תפריט
דף הנחיות
שמיטה – מערך 3
ברוך הגבר!
מה במערך?
במסגרת סדרת השמיטה פתחנו בנימוקים שונים למצוות השמיטה.
בשבועות הקרובים נקדיש מספר שיעורים לאחד הנימוקים המרכזיים: מידת הביטחון.
השיעור היום יעסוק בחמישה שורשים וטעמים למידת הביטחון. נדון יחד על המסרים של הטעמים וההסברים הללו וננסה לראות מה עומד מאחורי אדם שחי על פי מידה זו.
בשיעורים הבאים נגדיר יותר את גבולות המידה הזו, נחדד את ההגדרות עם דוגמאות רלוונטיות מחיי היום-יום שלנו ונלקט תובנות לחיים עצמם.
שקף מספר 2
תזכורת מהשיעור הקודם…
בשיעור הקודם עסקנו ברשימה ארוכה של נימוקים וסיבות הקיימות לשנת השמיטה. ראינו יחד את דברי הראשונים והאחרונים, קראנו רעיונות שונים מתוך עולם הספר היהודי והבנו כיצד למצווה החקלאית יש השפעה רעיונית על החיים עצמם.
בתוך הדברים ראינו את דבריו של בעל ספר החינוך:
וְעוֹד יֵשׁ תּוֹעֶלֶת אַחֵר (= במצוות השמיטה) נִמְצָא בָּזֶה שֶׁיּוֹסִיף הָאָדָם בִּטָּחוֹן בַּשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כִּי כֹּל הַמּוֹצֵא עִם לְבָבוֹ לָתֵת וּלְהַפְקִיר לְעוֹלָם כָּל גְּדוֹלֵי קַרְקְעוֹתָיו וְנַחֲלַת אֲבוֹתָיו הַגְּדֵלִים בְּכָל שָׁנָה אַחַת וּמְלַמֵּד בְּכָךְ הוּא וְכֹל הַמִּשְׁפָּחָה כָּל יָמָיו, לֹא תְּחַזֵּק בּוֹ לְעוֹלָם מִדַּת הַכִּילוּת (קמצנות) הַרְבֵּה וְלֹא מִעוּט הַבִּטָּחוֹן. (ספר החינוך – מצווה פד).
במשפטים הקצרים הללו של בעל ספר החינוך טמונים מסרים חשובים מאוד. שימו לב לחינוך ולהכוונת המשפחה על ידי עמידה אישית בניסיון.
פחות מילים, יותר דוגמה אישית
סיפור עם עתיק יומין מספר על מוכר כובעים שעבר ביער והתנמנם מתחת לאחד העצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו נעלמו. מלבד כובעו שלו בלבד. על ענפי העצים שסביבו הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים. מוכר הכובעים נופף באגרופיו והקופים חזרו אחריו, הוא רקע ברגליו והקופים אחריו, הוא איים בזעקות והקופים ניסו לחקות את קולו. ואז מרוב זעם ותסכול הוא השליך לקרקע את כובעו, הקופים חזרו אחריו והשליכו לרגליו את כל הכובעים… אמר פעם מחנך גדול להורים: "ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר."
נאמר בפרשתנו הציווי: "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך "(דברים ואתחנן ו, ז) יש להבין את את סדר הדברים בציווי הלא היה מן הראוי לכתוב קודם את הציווי המוטל על האב בחובת לימוד התורה לעצמו: "ודברת בם "ואח"כ יש לו החובה ללמד את בניו: ושננתם לבניך"?! בהמשך הפרשה נאמר צווי דומה: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"( שם יט, יט) יש להבין מדוע פתח הכתוב בלשון רבים "ולמדתם "וסיים בלשון יחיד "בשבתך בביתך"?!.
מיישב זאת בעל ה"שרידי אש "זצוק"ל שהכתוב מלמדינו יסוד היסודות בחינוך ילדינו והיא: "דוגמא אישית "ומיטיב לבאר את אחד מכשולים המצויים בחינוך בן זמנינו והוא: 'העדר אמון' בין הילד להוריו וזאת מפני שהוא רואה סתירה בין הנדרש ממנו לעשות לבין אלו הדורשים ממנו ש"נאה דורשים אך לא נאה מקיימים… "וזה לשונו: "לעיתים תכופות חולפים הרהורים אצל הבנים "האמנם גזירה זו שגזר עלי אבי אף הוא בכללה, האמנם במידה שמדד לי מודד לעצמו…? או שמא הוא מחמיר לאחרים ומקל לעצמו?! הרהורים אלו הם אחד המעקשים בעבודת החינוך ומהגורמים לבידול וריחוק בין בנים להוריהם.
כפי שדורשי רשומות למדים על דרך החידוד את הפסוק: "שִׁחֵת לו – לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול "(דברים לב, ה). פירוש: "שחת "- אם האב בעצמו שחת מעט, "לו לא "- לו לעצמו אינו נחשב העניין לשחיתות גדולה… אבל "בניו מומם "- בשביל הבנים למום גדול ייחשב, ולדורות הבאים יוכל דבר זה לגרום לגדל לגמרי "דור עיקש ופתלתול".
וכדי לגבור על מכשול זה נותנת התורה הוראה כיצד מחנכים: לפיכך למדה תורה "ושננתם לבניך "היאך היא הדרך לשנן להם? – "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך "– כי אף אם תכביר במילים ושפתיך ירעפון לקח, לא על מוצא שפתיך יחיה הבן, אלא עיניו נשואות היאך הוא שבתך בביתך? וכיצד היא הליכתך בדרך? צופה הוא בך בעלייתך על משכבך, ובקומך כארי ממיטתך אתה מפיח אף בו רוח לעמוד ממשכבו.
"ושננתם לבניך "הורה להם את הדרך בדברי כיבושין מתוך אהבת-אב, אך אל תסיק מכך ששוב לא תזוז ידם מתוך ידך… אלא הנח להם להשריש בנפשם את לקחך ואמריך, פנה לך לתלמוד תורתך ולעסקיך, ותאה דעתך נתונה עליהם ולא עיניך משוטטות במעשיהם.
ברוח דברים אלו מבאר המהרי"ל את דברי הגמרא הידועה בסנהדרין (צד, ב) המתארת את תקופת הזוהר שבימי חזקיהו מלך יהודה ובה לא מצאו תינוק או תינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בנגעים ואהלות, שהם מההלכות הקשות שבדיני טומאה וטהרה. מבאר המהרי"ל, שאף על פי שהגמרא אומרת, שמצב זה, שכל תינוק ותינוקת ידעו את דיני טומאה וטהרה על בוריים, נוצר על ידי שחזקיהו מלך יהודה – חייב כל אחד ואחד מישראל ללמוד תורה, אין הכוונה שגם הבנות למדו תורה. אלא מכיון שהיו אבותיהן בקיאים וגדולים בתורה, היו גם הילדות יודעות הלכות ממה שראו ושמעו בביתן, צלילי הלימוד שנשמעו בבית ללא הרף ברמה כזו עד שהתינוקות כבר ידעו לשננן הלכות קשות ומורכבות אלו, מכאן למדנו, כי עיקרו של חינוך הוא "דוגמה אישית".
כך גם מבאר רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע את הפסוק: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו "(בראשית יח, יט). הנה התורה מלמדת אותנו בזה, שעיקר כוחו וזכויותיו של אברהם אבינו היו בחינוך הבנים. לכשנבדוק במקומות המפורשים בתורה את מספר המילים אשר דיבר אברהם אל בנו יצחק. למרבה הפלא נמצא בס"ה שמונה תיבות!! והן: "הנני בני "( שם כב, ז), "אלוקים יראה לו השה לעולה בני "(שם, ח).מסיק מכך רבינו הגרי"ש מכאן נוכל ללמוד – שכדי להיות מחנך טוב, ולהורות את בניו ובני ביתו דרך ה', אין צורך להרבות במילים. העיקר היא הדוגמא האישית. כשילד רואה את אביו מתנהג כיאות והולך בדרכי המוסר והמידות הטובות, אין לך חינוך טוב מזה.
רגיל היה לומר מרן ה"חפץ חיים "זי"ע להורים: "מעשי אבות סימן לבנים "- על האב מוטלת החובה לדקדק במצוות ביתרון הכשר, ומבלי לנטות ימין ושמאל אפילו כמלא נימא. כי אם הוא יוותר על איזו מצוה קלה, ילמד הבן לוותר על מצוה יותר חמורה; ואם האב יוותר על מצוה חמורה, אזי עלול הבן לסור מדרך התורה לגמרי.
על כוחה של דוגמא אישית חיובית למדים אנו מספר שופטים בציווי המלאך אל אם שמשון הנזיר: "וירא מלאך ה' אל האישה ויאמר אליה: הנה נא את עקרה ולא ילדת, והָרִית וילדת בן: ועתה הישמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא: כִּי הִנךְ הָרָה ויוֹלַדְתְּ בן, ומורָה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן, והוא יָחֵל להושיע את ישראל מיד פלשתים "(שם יג,) יש להבין אם המטרה היא לשמר את הילד בקדושתו לנזירות מדוע על האם עצמה להישמר משתית יין ? לא די בכך שתשמור את בנה ?! ונראה שמלבד העניין של ימי הורתו של שמשון שיהיו בקדושה יש כאן גם את המסר של 'דוגמא אישית' כלומר, על מנת ששמשון יוכל למלא את שליחותו ולהיות נזיר, מתבקשת האם בעצמה להימנע משתיית יין ומאכילת מאכלים טמאים. מלאך האלוקים מלמד את האישה כי עליה להוות דוגמא אישית בהתנהגותה, על מנת שהילד יוכל ללמוד ממנה ולחקות את התנהגותה. (הרב דוד ברוורמן, פרשת ואתחנן).
שקף מספר 3
מהי מידת הביטחון?
אנו נקדיש לשאלה זו את השיעור הבא. בשקף זה נעשה היכרות עם שניים מחכמי ישראל שנודעו באמירותיהם המתייחסות לאירועים המתרחשים בעולם: הראשון הוא התנא רבי עקיבא.
