כולנו גדלנו על כך שיש עשר דיברות, האם יש לקביעה זו מקור מהתורה?
שקף מספר 3
קראו ביחד את הפסוקים א – יג נסו למצוא 10 דברות בתוך הפסוקים ]לרוב בקריאה ראשונה מוצאים בין 12
ל13 דברות, הבעיה היא איך לחלק את הפסוקים ב- ה ואת פסוק יד[
אם כן מי אמר שאכן יש רק עשר דברות?
חשוב לציין!! בחומש דברים ישנם כמה שינויים בנוסח עשרת הדברות לנוסח שמופיע בחומש שמות, בחלק
מהשינויים נדון בהמשך השיעורים
מפגש #1
דף עזר למנחה
מבוא לעשרת הדברות
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 4
המפרשים דנו מהן עשרת הדברות ולפי מה נקבעה חלוקה זו. ]עיין באברבנאל שמות כ פסוק ב שהאריך בזה
"השאלה הא' במספר הדברות אמרה תורה ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים וגומר
והנה לא ימלט אם שנאמר שהם עשרה כפי מנין המצות שיש בהם או כפי המאמרים הגוזרים הנמצאים בם או
כפי מספר הדרושים שבהם ושקר שנאמר שהם עשרה כפי המצות כי הנה כפי דעת מוני המצות יש בדברות
האלה י"ג מצות והוא מבואר בפסוקים. ושקר גם כן שהמאמרים הגוזרים אשר בהם עשרה כי הם באמת י"ח או
יותר כמו שתראה מהם לא עשרה בלבד. ולא נוכל ג"כ לומר שיש בהם עשרה דרושים לפי שאנכי ולא יהיה לך
עד אלף דור הוא דרוש אחד ומאמר מקושר יכלול שהוא ית' אלהינו שהוציאנו ממצרים ולכן לא יהיה לנו ולא
נעבוד אלוה זולתו ואם היה כל זה דרוש אחד יהיו אם כן כל דרושי הדברות תשעה לא עשרה אם לא שנשים
החמדה שני דבורים לא תחמוד אשת רעך אחד ולא תחמוד בית רעך אחד כמו שפירשו קצת מהמפרשים והוא
דרך זר מאד אין ראוי לקבלו ואיך היו אם כן הדברות עשרה".
רבי יצחק אברבנאל היה מגדולי חכמי ספרד בדור הגירוש. נולד בליסבון בשנת 1437 למשפחה מיוחסת של
רבנים ושרים, שנתייחסה לבית דוד. לאחר שלמד הרבה תורה וחכמה מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל,
ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל – מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד, חבר ספרים בפרשנות המקרא
ובמחשבת ישראל, כשהוא משתמש בניסיונו המדיני הרב להסברת מושגים ופרשות בתנ"ך ובאמונה. בספריו
התייחס לדעות פרשנים נוצרים, והיה הראשון שכתב מבואות לספרי התנ"ך. בשנת רנ"ב )1492(, לאחר שנכשלו
מאמציו להניא את המלך והמלכה מביצוע גזירת הגירוש, גלה מספרד עם אחיו, כשהוא מסרב להצעת המלך
להישאר במשרתו. הוא עבר לנאפולי שבאיטליה, ושם מונה ליועץ המלך. נפטר בשנת 1508 בפדואה.
יש כאלו שהוציאו את הציווי אנוכי ה' כשיטת ר"ח קרשקש שלא ניתן להגדיר כציווי אנוכי ה' וכו' כי כל זמן
שאין מְ צַ ווה לא שייך לצוות שום ציווי וממילא עצם הגדרת האלוקים כמְ צַ וה איננו יכול להיות ציווי. ולכן יש
שחלקו את הדבור של לא תחמוד לשני דיבורים.
במדרש מכילתא דרבי ישמעאל ]שקף מספר 11[ מבואר כסדר החלוקה המקובלת ]אנוכי הוא הדיבר הראשון
ולא תחמוד הוא דיבור אחד[.
