנוּ וְנַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מֵהֵיכָן נִתְפַּרְנֵס? הוֹצִיא לָהֶם צִנְצֶנֶת הַמָּן אָמַר לָהֶם אַתֶּם רְאוּ דְּבַר ה', שִׁמְעוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא רְאוּ, בָּזֶה נִתְפַּרְנְסוּ אֲבוֹתֵיכֶם, הַרְבֵּה שְׁלוּחִין יֵשׁ לוֹ לַמָּקוֹם לְהָכִין מָזוֹן לִירֵאָיו: (רש"י).

הֲרֵי שֶׁלְּעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְיִרְאֵי ה', עֵינֵי ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, לְהָכִין לָהֶם מָזוֹן עַל יְדֵי סִבּוֹת נֶעְלָמוֹת, מִבְּלִי שׁוּם הִשְׁתַּדְּלוּת וְתַחְבּוּלוֹת מִצַּד הָאָדָם.

אָמְנָם ה' יַטְרִיפֵם בְּאֹפֶן פִּלְאִי לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא יְשֹׁעַר בְּשֶׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי (מדרגת האדם, דרכי הביטחון, פרק יג)

בשקף זה אנו פוגשים את שיטתו הנודעת של הרב יוסף יוזל הורביץ הנודע בכינויו 'הסבא מנובהרדוק'. לשיטתו, המבוססת על דברי רש"י המובאים שבשקף מספר 7, עוסקים בתורה ויראי ה' הבטוחים באלוקים יכולים לסמוך על כך שאלוקים יפרנס אותם גם בלא השתדלות. בשיעור הבא נעסוק בעזרת ה' בגדרי ההשתדלות המחוייבת. אך לעת עתה ננסה להבין את שיטתו. האם יש לכם סיפורים מכלי ראשון על עוסקים בתורה שחוו השגחה פרטית פלאית בענין הפרנסה?

שקף מספר 9-10

בשיעור הקודם פתחנו בשאלה לדיון המעמידה את הנהגותיהם של רבי עקיבא ונחום איש גמזו זה לעומת זה:

…תַּנָּא מִשְּׁמֵהּ דְּר' עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר כָּל דְּעָבֵד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵד (כל מה שעושה ה' הכל לטובה) (תלמוד בבלי, ברכות, ס, ב)

וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ (מדוע קראו לאותו חכם 'נחום איש גם-זו?) דְּכָל מִלְּתָא דַּהֲוָה סָלְקָא לֵיהּ (שבכל דבר שארע לו) אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה (תלמוד בבלי, תענית, כא, א)

ביקשנו לעמוד על שתי נקודות עיקריות: 

* מה לדעתכם ההבדל בין הביטוי של רבי עקיבא לזה של נחום איש גמזו?

* מדוע הנהגתו של רבי עקיבא פונה לכולם: 'לעולם יהא אדם' ואילו הנהגתו של נחום איש גמזו מתוארת כהנהגה אישית של אדם פרטי?

מבואר בדברי הגמרא, כי בטחונו של רבי עקיבא לא בא לידי ביטוי במה שבטח בה' שיעשה לו ישועה, אלא הוא בטח שכל מה שקורה עמו, אפילו מה שלא הגשים את רצונו, הוא הטוב המוחלט שנעשה בהשגחת ה' לטובתו – כשיטת חובות הלבבות והחזון איש, ולא כשיטת הרשב"ם והסבא מנובהרדוק שהבטחון הוא למה שנחשב טוב בעיניו.

לעומת זאת, אמירת 'גם זו לטובה'  בבטחון מולט בהקב"ה שגם אם יארע לו רע, ידאג לו הקב"ה שיהיה זה לטובה, ולא יכהו מכה אנושה אלא "יקדים רפואה למכה" [כדברי הרשב"ם], כך שבסופו של דבר לא יארע לו כל רע – וכך אמנם קרה.

הנה כי כן, דברי רבי עקיבא מתאימים לכאורה לשיטת החזון איש, ואילו הנהגתו של נחום "איש גם זו", מתאימה לשיטת נובהרדוק.

והשאלה העיקרית היא מהו הבטחון המוטל עלינו  – בנוסח רבי עקיבא, או בנוסח נחום "איש גם זו". 

מתוך השוני בין ההוראות 'לעולם יהא אדם' מול תיאור על הנהגתו האישית של נחום איש גמזו נראה כי אין כאן מחלוקת כלל ועיקר, והדבר תלוי בדרגתו של כל אדם: הנהגתו של נחום "איש גם זו" מסורה ליחידים, ואילו כל אדם יבטח בה' כרבי עקיבא.

שקף מספר 11

לקראת השיעור הבא…

אנו מאמינים שהכל נקבע מלמעלה. 

אם כן, מדוע אנו טורחים לעבוד ולהתפרנס? למה שלא ננוח בבית ונאמין שמה שמגיע לנו יגיע עד הבית בלי טרחה ומאמץ?

בשיעור הבא נדבר על המושג 'השתדלות'

להערות והארות:
משה שמעון אופן
[email protected]
054-8496992

© כל הזכויות שמורת ל'אחים לנפש'