…תַּנָּא מִשְּׁמֵהּ דְּר' עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר כָּל דְּעָבֵד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵד (כל מה שעושה ה' הכל לטובה) (תלמוד בבלי, ברכות, ס, ב)
רבי עקיבא פונה לכלל באי העולם וממליץ לומר תמיד: כל מה שה' עושה הכל לטובה. האמירה של רבי עקיבא אינה פרטית ולא מעידה על הנהגה אישית שלו. בדבריו הוא פונה לכולם ומורה 'לעולם יהא אדם רגיל לומר'.
לעומתו, חכמים מספרים על חכם בשם נחום שכונה 'נחום איש גמזו'. על שם מנהגו הקבוע להתבטא על כל אירוע – גם על אירועים שנראים קשים ולא נעימים – ולומר 'גם זו לטובה'.
וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ (מדוע קראו לאותו חכם 'נחום איש גם-זו?) דְּכָל מִלְּתָא דַּהֲוָה סָלְקָא לֵיהּ (שבכל דבר שארע לו) אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה (תלמוד בבלי, תענית, כא, א)
האמירה הזו אינה מופיעה כהוראה כללית אלא היא מצויינת כמשהו פרטי שאפיין את נחום איש גמזו ואותו בלבד..
אם נדקדק נוכל לשים לב להבדל בהתייחסות. דבריו של רבי עקיבא מביטים אל העולם במבט של מאקרו. גם אם קשה לי להבין מדוע אירוע ספציפי זה או אחר מוביל לטוב, אני סמוך ובטוח שבאופן גורף אלוקים מנהיג את העולם לטוב. קשה לי לראות כיצד בדיוק האירוע הטראגי הזה מוביל לטוב, אבל אני מאמין שבמאקרו, כל מה שעושה ה' הכל לטובה.
מול אמירה זו עומדת הנהגתו של נחום איש גמזו, להביט אל הרע בעיניים ולומר גם זו לטובה. גם הקושי הספציפי, האתגר הקשוח או האירוע הרע שאני חווה, הוא עצמו טוב.
הנהגה כזו אינה מתאימה לכולם. בעוד רבי עקיבא מצפה מכולם להאמין ולדעת כי בסך הכל העולם מונהג למקום טוב יותר וכל מה שעושה ה' הוא לטובה, נחום איש גמזו יודע שהיכולת לעמוד מול אירוע רע ככל שיהיה ולומר עליו גם זו לטובה היא יכולת נדירה שאין לרבים.
כאמור, בשבוע הבא נעמיק בהגדרות של מידת הביטחון ונראה מה מתאים לכולם ומה נכון רק לאינדיבידואליים.
חכמים מספרים מעשים שארעו עם החכמים האמורים בהם הביאו לידי ביטוי מעשי את תפיסת עולמם:
כי הא כמו מעשה זה שהיה בר' עקיבא דהוה קאזיל באורחא שהיה הולך בדרך מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא הגיע לעיר אחת, ביקש מלון ולא יהבי ליה ולא נתנו לו אמר: "כל מה דעביד רחמנא — לטב "שעושה ה' — לטובה עושה.
אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא הלך ולן בשדה, והיו עמו תרנגול וחמור ונר אתא זיקא כבייה לשרגא באה רוח וכבתה את הנר אתא שונרא אכליה לתרנגולא בא חתול ואכל את התרנגול אתא בא אריה אכליה לחמרא ואכל את החמור. אמר: "כל מה דעביד רחמנא — לטב "שעושה הקדוש ברוך הוא — לטובה עושה. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא בו בלילה בא גייס, ושבה את העיר, והתברר שר' עקיבא שלא היה בעיר, ולא היה עמו לא נר דולק ולא תרנגול או חמור שיקימו רעש — הוא לבדו ניצל מהגייס. אמר להו להם: לאו אמרי לכו וכי לא אמרתי לכם כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה (ברכות, ס, ב).
מעניין לדקדק במקומות בהם רבי עקיבא הגיב לעומת המקומות בהם רבי עקיבא לא הגיב. יש להבחין בין סוגי האירועים שארעו לו ובין הצורך בכל מקרה לגופו עבור נס ההצלה שלו.
העומד על כך ומחדש חידושים נפלאים הוא רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו 'בן יהוידע':
אמר כל דעבדין משמיא לטב. יש להקשות, למה באושפיזא וזיקא אמר הכי, ובאריה ושונרא לא אמר הכי? ונ"ל בס"ד באושפיזא נעשה לו דבר יוצא מהטבע שלא נמצא לו אושפיזא לא בחנם ולא בשכר, וכן הזיקא הוה דבר יוצא מן הטבע, כי ודאי היה לו כלי זכוכית ששם מונח השרגא שהיה שמור מן הזיקא, כי אי אפשר שיניח השרגא תחת אויר השמים בגילוי, וכל עוברי דרכים יש להם כלי מתוקן לשמירת השרגא מן הרוח, ולהכי אמר: אמר כל דעבדי משמיא לטב. אבל אריה שאכל החמור זה דבר המצוי במדברות, וכן שונרא שיאכל התרנגול גם זה דבר המצוי ושכיח וטבעי הוא.
ועוד נראה לי בס"ד, דהן אמת דחמור נוער, אך אינו מוכרח להיות נוער בעת שבו הגייסות, וכן אין מוכרח שיהיה התרנגול קורא בעת ההיא, ולכן אם זה נוער וזה קורא קודם שבאו הגייסות, ורק בעת הגייסות לא נער ולא קרא, אין צורך כל כך באכילת החמור והתרנגול, מה שאין כן השרגא ואושפיזא יש בהם צורך כל אותה הלילה. והא דאמר לטב ולא אמר טב. נ"ל ר"ל אף על פי שתראה גוף הענין אינו טב אלא נזק, עם כל זה הוא סיבה לטב, שעל ידי נזק זה שהוא דבר מועט ירויח טוב הרבה, כהאי עובדא שאכילת השונרא את התרנגול והאריה את החמור ודאי היה לו הפסד בזה, אך זה הפסד מועט שנעשה לצורך ריוח הרבה שניצול מן השביה הוא וכל אשר לו. וכן מה שמוכרח ללון במדר, וזה ודאי הוא צער גדול ובפרט אם היה זמן קר, אך הוא צער מועט שנעשה לצורך טובה גדולה להנצל מן השביה. ולז"א: אמר כל דעבדי משמיא אף שהוא נזק, הנה הוא עשוי לטב ר"ל: לצורך הטב, ולכן לא אמר כל דעבדי הוא טב.
מעשה נוסף המופיע בגמרא מתאר לנו את הנהגתו של נחום איש גמזו:
ואמאי קרו ליה ולמה קראו לו נחום איש גם זו — דכל מילתא דהוה סלקא ליה שכל דבר שהיה מגיע, מזדמן לו אמר: גם זו לטובה, לכן קראו לו "איש גם זו". ומספרים: זימנא חדא בעו לשדורי פעם אחת רצו לשלוח ישראל דורון (מתנה) לבי לבית הקיסר, אמרו: מאן ייזיל מי ילך ; ייזיל ילך נחום איש גם זו, שמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה שלחו בידו מלא סיפטא תיבה אבנים טובות ומרגליות, אזל בת בההוא דירא הלך ולן בדירה אחת, בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לספטיה ומלונהו עפרא בלילה קמו אותם הדיירים שגרו שם לקחו את התיבה הוציאו את כל המרגליות משם ומילאו אותה בעפר.
למחר כי חזנהו כאשר ראה זאת אמר: גם זו לטובה. כי מטא התם כאשר הגיע לשם לבית הקיסר שרינהו לסיפטא פתחו את התיבה חזנהו דמלו עפרא וראו אותה שמלאה עפר. בעא מלכא למקטלינהו לכולהו רצה המלך להרוג את כולם את כל שליחי ישראל על שביזו אותו, והביאו לו עפר. אמר המלך: קא מחייכו צוחקים בי יהודאי היהודים ! אמר נחום: גם זו לטובה. אתא בא אליהו הנביא, אדמי ליה כחד מינייהו ונדמה לו למלך כאחד מהם מן השרים, אמר ליה לו: דלמא הא עפרא מעפרא שמא עפר זה הוא מאותו עפר של אברהם אבוהון אביהם הוא, דכי הוה שרי עפרא הוו סייפיה שכאשר היה זורק עפר היה נעשה חרבות וכשהיה זורק גילי קש הוו גירי היו נעשים חיצים וכדכתיב כפי שנאמר בנבואה שדרשוה חכמים באברהם אבינו: "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו "(ישעיהו מא, ב).
ומספרים: הויא חדא מדינתא היתה מדינה אחת שלא מצו למיכבשה יכלו לכבוש אותה, בדקו מיניה ממנו מן העפר הזה וכבשוה. כיון שראו שעפר זה הוא אכן עפר של נס, עיילו לבי גנזיה נכנסו לבית האוצרות ומלוהו לסיפטיה ומלאו את תיבתו אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה ושלחוהו בכבוד גדול.
כי אתו ביתו בההוא דיורא כאשר באו ללון שוב באותו בית אמרו ליה לו הבריות: מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי מה הבאת בידך אל המלך שעשו לך כבוד גדול כזה ? אמר להו להם: מאי דשקלי מהכא אמטי להתם מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם וכיון ששמעו את הסיפור סברו שהעפר שבביתם הוא עפר שגרם לנס זה. סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא שברו את דירתם והביאוהו (את העפר) לבית המלך, אמרו ליה לו: האי עפרא דאייתי הכא עפר זה שבא לכאן — מדידן משלנו הוא. בדקוה בדקו אותו את העפר הזה במלחמה ולא אשכחוה מצאו בו כוח ניסי זה, שהרי אירע הנס בזכות נחום איש גם זו, וקטלינהו להנך דיוראי והרגו את הדיירים ההם.
שקף מספר 4
לאחר שאנו מכירים מעט את מידת הביטחון ננהל – כדרכנו – דיון על מידה זו. מה השורש והטעם למידה זו? מה גורם לאדם לרצות לחיות על פי מידת הביטחון?
מוזמנים לשתף באנקדוטות מתוך חייכם ולספר היכן מידת הביטחון יכולה היתה לסייע – או סייעה. מה מניע אדם לבטוח? האם הכרתם 'בוטחים'?