באברבנאל באר חלוקה זו "ואחרי הקדמתי זאת אומר ראשונה בדברו' שלא היה מספר' עשרה בערך המצו'
שבהם ולא כפי הדרושים אלא כפי הדבורים ששמעו וההפסקות שהיו בין דבור לדבור. כי הם שמעו ראשונה דבור
אנכי עד מבית עבדים ונפסק. ואח"כ שמעו דבור שני לא יהיה לך עד ולשומרי מצותי ונפסק. וכו'".
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 5
למה חלקו את הדברות לשני לוחות ולא נכתבו על לוח אחד.
נסה למצוא מה המכנה המשותף לכל לוח
החלוקה המקובלת היא של מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. חלוקה זו יוצרת קושי בשני דברות. האחד
מדוע כיבוד אב ואם נכנסו בכלל מצוות שבין אדם למקום. והשני מדוע לא תחמוד היא בין אדם לחברו. ]המובן
הפשוט של בין אדם לחבירו הוא שעל ידי מעשה שלי נגרמת תועלת או רעה לאדם אחר, ואם כן כיבוד אב הוא
מעשה ביחס לאדם אחר והוא הנהנה ממנו ולעומת זאת העובר על הדיבור לא תחמוד לא פוגע בזה שחמד את
אשר לו[
שקף מספר 6
העיקרים משנה את ההגדרה לא מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו אלא מצוות שמשלימות את האדם
כלפי עצמו ומצוות שמשלימות אותו מתוקף היותו חלק מחברה.
שקף מספר 7
האם אתה מזהה מבנה מסוים בתוך כל אחת מהקבוצות ]בלוח השני יש רצף מאד ברור של ירידה בחומרת
המעשה החל מלא תרצח ועד לא תחמוד אך בלוח הראשון הרצף פחות ברור ה3 הראשונות אכן הם רצף ברור
אך שמירת שבת וכיבוד אב ואם נראות כמצוות פרטיות ומקומם בסדר טעון בירור[
העיקרים עונה על השאלה איך זכור את יום השבת ומצוות כיבוד אב ואם מהווים רצף של 3 הדברות הראשונות.
ויעוין שם את הסברו על הלוח השני "ואחר כן שב להזהיר על הדברים הכוללים שהם הכרחיים אל האנשים
בבחינת חיותם והתקיימם במדינה כדי שישלם הקבוץ המדיני. והדבור הראשון מהם הוא שצריך שישמור את
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
גוף חבירו, זהו לא תרצח, ושישמור ממונו, וזהו לא תגנוב כפי פשט הכתוב, ושישמור הדבר שהוא כממוצע בין
גופו וקנינו וזהו אשתו, כי היא מצד מה כאלו היא גופו ומצד מה כאלו היא קנינו, וזהו דבור לא תנאף. ואחר כן
שב להזהיר ולומר שלא יספיק לאדם שיזהר מלהזיק את חבירו בפעל בגופו או בממונו או באשתו, כי גם צריך
שיזהר שלא יזיקנו אפילו בדבור, וזהו לא תענה ברעך עד שקר, וגם לא במחשבה, וזהו לא תחמוד אשת רעך
שדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך, ובזה נשלמו הדברים הכוללים ההכרחיים אל האדם בבחינת
חיותו באשר הוא הכרחי להשתתף עם זולתו, כמו שכתבנו במאמר הראשון".
הסברו של המהר"ל:
רבי יהודה ליווא 1520-1609 רבה של פראג, ראש ישיבה, פוסק, מפרש, מחנך, מקובל ומנהיג, התפרסם בעיקר
בעקבות ספרי המחשבה וההגות שחיבר. ספריו מבוססים על חכמת הקבלה, אבל הם כתובים בשפה הגותית –
פילוסופית מיוחדת, שאינה מביאה לידי ביטוי גלוי את חכמת הנסתר אלא את הרעיונות הגלומים בה.
המהר"ל בתפארת ישראל פרק לו כותב הסבר אחר לרצף זה " התבאר בפרק שלפני זה, שאלו עשרת הדברים
הקדושים אי אפשר לומר רק שיהיו ענין אחד שלם מקושרים ביחד, כי בגדול החל ובקטן כלה. וזה כי המצוה
הראשונה להאמין כי יש סבה והתחלה ראשונה נמצא במציאות, וזה שנאמר )שמות כ, ב( "אנכי ה' אלקיך וגו'".