שקף מספר 5
בשקף זה נכיר את הכותרות של חמשת הסיבות המרכזיות למידת הביטחון. בהמשך המצגת נפרט ונאריך בביאור כל אחת מהסיבות.
אמת; זו האמת – אלוקים מנהיג את העולם
מצווה; זו מצווה להתנהל על פי הביטחון באלוקים
טוב; אדם בוטח משתדל לחיות נכון כי הוא מאמין שמלעשות טוב רק מרוויחים
שלווה; ביטחון שהכל נעשה על פי ה' מביא שלווה ורוגע לאדם
השפעה טובה; עצם הביטחון מעורר השפעת טובה, ברכה והצלחה
את הסיכום והסדר של סיבות אלו ראיתי בספרו המיוחד של הרב לייב מינצברג זצ"ל 'בן-מלך' בכרך המוקדש למידת הביטחון.
לפני שנעמיק בהסבר לכל כותרת, כדאי לשוחח יחד ולשתף לאלו מהסיבות אתם מתחברים? לאלו פחות? לאלו בכלל לא? מדוע?
שקף מספר 6
הסיבה הראשונה היא פשוטה אך מורכבת… זו האמת. אנו מאמינים כי אלוקים מנהיג את העולם ו'מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'.
ביטחון הוא ראשית כל דבר נכון והגיוני. ואפילו אם לא היה זה מצווה הרי מידת הביטחון היא מעלה באישיותו של באדם, בחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'. (ספר בן מלך, עמוד ד).
קיים דיון בספרי חכמי ישראל האם מידת הביטחון היא סעיף של האמונה הפשוטה. למרות הדיון הזה בחרנו להביא את דבריו הנודעים של בעל החזון איש בפתיחת ספרו 'אמונה וביטחון':
מִדַּת הָאֱמוּנָה הִיא נְטִיָּה דַּקָּה מֵעֲדִינוּת הַנֶּפֶשׁ. אִם הָאָדָם הוּא בַּעַל נֶפֶשׁ, וּשְׁעָתוֹ שְׁעַת הַשְׁקֵט, חָפְשִׁי מֵרַעֲבוֹן תַּאֲוָנִי, וְעֵינוֹ מַרְהִיבָה מִמַּחֲזֵה שָׁמַיִם לָרוּם, וְהָאָרֶץ לָעֹמֶק, הוּא נִרְגָּשׁ וְנִדְהָם, כִּי הָעוֹלָם נִדְמֶה לְפָנָיו כְּחִידָה סְתוּמָה, כְּמוּסָה וְנִפְלָאָה, וְהַחִידָה הַזֹּאת מְלַפֶּפֶת אֶת לְבָבוֹ וּמוֹחוֹ, וְהוּא כְּמִתְעַלֵּף, לֹא נִשְׁאַר בּוֹ רוּחַ חַיִּים, בִּלְתִּי אֶל הַחִידָה כָּל מַעְיָנוֹ וּמְגַמָּתוֹ, וְדַעַת פִּתְרוֹנָהּ כָּלְתָה נַפְשׁוֹ, וְנִבְחַר לוֹ לָבוֹא בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם בִּשְׁבִילָהּ, כִּי מָה לוֹ וְלַחַיִּים, אִם הַחַיִּים הָאֵלֶּה נֶעֱלָמִים מִמֶּנּוּ תַּכְלִית הַהֶעְלֵם, וְנַפְשׁוֹ סְחַרְחָרָה וַאֲבֵלָה וּכְמֵהָה לְהָבִין סוֹדָהּ וְלָדַעַת שָׁרְשָׁהּ וְהַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ…
…וְכַאֲשֶׁר זָכָה שֶׂכֶל הָאָדָם לִרְאוֹת אֲמִתּוּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, מִיָּד נִכְנֶסֶת בּוֹ שִׂמְחַת גִּיל אֵין קֵץ, וְנִשְׁמָתוֹ נְעִימָה עָלָיו, וְהַדִּמְיוֹן מַשְׁלִים עִם הַשֵּׂכֶל לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', וְכָל תַּעֲנוּגֵי בְּשָׂרִים חָמְקוּ עָבְרוּ, וְנַפְשׁוֹ הָעֲדִינָה מִתְעַטֶּפֶת בִּקְדֻשָּׁה, וּכְאִלּוּ פֵּרְשָׁהּ מִגּוּף הֶעָכוּר, וּמְשׁוֹטֶטֶת בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם (חזון איש – אמונה וביטחון).
בדבריו טוען החזון אי"ש כי השגת האמונה היא תהליך שמתחיל ב'אדם בעל נפש, שעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני' שמתחיל לברר מה קורה סביבו. העולם נדמה לו כחידה סתומה, חידה ש'משגעת' את האדם שעצר משטף החיים. פתרון החידה הוא לראות-באמצעות-השכל את אלוקים. לדבריו האמונה אינה משהו מופשט, סובייקטיבי, שאדם מתחבר אליו לפי רצונותיו האישיים. רחוק מכך האמונה באלוקים הינה מבוססת ידיעה.
נושא זה רחק ועמוק. לא ניכנס אליו בשורות אלו. למעוניינים נציע להתרשם מסדרת הסרטונים המצויינת של הרב ד"ר משה רט כאן
בחיים היומיומיים כאשר אדם אומר: "אני מאמין לך", כוונתו היא: "למרות שאינני יודע בידיעה ברורה שהצדק אתך, אני מאמין לך". ענין שיודעים ומכירים אותו בידיעה ברורה – אין צורך להאמין בו. בלשון בני האדם, האמונה מציינת מצב שאין יודעים עליו ידיעה ברורה.
בהתאם לניסוח לשוני זה ניתן לטעות ולחשוב, שאמונה באלוקים הינה ח"ו התייחסות חיובית לדבר שאין עליו ידיעות ברורות, כלומר, שהאמונה הינה הרגשה פנימית של הלב שבאה לחפות על העדר ידיעה מוחשית, ותו לא.
למעשה, ההפך הוא הנכון! האמונה באלוקים יסודה נעוץ בעובדה, שקיימת ידיעה ברורה על קיומו של בורא העולם.
אם כן, מדוע אנו מדברים על 'אמונה באלוקים' ולא על 'ידיעת האלוקים'? הסיבה לכך היא, שמושג ה'אמונה' מקיף יותר ועמוק יותר מהמושג 'ידיעה'. ננסה להדגים את הדברים בעזרת משל:
שני אנשים ראו תאונת דרכים. האחד הוא בעל אופי רגשני, וחברו טיפוס קר. שניהם 'יודעים' פרטים על התאונה, ושניהם יכולים להעיד עליה, אולם קיים הבדל ביניהם. הראשון אינו מסיח את דעתו מהמראות הקשים שראה, ואינו מפסיק לחשוב על האירוע הקשה, ואילו חברו אמנם זוכר את כל פרטי האירוע, אולם אין הוא מרבה לחשוב עליו. אצל הראשון הידיעה קיימת בזיכרון הפעיל והוא מושפע ממנה, ואילו אצל חברו הידיעה מודחקת למקום נסתר בתודעה, ומשם ניתן לשלוף אותה בעת הצורך.
אין בכוחה של ידיעה 'יבשה' להשפיע על אישיותו ועל התנהגותו של האדם. לדוגמה, אנשים רבים יודעים שאין להם כסף לשלם חובות, ולמרות זאת הם 'מכניסים את עצמם' לחובות. רק ידיעה שהאדם 'חי' אותה, בכוחה להכתיב לו את דרך חייו.
במוחנו אצורות ידיעות רבות שהן שטחיות ובלתי מחייבות. לעומתן, קיימת ידיעה עמוקה, המקיפה את כל חיי האדם. לידיעה מסוג זה אנו מתכוונים, כאשר אנו מדברים על 'אמונה' באלוקים.
יש אדם שאמנם מבין בשכלו שיש בורא לעולם, ואף ברור לו שלא ייתכן אחרת, אולם לא די בידיעה זו. כדי להיקרא 'מאמין', האדם חייב 'לחיות' ידיעה זו, הוא חייב להפנים אותה. באופן זה היא תחייב אותו הלכה למעשה, והוא ינתב את חייו לאורה.
אמונה בה' היא ידיעה שכלית, הכרה אינטלקטואלית בקיומו של בורא עולם. ידיעה זו הופכת בהדרגה לחלק מיישותו של המאמין. היא משפיעה על רגשותיו, על תאוותיו ועל מאוויו. ככל שירבה להבהיר לעצמו את מציאות הבורא, היא תחדור יותר לפנימיותו ותתאחד עם הרבדים הפנימיים והעמוקים ביותר בנפשו. (מתוך אתר 'ערכים')
שקף מספר 7
בשקף זה אנו פוגשים את הנימוק השני למידת הביטחון: העובדה שזו מצווה לחיות על פי מידה זו. נחלקו חכמי ישראל אודות מקור המצווה:
הרמב"ם לא מונה את מידת הביטחון בתרי"ג מצוות כיוון שהיא נכללת במצוות האמונה.
לדעת הרמב"ן מצוות הביטחון מפורשת במצוות 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'.
ב'שערי תשובה' לרבינו יונה (שער ג אות לב) ובעל ספר חרדים (פרק כא מצווה לא) כוללים את מצוות הביטחון במצוות לא תעשה של 'לא תירא מהם' (דברים ז, יז. כ, א) שנאמר במלחמה מול אויבי ישראל.
לדעת רבי מאיר שמחה הכהן בעל 'משך חכמה' (דברים י, כ) הביטחון נכלל במצוות ה'דביקות' בה', שנאמר 'ובו תדבק'. זו השיטה שבחרנו להביא במצגת עצמה.
בתוך דבריו מאריך ה'משך-חכמה' לבאר היטב את מידת הביטחון, א הקשר שלה ליום השבת ועוד. מומלץ וכדאי לראות את דבריו המלאים:
את ד' וכו' ובו תדבק. רבינו משה פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ"א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה, בד' בטחתי כו' בית ישראל בטחו בד', וישעי' אמר בטחו בד' עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו, ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר והוא בעל היכולת האחד האמיתי, הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על כי ידעתי את מכאוביו, ובאג"ב על מה אקוב כו', אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכלתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בד' חסד יסובבנו שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד' מצד החסד. והנה ענין הבטחון חשב החסיד עשרה מדרגות, והאחרונה העליונה שבכולן, שימאס בעוה"ז ובמחמדיו ויברח במחשבתו, ונפשו, וגופו אל ד', וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ"א לרצונו ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב"ן. והנה דברי יהושע לנו לעד שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד' כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד', כי הוא ירדפם וירשו את ארצם, וע"ז אמר כ"א בד' אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. ומלת עשיתם לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד' ויורש מפניכם כו' [ולא מפני] ואתם כו' כי ד' אלדיכם הנלחם לכם, זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמנה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, לא ירך לבבכם, ואל תחפזו, ואל תערצו כו', וכ"ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה ובו תדבק כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא דולדבקה בו בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד' לשמוע בקולו ולדבקה בו, שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת"ח, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בד' לבדו. ובעוה"ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת"ח ולהרחיק הבנים מת"ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת"ח. וזה דרוש ארוך אכמ"ל.
והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ"ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו, אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר ברוך הגבר אשר יבטח בד', אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה"ל, יעו"ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מההשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' אלדיך כו' הרי השגחתו הפרטית עליך, א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, וברכת ד' היא תעשיר זה שבת, ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת, וזה שאמר ע"כ צוך לעשות את יום השבת ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מ"ת כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, וזכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר, כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה וכשנתן להם המן נתן להם השבת שנקל לבעלי בטחון כהם לשמור את השבת.
ולכן כאשר לקחו בנ"י הפסח והכינו אותו כי כחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בד', כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול. ודו"ק.
שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו יתעלה והוא שנאמר (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלהיך, וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו רוצה לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו, כענין שהבטיח אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, ואמרו בפרק בתרא דפסחים (דף קי"ג:) מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך, והכלדיים הם שארית האומה המתעסקת במלאכת הכוכבים, ולשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לה' אלהיך, ופירוש זה שאסר הכתוב לשאול העתיד מאוב וידעוני ומתים ומן מעונן וקוסם ואחרי כן צוה שיהיה לבנו תמים עמו באלה ולא נירא מדברי מגיד עתידות מהנזכרים או מזולתם אבל מן נביאיו נדרוש ואליהם נשמע כמו שאומר בפרשה וזהו תרגומו של אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלהך וכן אמר הכתוב יהי לבי תמים בחוקיך, והמצוה הזאת נצטוה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית לתת לו זרע אמר התהלך לפני והיה תמים כי מפני שהיה הוא עליו השלום יסוד באמונה והחולק על הכשדים שהיו מייחסים הכחות כלם לשמש ולירח ולכוכבים והוא ראה שיש עליהם יוצר מנהיג צוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו שיהא בזולתו שום אמת ולא יסתכל בענינם כלל עם דעתו שיוצרו מנהיג אותם אלא יהיה לבו אליו לבדו יתעלה כי היא המצוה אותם והמשנה מערכתם כרצונו, כענין שאמרו (שבת דף קנ"ו) צא מאצטגנינות שלך. זהו ענין המצוה הזאת והזכירה בה"ג וכתב להיות תמים, ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצות וללכת בדרכי התורה כענין אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ולכן לא הביא בחשבונו. והמתבאר מדברי רבותינו והנכון כפי מה שכתבנו: (השגות הרמב"ן, מצוות עשה ח).
כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם (דברים כ) הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה. כענין שנאמר – (תהלים פה) אך קרוב ליראיו ישעו וכן כתוב (ישעיה נא) מי את ותיראי מאנוש ימות: (שערי תשובה, ג, לב).
שקף מספר 8
הסיבה השלישית למידת הביטחון היא שחיים בצורה כזו מחייבים עשיית טוב. אדם בוטח יודע שמעשיית מעשים רעים לא תהא תועלת. בשקף ציטטנו את דברי דוד המלך המדריך כי הבוטח בה' לא יקנא בעושי עוולה גם אם הם מצליחים, כיון שהוא יודע שהצלחה זו היא דמיון זמני. כיון שאלוקים, בורא העולם, הוא זה שציוה על עשיית הטוב, אין סיכוי שעשיית רע תביא לתוצאות טובות בסופו-של-דבר. גם אם כיון נראה שדרך רשעים צלחה, אנו מאמינים ויודעים שזהו חלק מתמונה כוללת שאינה נראית כרגע לעינינו. בעתיד נקדיש בעזרת ה' שיעור לנושא של 'צדיק ורע לו'.
לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. ב כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. ג בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. ד וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. ה גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה. ו וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם. ז דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת. ח הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ. ט כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ. י וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ. יא וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם. יב זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו. יג אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ. יד חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ. טו חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה. טז טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים. יז כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים ה'. יח יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה. יט לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ. כ כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ. כא לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. כב כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ. כג מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ. כד כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ. כה נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. כו כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה. כז סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם. כח כִּי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת. כט צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ. ל פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. לא תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו. לב צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. לג ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ. לד קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. לה רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן. לו וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. לז שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם. לח וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה. לט וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה' מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה. מ וַיַּעְזְרֵם ה' וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ. (תהלים, לז).
שקף מספר 9
האדם הבוטח חי בשלווה. הוא יודע שלא משנה מה יהיה, אלוקים דואג לו ורוצה את טובתו. ההבטחה היא מדה ברוכה, לגוף שמחה ולנפש מנוחה (פלא יועץ, ערך הבטחה).
תחושת שלווה זו חוזרת על עצמה לא מעט בספרי הקודש ובפרט בספר תהלים. ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם…
בשקף הנוכחי ציטטנו את דברי בעל 'חובת הלבבות' המקיף את נקודות השלווה השונות הנובעות מתחושת הביטחון:
אַךְ תּוֹעֶלֶת הַבִּטָּחוֹן בָּעוֹלָם:
מֵהֶם מְנוּחַת הַלֵּב מִן הַדְאָגוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת וְהַשַּׁלְוָה מִנִּדְנוּד הַנָּפֶשׁ וְצַעֲרָהּ לְחֶסְרוֹן תַּאֲווֹתֶיהָ הַגּוּפִיּוֹת וְהוּא בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וּבְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ…'
וּמֵהֶם, מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ מִלֶּכֶת בַּדְּרָכִים הָרְחוֹקִים, אֲשֶׁר הִיא מְכַלָּה הַגּוּפוֹת וּמְמַהֶרֶת הַשְׁלָמַת יְמֵי הַחַיִּים…
וּמֵהֶם, מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף מִן הַמַּעֲשִׂים הַקָּשִׁים וְהַמְּלָאכוֹת הַמְּיַגְּעוֹת אֶת הַגּוּפוֹת, וְעָזוּב עֲבוֹדַת הַמְּלָכִים וְחֻקֵּיהֶם וְחָמָס אַנְּשֵׁיהֶם (חובת הלבבות, הקדמה לשער הביטחון).
שקף מספר 10
במקומות רבים מודגשת ההנהגה של 'מידה-כנגד-מידה'. בדרך בה אדם נוהג כך נוהגים עמו. לא מעט מחכמי ישראל לאורך הדורות עמדו על כך שהשתלמות במידת הביטחון גורמת להשפעת טובה בכך שאלוקים נוהג עם הבוטח באופן שהביטחון אכן ישתלם. והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב י). מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ (תהלים, טז, א).
ועוד עליך לדעת שאם גדולה צדקתו של אדם וטובים מעשיו ובטחונו בה' יתעלה בכל ענייניו נכון ונאות ועסק באהבתו יתעלה ונתרחק מכל דבר זולתו, ונתבצרו בו יראת ה' ואהבתו עד שזרח אורו עליו וחש בקרבתו אליו ובגודל השגחתו עליו, אז אין שליטה עליו לגורמים המזיקים ('המספיק לעובדי ה', פרק הביטחון).
בִּטָּחוֹן הוּא עֲבוֹדָה וִיגִיעָה בְנַפְשׁוֹ וְהִיא מְבִיאָה אֶת חַסְדֵי הַשֵּׁם הַבָּאִים כְּתוֹצָאָה מֵעֲבוֹדַת וִיגִיעַת הָאָדָם לִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם: עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם סוֹמֵךְ בֶּאֱמֶת וּבְעֹמֶק נִשְׁמָתוֹ רַק עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַד, עַד שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג כְּלָל, הֲרֵי הִתְעוֹרְרוּת זוֹ גּוּפָא פּוֹעֶלֶת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּאֹפֶן זֶה שֶׁמֵּטִיב עִמּוֹ – גַּם אִם לוּלֵי זֹאת אֵינוֹ רָאוּי לָזֶה (לקוטי שיחות, לו, 4).
יש עוד ממידת הביטחון כי על הבוטח שורה רוח קודש ומתלווה עימו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו השם וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (חזון איש, אמונה וביטחון, פרק ב).
שקף מספר 11
בקושי התחלנו… בשיעור הבא נעמיק יותר וננסה להבין את משמעות החיים על פי מידת הביטחון, מה נדרש מאדם בוטח ועוד. רגע לפני שניפרד בינתיים ננסה לחשוב כיצד מצוות השמיטה – בה אנו עוסקים ומכוחה הגענו לשיח סביב מידת הביטחון – מלמדת אותנו את המסרים השונים שלמדנו היום. מטרת שקף זה היא בעיקר לעורר דיון ומחשבה עד לפעם הבאה. עם זאת ניתן מספר משפטי הכוונה בעניין זה:
אמת – השבתת השדה היא תזכורת לכך שאלוקים הוא מנהיג העולם, הבורא והריבון.
מצווה – ישנה מצווה להשבית ולהאמין באלוקים.
טוב – אדם בוטח מקיים את מצוות השמיטה בשמחה ומבין שמנסיונות התחמקות הוא לא ירוויח.
שלווה – אדם בוטח רגוע גם מבחינת תוצאות השבתת השדה כיון שהוא יודע שהכל נעשה על פי ה'.
השפעת טובה – אלוקים מבטיח 'וציוויתי את ברכתי' לשומרי השמיטה.
להערות והארות:
משה שמעון אופן
[email protected]
054-8496992
דף הנחיות
שמיטה – מערך 3
ברוך הגבר!