ומי שאינו מאמין בדבר זה, הרי הוא כופר בעיקר. ואחר זה )שם פסוק ג( "לא יהיה לך אלהים אחרים", שלא
ישתתף שום אלהות עמו, אף כי הוא מודה במציאות הסבה הראשונה שהוא התחלת הכל. ואם עובד אלהים
זולתו, שיאמר אף כי יש סבה ראשונה, יש לאדם מנהיג זולת הסבה הראשונה, עובר בזה אזהרת "לא יהיה לך".
ודבר זה הוא למטה מן הדבור הראשון. כי העובד זולתו, אף כי אינו כופר במציאות הסבה הראשונה, מכל מקום
הוא ממעט מן הסבה הראשונה, במה שהוא עובד זולתו, שהוא יתברך הכל ואין זולתו. ולכך העובד זולתו, אינו
נותן אל השם יתברך מדרגה זאת, שהוא הכל ואין זולתו".
ואחר זה "לא תשא" )שמות כ, ז(. הנה "לא יהיה לך", ומכל שכן "אנכי ה' אלהיך", החוטא באלו שנים הוא כופר
בעיקר לגמרי, או שמשתף עמו זולתו, והוא ממעט ממציאותו יתברך. אבל החוטא בזה שנשבע בשמו לשוא,
אין כופר בעצם האלקות, אבל הוא חוטא בשמו הגדול, ומחלל כבודו יתברך. ודבר זה למטה ממי שכופר בעצם
האלקות.
ואחר כך "זכור את יום השבת לקדשו" )שמות כ, ח(. כי השבת מעיד כי יש כאן פועל ובורא הכל. והחוטא בזה
הוא למטה מן "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". כי החוטא ב"לא תשא את שם ה' אלקיך", הוא חוטא בשמו
ומחלל כבודו יתברך. והשבת אשר הוא מורה כי הוא יתברך ברא הכל, וכאשר אינו מקים מצוה זאת, אינו מודה
שהשם יתברך פעל הכל. הנה החטא בשבת הוא אחר "לא תשא", כי "לא תשא" חוטא בשמו, ומחלל כבודו
יתברך. והמחלל השבת הוא חוטא בדבר אשר מורה על שהוא פעל זולתו ואשר ברא הכל.
ואחר זה "כבד את אביך ואת אמך" )שמות כ, יב(. ודבר זה הוא אחר "זכור את יום השבת לקדשו", כי יום
השבת הוא מורה על הפועל, שהוא פעל וברא הכל. אבל האב והאם אינם פועלים הכל, רק הם פועלים פרטיים,
שכל אב ואם הם סבה לתולדה הבאה מן האב. וגם דבור "כבד את אביך" מגיע אל העלה, הוא השם יתברך,
כמו שיתבאר.
המהר"ל גם מקביל את הרצף של הלוח השני לרצף של הלוח הראשון "אמנם חמשה דברות האחרונות כולם מה
שלא יעשה אל האדם במה שהוא אדם עלול מן השם יתברך. וגם בחמשה דברות אחרונות מתחיל בדבר שהוא
יותר עליון, וכלה בדבר שהוא התחתון. ולפיכך "לא תרצח" )שמות כ, יג( הוא ראש חמשה דברות אחרונות,
אחר חמשה דברות הראשונות שהם מדברים בעלה. והחוטא בזה הוא חוטא בעצם מדרגת העלול, שנברא בצלם
אלהים.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
ואחר כך "לא תנאף" )שמות כ, יג(. ואין החטא הזה במדרגת עצם העלול, אבל הוא חוטא בדבר שהוא השלמת
האדם, שהוא העלול. כי האשה היא "עזר כנגדו" )בראשית ב, יח(, והרי היא השלמת האדם. וכמו שדבור "לא
תרצח" הוא מאבד עצם האדם, שהוא העלול, כך "לא תנאף" מאבד דבר שהוא השלמת האדם, שהוא העלול,
נחשב כגופו, היא אשתו )ברכות כד א(. ולפיכך "לא תנאף" אחר "לא תרצח". ודבר ידוע, כי הנקבה הנקבה היא
הנכנסת בגדר האדם, דכתיב )בראשית ה, ב( "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". הרי כי הזכר ונקבה ביחד
נקרא "אדם", וכמו שאמרו ז"ל בפרק הבא על יבמתו )יבמות סג א( כל ישראל שאין לו אשה לא נקרא 'אדם',
שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". ולכך העובר על "לא תנאף" הרי הוא מאבד ממנו דבר שהוא מגיע
אל אנושיותו. ומעתה ראוי שיהיה "לא תנאף" אחר "לא תרצח". כי העובר על "לא תרצח" הוא חוטא בעצם
האדם ומעלתו, הוא צלם אלקים. והחוטא בדבור "לא תנאף" הוא חוטא במדרגת דבר שהוא השלמת האדם,
נכנס בגדר האדם.