מה במערך?
במסגרת סדרת השמיטה פתחנו בנימוקים שונים למצוות השמיטה.
בשבועות הקרובים נקדיש מספר שיעורים לאחד הנימוקים המרכזיים: מידת הביטחון.
השיעור היום יעסוק בחמישה שורשים וטעמים למידת הביטחון. נדון יחד על המסרים של הטעמים וההסברים הללו וננסה לראות מה עומד מאחורי אדם שחי על פי מידה זו.
בשיעורים הבאים נגדיר יותר את גבולות המידה הזו, נחדד את ההגדרות עם דוגמאות רלוונטיות מחיי היום-יום שלנו ונלקט תובנות לחיים עצמם.
שקף מספר 2
תזכורת מהשיעור הקודם…
בשיעור הקודם עסקנו ברשימה ארוכה של נימוקים וסיבות הקיימות לשנת השמיטה. ראינו יחד את דברי הראשונים והאחרונים, קראנו רעיונות שונים מתוך עולם הספר היהודי והבנו כיצד למצווה החקלאית יש השפעה רעיונית על החיים עצמם.
בתוך הדברים ראינו את דבריו של בעל ספר החינוך:
וְעוֹד יֵשׁ תּוֹעֶלֶת אַחֵר (= במצוות השמיטה) נִמְצָא בָּזֶה שֶׁיּוֹסִיף הָאָדָם בִּטָּחוֹן בַּשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כִּי כֹּל הַמּוֹצֵא עִם לְבָבוֹ לָתֵת וּלְהַפְקִיר לְעוֹלָם כָּל גְּדוֹלֵי קַרְקְעוֹתָיו וְנַחֲלַת אֲבוֹתָיו הַגְּדֵלִים בְּכָל שָׁנָה אַחַת וּמְלַמֵּד בְּכָךְ הוּא וְכֹל הַמִּשְׁפָּחָה כָּל יָמָיו, לֹא תְּחַזֵּק בּוֹ לְעוֹלָם מִדַּת הַכִּילוּת (קמצנות) הַרְבֵּה וְלֹא מִעוּט הַבִּטָּחוֹן. (ספר החינוך – מצווה פד).
במשפטים הקצרים הללו של בעל ספר החינוך טמונים מסרים חשובים מאוד. שימו לב לחינוך ולהכוונת המשפחה על ידי עמידה אישית בניסיון.
פחות מילים, יותר דוגמה אישית
סיפור עם עתיק יומין מספר על מוכר כובעים שעבר ביער והתנמנם מתחת לאחד העצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו נעלמו. מלבד כובעו שלו בלבד. על ענפי העצים שסביבו הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים. מוכר הכובעים נופף באגרופיו והקופים חזרו אחריו, הוא רקע ברגליו והקופים אחריו, הוא איים בזעקות והקופים ניסו לחקות את קולו. ואז מרוב זעם ותסכול הוא השליך לקרקע את כובעו, הקופים חזרו אחריו והשליכו לרגליו את כל הכובעים… אמר פעם מחנך גדול להורים: "ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר."
נאמר בפרשתנו הציווי: "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך "(דברים ואתחנן ו, ז) יש להבין את את סדר הדברים בציווי הלא היה מן הראוי לכתוב קודם את הציווי המוטל על האב בחובת לימוד התורה לעצמו: "ודברת בם "ואח"כ יש לו החובה ללמד את בניו: ושננתם לבניך"?! בהמשך הפרשה נאמר צווי דומה: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"( שם יט, יט) יש להבין מדוע פתח הכתוב בלשון רבים "ולמדתם "וסיים בלשון יחיד "בשבתך בביתך"?!.
מיישב זאת בעל ה"שרידי אש "זצוק"ל שהכתוב מלמדינו יסוד היסודות בחינוך ילדינו והיא: "דוגמא אישית "ומיטיב לבאר את אחד מכשולים המצויים בחינוך בן זמנינו והוא: 'העדר אמון' בין הילד להוריו וזאת מפני שהוא רואה סתירה בין הנדרש ממנו לעשות לבין אלו הדורשים ממנו ש"נאה דורשים אך לא נאה מקיימים… "וזה לשונו: "לעיתים תכופות חולפים הרהורים אצל הבנים "האמנם גזירה זו שגזר עלי אבי אף הוא בכללה, האמנם במידה שמדד לי מודד לעצמו…? או שמא הוא מחמיר לאחרים ומקל לעצמו?! הרהורים אלו הם אחד המעקשים בעבודת החינוך ומהגורמים לבידול וריחוק בין בנים להוריהם.
כפי שדורשי רשומות למדים על דרך החידוד את הפסוק: "שִׁחֵת לו – לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול "(דברים לב, ה). פירוש: "שחת "- אם האב בעצמו שחת מעט, "לו לא "- לו לעצמו אינו נחשב העניין לשחיתות גדולה… אבל "בניו מומם "- בשביל הבנים למום גדול ייחשב, ולדורות הבאים יוכל דבר זה לגרום לגדל לגמרי "דור עיקש ופתלתול".
וכדי לגבור על מכשול זה נותנת התורה הוראה כיצד מחנכים: לפיכך למדה תורה "ושננתם לבניך "היאך היא הדרך לשנן להם? – "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך "– כי אף אם תכביר במילים ושפתיך ירעפון לקח, לא על מוצא שפתיך יחיה הבן, אלא עיניו נשואות היאך הוא שבתך בביתך? וכיצד היא הליכתך בדרך? צופה הוא בך בעלייתך על משכבך, ובקומך כארי ממיטתך אתה מפיח אף בו רוח לעמוד ממשכבו.
"ושננתם לבניך "הורה להם את הדרך בדברי כיבושין מתוך אהבת-אב, אך אל תסיק מכך ששוב לא תזוז ידם מתוך ידך… אלא הנח להם להשריש בנפשם את לקחך ואמריך, פנה לך לתלמוד תורתך ולעסקיך, ותאה דעתך נתונה עליהם ולא עיניך משוטטות במעשיהם.
ברוח דברים אלו מבאר המהרי"ל את דברי הגמרא הידועה בסנהדרין (צד, ב) המתארת את תקופת הזוהר שבימי חזקיהו מלך יהודה ובה לא מצאו תינוק או תינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בנגעים ואהלות, שהם מההלכות הקשות שבדיני טומאה וטהרה. מבאר המהרי"ל, שאף על פי שהגמרא אומרת, שמצב זה, שכל תינוק ותינוקת ידעו את דיני טומאה וטהרה על בוריים, נוצר על ידי שחזקיהו מלך יהודה – חייב כל אחד ואחד מישראל ללמוד תורה, אין הכוונה שגם הבנות למדו תורה. אלא מכיון שהיו אבותיהן בקיאים וגדולים בתורה, היו גם הילדות יודעות הלכות ממה שראו ושמעו בביתן, צלילי הלימוד שנשמעו בבית ללא הרף ברמה כזו עד שהתינוקות כבר ידעו לשננן הלכות קשות ומורכבות אלו, מכאן למדנו, כי עיקרו של חינוך הוא "דוגמה אישית".
כך גם מבאר רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע את הפסוק: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו "(בראשית יח, יט). הנה התורה מלמדת אותנו בזה, שעיקר כוחו וזכויותיו של אברהם אבינו היו בחינוך הבנים. לכשנבדוק במקומות המפורשים בתורה את מספר המילים אשר דיבר אברהם אל בנו יצחק. למרבה הפלא נמצא בס"ה שמונה תיבות!! והן: "הנני בני "( שם כב, ז), "אלוקים יראה לו השה לעולה בני "(שם, ח).מסיק מכך רבינו הגרי"ש מכאן נוכל ללמוד – שכדי להיות מחנך טוב, ולהורות את בניו ובני ביתו דרך ה', אין צורך להרבות במילים. העיקר היא הדוגמא האישית. כשילד רואה את אביו מתנהג כיאות והולך בדרכי המוסר והמידות הטובות, אין לך חינוך טוב מזה.
רגיל היה לומר מרן ה"חפץ חיים "זי"ע להורים: "מעשי אבות סימן לבנים "- על האב מוטלת החובה לדקדק במצוות ביתרון הכשר, ומבלי לנטות ימין ושמאל אפילו כמלא נימא. כי אם הוא יוותר על איזו מצוה קלה, ילמד הבן לוותר על מצוה יותר חמורה; ואם האב יוותר על מצוה חמורה, אזי עלול הבן לסור מדרך התורה לגמרי.
על כוחה של דוגמא אישית חיובית למדים אנו מספר שופטים בציווי המלאך אל אם שמשון הנזיר: "וירא מלאך ה' אל האישה ויאמר אליה: הנה נא את עקרה ולא ילדת, והָרִית וילדת בן: ועתה הישמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא: כִּי הִנךְ הָרָה ויוֹלַדְתְּ בן, ומורָה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן, והוא יָחֵל להושיע את ישראל מיד פלשתים "(שם יג,) יש להבין אם המטרה היא לשמר את הילד בקדושתו לנזירות מדוע על האם עצמה להישמר משתית יין ? לא די בכך שתשמור את בנה ?! ונראה שמלבד העניין של ימי הורתו של שמשון שיהיו בקדושה יש כאן גם את המסר של 'דוגמא אישית' כלומר, על מנת ששמשון יוכל למלא את שליחותו ולהיות נזיר, מתבקשת האם בעצמה להימנע משתיית יין ומאכילת מאכלים טמאים. מלאך האלוקים מלמד את האישה כי עליה להוות דוגמא אישית בהתנהגותה, על מנת שהילד יוכל ללמוד ממנה ולחקות את התנהגותה. (הרב דוד ברוורמן, פרשת ואתחנן).
שקף מספר 3
מהי מידת הביטחון?
אנו נקדיש לשאלה זו את השיעור הבא. בשקף זה נעשה היכרות עם שניים מחכמי ישראל שנודעו באמירותיהם המתייחסות לאירועים המתרחשים בעולם: הראשון הוא התנא רבי עקיבא.
…תַּנָּא מִשְּׁמֵהּ דְּר' עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר כָּל דְּעָבֵד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵד (כל מה שעושה ה' הכל לטובה) (תלמוד בבלי, ברכות, ס, ב)
רבי עקיבא פונה לכלל באי העולם וממליץ לומר תמיד: כל מה שה' עושה הכל לטובה. האמירה של רבי עקיבא אינה פרטית ולא מעידה על הנהגה אישית שלו. בדבריו הוא פונה לכולם ומורה 'לעולם יהא אדם רגיל לומר'.
לעומתו, חכמים מספרים על חכם בשם נחום שכונה 'נחום איש גמזו'. על שם מנהגו הקבוע להתבטא על כל אירוע – גם על אירועים שנראים קשים ולא נעימים – ולומר 'גם זו לטובה'.
וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ (מדוע קראו לאותו חכם 'נחום איש גם-זו?) דְּכָל מִלְּתָא דַּהֲוָה סָלְקָא לֵיהּ (שבכל דבר שארע לו) אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה (תלמוד בבלי, תענית, כא, א)
האמירה הזו אינה מופיעה כהוראה כללית אלא היא מצויינת כמשהו פרטי שאפיין את נחום איש גמזו ואותו בלבד..
אם נדקדק נוכל לשים לב להבדל בהתייחסות. דבריו של רבי עקיבא מביטים אל העולם במבט של מאקרו. גם אם קשה לי להבין מדוע אירוע ספציפי זה או אחר מוביל לטוב, אני סמוך ובטוח שבאופן גורף אלוקים מנהיג את העולם לטוב. קשה לי לראות כיצד בדיוק האירוע הטראגי הזה מוביל לטוב, אבל אני מאמין שבמאקרו, כל מה שעושה ה' הכל לטובה.
מול אמירה זו עומדת הנהגתו של נחום איש גמזו, להביט אל הרע בעיניים ולומר גם זו לטובה. גם הקושי הספציפי, האתגר הקשוח או האירוע הרע שאני חווה, הוא עצמו טוב.
הנהגה כזו אינה מתאימה לכולם. בעוד רבי עקיבא מצפה מכולם להאמין ולדעת כי בסך הכל העולם מונהג למקום טוב יותר וכל מה שעושה ה' הוא לטובה, נחום איש גמזו יודע שהיכולת לעמוד מול אירוע רע ככל שיהיה ולומר עליו גם זו לטובה היא יכולת נדירה שאין לרבים.
כאמור, בשבוע הבא נעמיק בהגדרות של מידת הביטחון ונראה מה מתאים לכולם ומה נכון רק לאינדיבידואליים.
חכמים מספרים מעשים שארעו עם החכמים האמורים בהם הביאו לידי ביטוי מעשי את תפיסת עולמם:
כי הא כמו מעשה זה שהיה בר' עקיבא דהוה קאזיל באורחא שהיה הולך בדרך מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא הגיע לעיר אחת, ביקש מלון ולא יהבי ליה ולא נתנו לו אמר: "כל מה דעביד רחמנא — לטב "שעושה ה' — לטובה עושה.
אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא הלך ולן בשדה, והיו עמו תרנגול וחמור ונר אתא זיקא כבייה לשרגא באה רוח וכבתה את הנר אתא שונרא אכליה לתרנגולא בא חתול ואכל את התרנגול אתא בא אריה אכליה לחמרא ואכל את החמור. אמר: "כל מה דעביד רחמנא — לטב "שעושה הקדוש ברוך הוא — לטובה עושה. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא בו בלילה בא גייס, ושבה את העיר, והתברר שר' עקיבא שלא היה בעיר, ולא היה עמו לא נר דולק ולא תרנגול או חמור שיקימו רעש — הוא לבדו ניצל מהגייס. אמר להו להם: לאו אמרי לכו וכי לא אמרתי לכם כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה (ברכות, ס, ב).
מעניין לדקדק במקומות בהם רבי עקיבא הגיב לעומת המקומות בהם רבי עקיבא לא הגיב. יש להבחין בין סוגי האירועים שארעו לו ובין הצורך בכל מקרה לגופו עבור נס ההצלה שלו.
העומד על כך ומחדש חידושים נפלאים הוא רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו 'בן יהוידע':
אמר כל דעבדין משמיא לטב. יש להקשות, למה באושפיזא וזיקא אמר הכי, ובאריה ושונרא לא אמר הכי? ונ"ל בס"ד באושפיזא נעשה לו דבר יוצא מהטבע שלא נמצא לו אושפיזא לא בחנם ולא בשכר, וכן הזיקא הוה דבר יוצא מן הטבע, כי ודאי היה לו כלי זכוכית ששם מונח השרגא שהיה שמור מן הזיקא, כי אי אפשר שיניח השרגא תחת אויר השמים בגילוי, וכל עוברי דרכים יש להם כלי מתוקן לשמירת השרגא מן הרוח, ולהכי אמר: אמר כל דעבדי משמיא לטב. אבל אריה שאכל החמור זה דבר המצוי במדברות, וכן שונרא שיאכל התרנגול גם זה דבר המצוי ושכיח וטבעי הוא.
ועוד נראה לי בס"ד, דהן אמת דחמור נוער, אך אינו מוכרח להיות נוער בעת שבו הגייסות, וכן אין מוכרח שיהיה התרנגול קורא בעת ההיא, ולכן אם זה נוער וזה קורא קודם שבאו הגייסות, ורק בעת הגייסות לא נער ולא קרא, אין צורך כל כך באכילת החמור והתרנגול, מה שאין כן השרגא ואושפיזא יש בהם צורך כל אותה הלילה. והא דאמר לטב ולא אמר טב. נ"ל ר"ל אף על פי שתראה גוף הענין אינו טב אלא נזק, עם כל זה הוא סיבה לטב, שעל ידי נזק זה שהוא דבר מועט ירויח טוב הרבה, כהאי עובדא שאכילת השונרא את התרנגול והאריה את החמור ודאי היה לו הפסד בזה, אך זה הפסד מועט שנעשה לצורך ריוח הרבה שניצול מן השביה הוא וכל אשר לו. וכן מה שמוכרח ללון במדר, וזה ודאי הוא צער גדול ובפרט אם היה זמן קר, אך הוא צער מועט שנעשה לצורך טובה גדולה להנצל מן השביה. ולז"א: אמר כל דעבדי משמיא אף שהוא נזק, הנה הוא עשוי לטב ר"ל: לצורך הטב, ולכן לא אמר כל דעבדי הוא טב.
מעשה נוסף המופיע בגמרא מתאר לנו את הנהגתו של נחום איש גמזו:
ואמאי קרו ליה ולמה קראו לו נחום איש גם זו — דכל מילתא דהוה סלקא ליה שכל דבר שהיה מגיע, מזדמן לו אמר: גם זו לטובה, לכן קראו לו "איש גם זו". ומספרים: זימנא חדא בעו לשדורי פעם אחת רצו לשלוח ישראל דורון (מתנה) לבי לבית הקיסר, אמרו: מאן ייזיל מי ילך ; ייזיל ילך נחום איש גם זו, שמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה שלחו בידו מלא סיפטא תיבה אבנים טובות ומרגליות, אזל בת בההוא דירא הלך ולן בדירה אחת, בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לספטיה ומלונהו עפרא בלילה קמו אותם הדיירים שגרו שם לקחו את התיבה הוציאו את כל המרגליות משם ומילאו אותה בעפר.
למחר כי חזנהו כאשר ראה זאת אמר: גם זו לטובה. כי מטא התם כאשר הגיע לשם לבית הקיסר שרינהו לסיפטא פתחו את התיבה חזנהו דמלו עפרא וראו אותה שמלאה עפר. בעא מלכא למקטלינהו לכולהו רצה המלך להרוג את כולם את כל שליחי ישראל על שביזו אותו, והביאו לו עפר. אמר המלך: קא מחייכו צוחקים בי יהודאי היהודים ! אמר נחום: גם זו לטובה. אתא בא אליהו הנביא, אדמי ליה כחד מינייהו ונדמה לו למלך כאחד מהם מן השרים, אמר ליה לו: דלמא הא עפרא מעפרא שמא עפר זה הוא מאותו עפר של אברהם אבוהון אביהם הוא, דכי הוה שרי עפרא הוו סייפיה שכאשר היה זורק עפר היה נעשה חרבות וכשהיה זורק גילי קש הוו גירי היו נעשים חיצים וכדכתיב כפי שנאמר בנבואה שדרשוה חכמים באברהם אבינו: "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו "(ישעיהו מא, ב).
ומספרים: הויא חדא מדינתא היתה מדינה אחת שלא מצו למיכבשה יכלו לכבוש אותה, בדקו מיניה ממנו מן העפר הזה וכבשוה. כיון שראו שעפר זה הוא אכן עפר של נס, עיילו לבי גנזיה נכנסו לבית האוצרות ומלוהו לסיפטיה ומלאו את תיבתו אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה ושלחוהו בכבוד גדול.
כי אתו ביתו בההוא דיורא כאשר באו ללון שוב באותו בית אמרו ליה לו הבריות: מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי מה הבאת בידך אל המלך שעשו לך כבוד גדול כזה ? אמר להו להם: מאי דשקלי מהכא אמטי להתם מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם וכיון ששמעו את הסיפור סברו שהעפר שבביתם הוא עפר שגרם לנס זה. סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא שברו את דירתם והביאוהו (את העפר) לבית המלך, אמרו ליה לו: האי עפרא דאייתי הכא עפר זה שבא לכאן — מדידן משלנו הוא. בדקוה בדקו אותו את העפר הזה במלחמה ולא אשכחוה מצאו בו כוח ניסי זה, שהרי אירע הנס בזכות נחום איש גם זו, וקטלינהו להנך דיוראי והרגו את הדיירים ההם.
שקף מספר 4
לאחר שאנו מכירים מעט את מידת הביטחון ננהל – כדרכנו – דיון על מידה זו. מה השורש והטעם למידה זו? מה גורם לאדם לרצות לחיות על פי מידת הביטחון?
מוזמנים לשתף באנקדוטות מתוך חייכם ולספר היכן מידת הביטחון יכולה היתה לסייע – או סייעה. מה מניע אדם לבטוח? האם הכרתם 'בוטחים'?