ואחר כך "לא תגנוב" )שמות כ, יג(. הוא עוד למטה ממדרגה זאת. כי החוטא בדבור "לא תגנוב" חוטא שהוא
לוקח לרשותו דבר שאינו שלו. ואין החטא הזה מתיחס שחוטא במדרגת האדם עצמו שהוא מפסיד אותו, וגם
לא במדרגת דבר שהוא השלמתו, שהוא נחשב כגופו לאבד אותו. כי הנואף כאשר לוקח אותה ומנאף עמה, בזה
מאבד ומפסיד אשתו, כי כאשר נתחברה לאיש אחר אינה עוד אשתו, ואסורה עליו )כתובות נא ב(. אבל "לא
תגנוב" החטא הזה במה שמוציא דבר מרשות אחר, ולוקח אותו לרשותו, ואין זה דומה אל "לא תנאף".
ואחר כך "לא תענה ברעך עד שקר" )שמות כ, יג(. שהחטא הזה שלא יעיד שקר. ודבר זה הוא פחות מן "לא
תגנוב", שלוקח לרשותו דבר שאין ראוי לו, ולכן הוא קרוב אל "לא תנאף" שהוא מאבד אשתו ממנו, שהיא
כגופו. אבל "לא תענה ברעך עד שקר", שאין זה רק שהוא משנה הענין אשר מגיע לאדם, והעיד עליו מה
שאינו, ואין לוקח דבר ממנו במעשה.
ואחר כך "לא תחמוד" )שמות כ, יד(. שהחמדה היא בלב, והוא עוד יותר מעט. כי הדבור כמו "לא תענה" יש בו
מעשה בשעת הדבור, והוא עקימת שפתיו )ב"מ צ ב(. אבל החמדה אינה רק בלב. ואף שאמרו במכילתא )שמות
כ, יג( דאינו חייב על "לא תחמוד" רק אם נותן דמים, וחומס מה שהוא חומס. מכל מקום התחלת החטא הזה
הוא בלב בלבד, הוא החמדה. ולפיכך נחשב חטא זה בלב, וההתחלה הוא עיקר החטא".
שקף מספר 8
הרש"ר הירש עומד על אבחנה נוספת: בלוח הראשון הדבור הראשון וחלק מהשני עוסקים במצווה שבלב –
האמונה. ומשם עובר למצוות מעשיות לא תעשה, זכור, כבד.
ואילו בלוח השני הסדר הפוך המצוות הראשונות היא ציוויים על עשיה, ורק האחרונה היא מצוה שבלב – לא
תחמוד.
נסה להבין למה בחר בכל לוח בסדר אחר.
בכל לוח הסדר בא לשים דגש שלא ניפול בנקודת החולשה של המצוות, התפיסה הפשוטה היא שבמצוות שבין
אדם למקום העיקר היא האמונה ]דתי בלב[ ולעומת זאת במצוות של בין אדם לחברו העיקר היא התועלת או
הנזק שיצא לחברי ממעשי, לכן בשניהם בחרה התורה להתחיל בדבר הפשוט ומשם לצאת לשלמות הדבר.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
אמונה בלי קבלת עול מעשית איננה אמונה ועיקר המצוות שבין אדם לחברו הם להביא את האדם שיהיה אכפת
לו מהשני.