שקף מספר 5
בשקף זה נכיר את הכותרות של חמשת הסיבות המרכזיות למידת הביטחון. בהמשך המצגת נפרט ונאריך בביאור כל אחת מהסיבות.
אמת; זו האמת – אלוקים מנהיג את העולם
מצווה; זו מצווה להתנהל על פי הביטחון באלוקים
טוב; אדם בוטח משתדל לחיות נכון כי הוא מאמין שמלעשות טוב רק מרוויחים
שלווה; ביטחון שהכל נעשה על פי ה' מביא שלווה ורוגע לאדם
השפעה טובה; עצם הביטחון מעורר השפעת טובה, ברכה והצלחה
את הסיכום והסדר של סיבות אלו ראיתי בספרו המיוחד של הרב לייב מינצברג זצ"ל 'בן-מלך' בכרך המוקדש למידת הביטחון.
לפני שנעמיק בהסבר לכל כותרת, כדאי לשוחח יחד ולשתף לאלו מהסיבות אתם מתחברים? לאלו פחות? לאלו בכלל לא? מדוע?
שקף מספר 6
הסיבה הראשונה היא פשוטה אך מורכבת… זו האמת. אנו מאמינים כי אלוקים מנהיג את העולם ו'מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'.
ביטחון הוא ראשית כל דבר נכון והגיוני. ואפילו אם לא היה זה מצווה הרי מידת הביטחון היא מעלה באישיותו של באדם, בחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'. (ספר בן מלך, עמוד ד).
קיים דיון בספרי חכמי ישראל האם מידת הביטחון היא סעיף של האמונה הפשוטה. למרות הדיון הזה בחרנו להביא את דבריו הנודעים של בעל החזון איש בפתיחת ספרו 'אמונה וביטחון':
מִדַּת הָאֱמוּנָה הִיא נְטִיָּה דַּקָּה מֵעֲדִינוּת הַנֶּפֶשׁ. אִם הָאָדָם הוּא בַּעַל נֶפֶשׁ, וּשְׁעָתוֹ שְׁעַת הַשְׁקֵט, חָפְשִׁי מֵרַעֲבוֹן תַּאֲוָנִי, וְעֵינוֹ מַרְהִיבָה מִמַּחֲזֵה שָׁמַיִם לָרוּם, וְהָאָרֶץ לָעֹמֶק, הוּא נִרְגָּשׁ וְנִדְהָם, כִּי הָעוֹלָם נִדְמֶה לְפָנָיו כְּחִידָה סְתוּמָה, כְּמוּסָה וְנִפְלָאָה, וְהַחִידָה הַזֹּאת מְלַפֶּפֶת אֶת לְבָבוֹ וּמוֹחוֹ, וְהוּא כְּמִתְעַלֵּף, לֹא נִשְׁאַר בּוֹ רוּחַ חַיִּים, בִּלְתִּי אֶל הַחִידָה כָּל מַעְיָנוֹ וּמְגַמָּתוֹ, וְדַעַת פִּתְרוֹנָהּ כָּלְתָה נַפְשׁוֹ, וְנִבְחַר לוֹ לָבוֹא בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם בִּשְׁבִילָהּ, כִּי מָה לוֹ וְלַחַיִּים, אִם הַחַיִּים הָאֵלֶּה נֶעֱלָמִים מִמֶּנּוּ תַּכְלִית הַהֶעְלֵם, וְנַפְשׁוֹ סְחַרְחָרָה וַאֲבֵלָה וּכְמֵהָה לְהָבִין סוֹדָהּ וְלָדַעַת שָׁרְשָׁהּ וְהַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ…
…וְכַאֲשֶׁר זָכָה שֶׂכֶל הָאָדָם לִרְאוֹת אֲמִתּוּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, מִיָּד נִכְנֶסֶת בּוֹ שִׂמְחַת גִּיל אֵין קֵץ, וְנִשְׁמָתוֹ נְעִימָה עָלָיו, וְהַדִּמְיוֹן מַשְׁלִים עִם הַשֵּׂכֶל לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', וְכָל תַּעֲנוּגֵי בְּשָׂרִים חָמְקוּ עָבְרוּ, וְנַפְשׁוֹ הָעֲדִינָה מִתְעַטֶּפֶת בִּקְדֻשָּׁה, וּכְאִלּוּ פֵּרְשָׁהּ מִגּוּף הֶעָכוּר, וּמְשׁוֹטֶטֶת בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם (חזון איש – אמונה וביטחון).
בדבריו טוען החזון אי"ש כי השגת האמונה היא תהליך שמתחיל ב'אדם בעל נפש, שעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני' שמתחיל לברר מה קורה סביבו. העולם נדמה לו כחידה סתומה, חידה ש'משגעת' את האדם שעצר משטף החיים. פתרון החידה הוא לראות-באמצעות-השכל את אלוקים. לדבריו האמונה אינה משהו מופשט, סובייקטיבי, שאדם מתחבר אליו לפי רצונותיו האישיים. רחוק מכך האמונה באלוקים הינה מבוססת ידיעה.
נושא זה רחק ועמוק. לא ניכנס אליו בשורות אלו. למעוניינים נציע להתרשם מסדרת הסרטונים המצויינת של הרב ד"ר משה רט כאן
בחיים היומיומיים כאשר אדם אומר: "אני מאמין לך", כוונתו היא: "למרות שאינני יודע בידיעה ברורה שהצדק אתך, אני מאמין לך". ענין שיודעים ומכירים אותו בידיעה ברורה – אין צורך להאמין בו. בלשון בני האדם, האמונה מציינת מצב שאין יודעים עליו ידיעה ברורה.
בהתאם לניסוח לשוני זה ניתן לטעות ולחשוב, שאמונה באלוקים הינה ח"ו התייחסות חיובית לדבר שאין עליו ידיעות ברורות, כלומר, שהאמונה הינה הרגשה פנימית של הלב שבאה לחפות על העדר ידיעה מוחשית, ותו לא.
למעשה, ההפך הוא הנכון! האמונה באלוקים יסודה נעוץ בעובדה, שקיימת ידיעה ברורה על קיומו של בורא העולם.
אם כן, מדוע אנו מדברים על 'אמונה באלוקים' ולא על 'ידיעת האלוקים'? הסיבה לכך היא, שמושג ה'אמונה' מקיף יותר ועמוק יותר מהמושג 'ידיעה'. ננסה להדגים את הדברים בעזרת משל:
שני אנשים ראו תאונת דרכים. האחד הוא בעל אופי רגשני, וחברו טיפוס קר. שניהם 'יודעים' פרטים על התאונה, ושניהם יכולים להעיד עליה, אולם קיים הבדל ביניהם. הראשון אינו מסיח את דעתו מהמראות הקשים שראה, ואינו מפסיק לחשוב על האירוע הקשה, ואילו חברו אמנם זוכר את כל פרטי האירוע, אולם אין הוא מרבה לחשוב עליו. אצל הראשון הידיעה קיימת בזיכרון הפעיל והוא מושפע ממנה, ואילו אצל חברו הידיעה מודחקת למקום נסתר בתודעה, ומשם ניתן לשלוף אותה בעת הצורך.
אין בכוחה של ידיעה 'יבשה' להשפיע על אישיותו ועל התנהגותו של האדם. לדוגמה, אנשים רבים יודעים שאין להם כסף לשלם חובות, ולמרות זאת הם 'מכניסים את עצמם' לחובות. רק ידיעה שהאדם 'חי' אותה, בכוחה להכתיב לו את דרך חייו.
במוחנו אצורות ידיעות רבות שהן שטחיות ובלתי מחייבות. לעומתן, קיימת ידיעה עמוקה, המקיפה את כל חיי האדם. לידיעה מסוג זה אנו מתכוונים, כאשר אנו מדברים על 'אמונה' באלוקים.
יש אדם שאמנם מבין בשכלו שיש בורא לעולם, ואף ברור לו שלא ייתכן אחרת, אולם לא די בידיעה זו. כדי להיקרא 'מאמין', האדם חייב 'לחיות' ידיעה זו, הוא חייב להפנים אותה. באופן זה היא תחייב אותו הלכה למעשה, והוא ינתב את חייו לאורה.
אמונה בה' היא ידיעה שכלית, הכרה אינטלקטואלית בקיומו של בורא עולם. ידיעה זו הופכת בהדרגה לחלק מיישותו של המאמין. היא משפיעה על רגשותיו, על תאוותיו ועל מאוויו. ככל שירבה להבהיר לעצמו את מציאות הבורא, היא תחדור יותר לפנימיותו ותתאחד עם הרבדים הפנימיים והעמוקים ביותר בנפשו. (מתוך אתר 'ערכים')
שקף מספר 7
בשקף זה אנו פוגשים את הנימוק השני למידת הביטחון: העובדה שזו מצווה לחיות על פי מידה זו. נחלקו חכמי ישראל אודות מקור המצווה:
הרמב"ם לא מונה את מידת הביטחון בתרי"ג מצוות כיוון שהיא נכללת במצוות האמונה.
לדעת הרמב"ן מצוות הביטחון מפורשת במצוות 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'.
ב'שערי תשובה' לרבינו יונה (שער ג אות לב) ובעל ספר חרדים (פרק כא מצווה לא) כוללים את מצוות הביטחון במצוות לא תעשה של 'לא תירא מהם' (דברים ז, יז. כ, א) שנאמר במלחמה מול אויבי ישראל.
לדעת רבי מאיר שמחה הכהן בעל 'משך חכמה' (דברים י, כ) הביטחון נכלל במצוות ה'דביקות' בה', שנאמר 'ובו תדבק'. זו השיטה שבחרנו להביא במצגת עצמה.