אפשר להרחיב ברעיון שמצוות שבין אדם לחברו הם מיועדות להביא את האדם העושה אותם למצב בו לא רק
שידאג לחברו אלא בעיקר שיהיה אכפת לו ממנו, לפי הדברים שכתב הרמב"ם בפרק השישי מהשמונה פרקים
פרק שישי – בהפרש אשר בין החסיד המעולה ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו
אמרו הפילוסופים: שהמושל בנפשו – אע"פ שעושה המעשים הטובים והחשובים – הוא עושה אותם והוא מתאוה
אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו; ויחלוק עליו בפעולותיו, על מה שיעירוהו אליו כוחותיו
ותאותו ותכונת נפשו ויעשה הטובות – והוא מצטער בעשיתם וניזוק. אבל החסיד – הוא שנמשך בפעולתו אחר
מה שתעירהו תאותו ותכונתו; ויעשה הטובות – והוא מתאוה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים: שהחסיד
יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל אמרו: שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים; ומעלתו למטה
ממנו בהכרח, להיותו מתאוה לפועל הרע – אע"פ שאינו עושה אותו – מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה
בנפש. וכבר אמר שלמה המלך, ע"ה, כיוצא בזה: "נפש רשע אותה רע" )משלי כא, י(. ואמר בשמחת החסיד
במעשה הטוב, והצטער מי שאינו צדיק בעשיתה, זה המאמר: "שמחה לצדיק עשות משפט ומחיתה לפועלי און"
)משלי כא, טו(. זהו הנראה מדברי הנביאית נאות למה שזכרוהו הפילוסופים.
וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם: שהמתאוה לעברות ונכסף אליהן – הוא יותר חשוב ויותר
שלם, מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד שאמרו: שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם
– תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן יותר גדול. והביאו בזה הדברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול
ממנו" )סוכה נב, א(. ולא דים זה, עד שאמרו: ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו:
"לפום צערא אגרא" )אבות ה, כג(. ויותר מזה – שהם צוו להיות האדם מתאוה לעברות, והזהירו מלומר: שאני
בטבעי לא אתאוה לזאת העברה, ואע"פ שלא אסרה התורה. והוא אמרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא
יואמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב; אי אפשי ללבוש שעטנז; אי אפשי לבוא על הערוה, אלא: אפשי, ומה
אעשה אבי בשמיים גזר עלי".
ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחילת המחשבה הם סותרים זה את זה – ואין הענין כן; אבל שניהם
אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא: שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו: שמי שלא יתאוה
אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן – הם הענינים המפורסמים אצל כל בני האדם שהם
"רעות": כשפיכות דמים, וגנבה, וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטיב לו, ולבזות אב
ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהן החכמים, ז"ל: 'שאילו לא נכתבו ראויות הן לכתב' )יומא סז, ב(.
ויקראו אותן קצת מחכמינו האחרונים אשר חלו חולי המדברים: "מצוות שכליות", ואין ספק שהנפש אשר
תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו – שהיא חסרה; ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאללו הרעות כלל, ולא
תצטער בהמנעה מהם. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו
יותר גדול – הם: "התורות השמעיות", וזה אמת: שאלמלא התורה לא היו רעות כלל. ומפני זה אמרו: שצריך
האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה לו מונע מהן רק התורה. ובחן חכמתם, ע"ה, ובמה שהמשילו. שהם
לא אמרו: "אל יואמר אדם: אי אפשי להרוג הנפש; אי אפשי לגנוב; אי אפשי לכזב, אלא: אפשי, ומה אעשה
אבי שבשמים גזר עלי"' אבל הביאו דברים "שמעיים" כולם: בשר בחלב, ולבישת שעטנז, ועריות. ואלו המצוות
וכיוצא בהן, הן אשר קראן השם יתברך: "חוקות". ואמרו רבותינו, ז"ל: "חוקים שחקקתי לך – אין לך רשות
להרהר בהם; ועובדי כוכבים משיבים עליהם, והשטן מקטרג בהם, כגון: פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואשר
קראו אותן האחרונים: שכליות, יקראו: מצוות, כפי מה שבארו החכמים.