בתוך דבריו מאריך ה'משך-חכמה' לבאר היטב את מידת הביטחון, א הקשר שלה ליום השבת ועוד. מומלץ וכדאי לראות את דבריו המלאים:
את ד' וכו' ובו תדבק. רבינו משה פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ"א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה, בד' בטחתי כו' בית ישראל בטחו בד', וישעי' אמר בטחו בד' עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו, ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר והוא בעל היכולת האחד האמיתי, הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על כי ידעתי את מכאוביו, ובאג"ב על מה אקוב כו', אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכלתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בד' חסד יסובבנו שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד' מצד החסד. והנה ענין הבטחון חשב החסיד עשרה מדרגות, והאחרונה העליונה שבכולן, שימאס בעוה"ז ובמחמדיו ויברח במחשבתו, ונפשו, וגופו אל ד', וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ"א לרצונו ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב"ן. והנה דברי יהושע לנו לעד שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד' כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד', כי הוא ירדפם וירשו את ארצם, וע"ז אמר כ"א בד' אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. ומלת עשיתם לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד' ויורש מפניכם כו' [ולא מפני] ואתם כו' כי ד' אלדיכם הנלחם לכם, זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמנה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, לא ירך לבבכם, ואל תחפזו, ואל תערצו כו', וכ"ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה ובו תדבק כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא דולדבקה בו בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד' לשמוע בקולו ולדבקה בו, שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת"ח, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בד' לבדו. ובעוה"ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת"ח ולהרחיק הבנים מת"ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת"ח. וזה דרוש ארוך אכמ"ל.
והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ"ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו, אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר ברוך הגבר אשר יבטח בד', אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה"ל, יעו"ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מההשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' אלדיך כו' הרי השגחתו הפרטית עליך, א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, וברכת ד' היא תעשיר זה שבת, ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת, וזה שאמר ע"כ צוך לעשות את יום השבת ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מ"ת כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, וזכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר, כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה וכשנתן להם המן נתן להם השבת שנקל לבעלי בטחון כהם לשמור את השבת.
ולכן כאשר לקחו בנ"י הפסח והכינו אותו כי כחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בד', כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול. ודו"ק.
שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו יתעלה והוא שנאמר (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלהיך, וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו רוצה לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו, כענין שהבטיח אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, ואמרו בפרק בתרא דפסחים (דף קי"ג:) מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך, והכלדיים הם שארית האומה המתעסקת במלאכת הכוכבים, ולשון ספרי אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לה' אלהיך, ופירוש זה שאסר הכתוב לשאול העתיד מאוב וידעוני ומתים ומן מעונן וקוסם ואחרי כן צוה שיהיה לבנו תמים עמו באלה ולא נירא מדברי מגיד עתידות מהנזכרים או מזולתם אבל מן נביאיו נדרוש ואליהם נשמע כמו שאומר בפרשה וזהו תרגומו של אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלהך וכן אמר הכתוב יהי לבי תמים בחוקיך, והמצוה הזאת נצטוה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית לתת לו זרע אמר התהלך לפני והיה תמים כי מפני שהיה הוא עליו השלום יסוד באמונה והחולק על הכשדים שהיו מייחסים הכחות כלם לשמש ולירח ולכוכבים והוא ראה שיש עליהם יוצר מנהיג צוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו שיהא בזולתו שום אמת ולא יסתכל בענינם כלל עם דעתו שיוצרו מנהיג אותם אלא יהיה לבו אליו לבדו יתעלה כי היא המצוה אותם והמשנה מערכתם כרצונו, כענין שאמרו (שבת דף קנ"ו) צא מאצטגנינות שלך. זהו ענין המצוה הזאת והזכירה בה"ג וכתב להיות תמים, ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצות וללכת בדרכי התורה כענין אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ולכן לא הביא בחשבונו. והמתבאר מדברי רבותינו והנכון כפי מה שכתבנו: (השגות הרמב"ן, מצוות עשה ח).
כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם (דברים כ) הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה. כענין שנאמר – (תהלים פה) אך קרוב ליראיו ישעו וכן כתוב (ישעיה נא) מי את ותיראי מאנוש ימות: (שערי תשובה, ג, לב).
שקף מספר 8
הסיבה השלישית למידת הביטחון היא שחיים בצורה כזו מחייבים עשיית טוב. אדם בוטח יודע שמעשיית מעשים רעים לא תהא תועלת. בשקף ציטטנו את דברי דוד המלך המדריך כי הבוטח בה' לא יקנא בעושי עוולה גם אם הם מצליחים, כיון שהוא יודע שהצלחה זו היא דמיון זמני. כיון שאלוקים, בורא העולם, הוא זה שציוה על עשיית הטוב, אין סיכוי שעשיית רע תביא לתוצאות טובות בסופו-של-דבר. גם אם כיון נראה שדרך רשעים צלחה, אנו מאמינים ויודעים שזהו חלק מתמונה כוללת שאינה נראית כרגע לעינינו. בעתיד נקדיש בעזרת ה' שיעור לנושא של 'צדיק ורע לו'.
לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. ב כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. ג בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. ד וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. ה גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה. ו וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם. ז דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת. ח הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ. ט כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ. י וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ. יא וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם. יב זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו. יג אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ. יד חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ. טו חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה. טז טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים. יז כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים ה'. יח יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה. יט לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ. כ כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ. כא לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. כב כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ. כג מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ. כד כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ. כה נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. כו כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה. כז סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם. כח כִּי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת. כט צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ. ל פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. לא תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו. לב צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. לג ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ. לד קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. לה רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן. לו וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. לז שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם. לח וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה. לט וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה' מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה. מ וַיַּעְזְרֵם ה' וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ. (תהלים, לז).
שקף מספר 9
האדם הבוטח חי בשלווה. הוא יודע שלא משנה מה יהיה, אלוקים דואג לו ורוצה את טובתו. ההבטחה היא מדה ברוכה, לגוף שמחה ולנפש מנוחה (פלא יועץ, ערך הבטחה).
תחושת שלווה זו חוזרת על עצמה לא מעט בספרי הקודש ובפרט בספר תהלים. ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם…
בשקף הנוכחי ציטטנו את דברי בעל 'חובת הלבבות' המקיף את נקודות השלווה השונות הנובעות מתחושת הביטחון:
אַךְ תּוֹעֶלֶת הַבִּטָּחוֹן בָּעוֹלָם:
מֵהֶם מְנוּחַת הַלֵּב מִן הַדְאָגוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת וְהַשַּׁלְוָה מִנִּדְנוּד הַנָּפֶשׁ וְצַעֲרָהּ לְחֶסְרוֹן תַּאֲווֹתֶיהָ הַגּוּפִיּוֹת וְהוּא בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וּבְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ…'
וּמֵהֶם, מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ מִלֶּכֶת בַּדְּרָכִים הָרְחוֹקִים, אֲשֶׁר הִיא מְכַלָּה הַגּוּפוֹת וּמְמַהֶרֶת הַשְׁלָמַת יְמֵי הַחַיִּים…
וּמֵהֶם, מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף מִן הַמַּעֲשִׂים הַקָּשִׁים וְהַמְּלָאכוֹת הַמְּיַגְּעוֹת אֶת הַגּוּפוֹת, וְעָזוּב עֲבוֹדַת הַמְּלָכִים וְחֻקֵּיהֶם וְחָמָס אַנְּשֵׁיהֶם (חובת הלבבות, הקדמה לשער הביטחון).
שקף מספר 10
במקומות רבים מודגשת ההנהגה של 'מידה-כנגד-מידה'. בדרך בה אדם נוהג כך נוהגים עמו. לא מעט מחכמי ישראל לאורך הדורות עמדו על כך שהשתלמות במידת הביטחון גורמת להשפעת טובה בכך שאלוקים נוהג עם הבוטח באופן שהביטחון אכן ישתלם. והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב י). מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ (תהלים, טז, א).
ועוד עליך לדעת שאם גדולה צדקתו של אדם וטובים מעשיו ובטחונו בה' יתעלה בכל ענייניו נכון ונאות ועסק באהבתו יתעלה ונתרחק מכל דבר זולתו, ונתבצרו בו יראת ה' ואהבתו עד שזרח אורו עליו וחש בקרבתו אליו ובגודל השגחתו עליו, אז אין שליטה עליו לגורמים המזיקים ('המספיק לעובדי ה', פרק הביטחון).
בִּטָּחוֹן הוּא עֲבוֹדָה וִיגִיעָה בְנַפְשׁוֹ וְהִיא מְבִיאָה אֶת חַסְדֵי הַשֵּׁם הַבָּאִים כְּתוֹצָאָה מֵעֲבוֹדַת וִיגִיעַת הָאָדָם לִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם: עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם סוֹמֵךְ בֶּאֱמֶת וּבְעֹמֶק נִשְׁמָתוֹ רַק עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַד, עַד שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג כְּלָל, הֲרֵי הִתְעוֹרְרוּת זוֹ גּוּפָא פּוֹעֶלֶת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּאֹפֶן זֶה שֶׁמֵּטִיב עִמּוֹ – גַּם אִם לוּלֵי זֹאת אֵינוֹ רָאוּי לָזֶה (לקוטי שיחות, לו, 4).
יש עוד ממידת הביטחון כי על הבוטח שורה רוח קודש ומתלווה עימו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו השם וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (חזון איש, אמונה וביטחון, פרק ב).
שקף מספר 11
בקושי התחלנו… בשיעור הבא נעמיק יותר וננסה להבין את משמעות החיים על פי מידת הביטחון, מה נדרש מאדם בוטח ועוד. רגע לפני שניפרד בינתיים ננסה לחשוב כיצד מצוות השמיטה – בה אנו עוסקים ומכוחה הגענו לשיח סביב מידת הביטחון – מלמדת אותנו את המסרים השונים שלמדנו היום. מטרת שקף זה היא בעיקר לעורר דיון ומחשבה עד לפעם הבאה. עם זאת ניתן מספר משפטי הכוונה בעניין זה:
אמת – השבתת השדה היא תזכורת לכך שאלוקים הוא מנהיג העולם, הבורא והריבון.
מצווה – ישנה מצווה להשבית ולהאמין באלוקים.
טוב – אדם בוטח מקיים את מצוות השמיטה בשמחה ומבין שמנסיונות התחמקות הוא לא ירוויח.
שלווה – אדם בוטח רגוע גם מבחינת תוצאות השבתת השדה כיון שהוא יודע שהכל נעשה על פי ה'.
השפעת טובה – אלוקים מבטיח 'וציוויתי את ברכתי' לשומרי השמיטה.
להערות והארות:
משה שמעון אופן
[email protected]
054-8496992