הנה התבאר לך מכל מה שאמרנו איזו מן העברות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר חשוב מן המשתוקק
אליהן וכובש יצרו מהן, ואיזו מהן יהיה הענין בהפך. וזה חידוש נפלא בהעמיד שני המאמרים; ולשונם מורה על
אמיתת מה שבארנו. וכבר נשלמה כונת זה הפרק.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 9
גם המדרש רואה הקבלה בין הדברות בשני הלוחות ואף רואה בהקבלה זו כלי לפרש את הדברות עצמם.
יש לשים לב לנקודות שהמדרש מעלה
א. לא תרצח – חשיבות האדם שנברא בצלם.
ב. לא תנאף – דימוי מחוויה שאנו מבינים כדי להבין את חומר לא יהיה לך.
ג. לא תשא – למה לא תשא חמור מלא תגנוב? הרי השבועה רק מביאה בעקיפין להוצאת ממון שלא כדין, ואם
כן הגניבה עצמה אמורה להיות חמורה יותר.
יש מקום להרחיב ולבאר שהמושג שבועה בשם היא אמירה כשם שאלוקים אמת כך דברי אמת נמצא שאם
משקר בדבר עליו נשבע הוא כביכול טוען שגם אמירתו שאלוקים קיים היא שקר. ולכן כוונת המדרש היא
שהנטיה אחר הממון עלולה להביא אותו אף לעוון כה חמור. ]ניתן להרחיב בדברי הגמ' על אזהרת הנשבעים
שבשעה שאמר הקב"ה לא תשא הזדעזע כל העולם וכו'[
ד. לא תחמוד – וכיבוד הורים – מה הקשר בין חמידה לזלזול בהורים.
שקף מספר 10
יעויין באברבנאל ]שם[ "השאלה הי"ג בעשרת הדברות בכלל וענינם כי הנה ההזמנות שהזמין הקדוש ברוך הוא
לאותו מעמד הגדול והנורא והדברים ההם המבהילים בהרעשת שמים וארץ היה ראוי שיהיו כדי לבאר אל
עמו ואל חסידיו דרושים עמוקים אלהיים אשר לאו שכלי בני אדם במחקרם ועיונם להשיגם על אמתתם כאלו
תאמר איך יושפעו הדברים הרבים והמתחלפים מסבה אחת פשוטה בתכלית הפשיטות. ואיך נשפע מהנבדל
הראשון הגלגל בהיותו גשם. ואם הגלגל הוא בעל נפש או לא ותכלית תנועות הגלגלים וסבותיהם ומספרם ויתר
החקירות שנואלו יועצי חכמי היונים ושאר הפלוסופים בהשגתם.
ואין כן עשרת הדברות שהראשון מהם שהוא יתברך נמצא והב' שהוא אחד ובלתי גשם מי לא ידע בכל אלה
מפי המופת העיוני הברור וכן שיכבד אדם את אביו ואת אמו ולא ינאף ושלא ירצח ולא יגנוב ולא ירע את
חבירו הם כלם דברים שהגס מבני אדם ידעם בשלמותם. כי הנה לא תמצא בדברות שום דבר מחודש ושהשכל
האנושי לא יספיק לדעתו ויצטרך לנבואה להודיעו אלא מצות השבת וטעמה מחדוש העולם ובריאתו הראשונה.
והיה ראוי שיהיו כל שאר הדברות באותו ערך ומדרגה אצל השכל לא דברי' ממעשי' נהוגי' שהקל שבקלי' מבני
אדם יפול בהם בהבטה ראשונה".
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 11
האם למצוות אלו יש מעמד מיוחד – במשנה נראה שהיה מן הראוי שכל יום נקרא אותם, למה כל כך חשוב
לקרוא אותם כל יום.
ולפי הסבר אחד בירושלמי אף פרשיות קריאת שמע נבחרו כי בהם רמוזות עשרת הדברות.
שקף מספר 12
בגלל חשיבותם היה ראוי לקרוא את עשרת הדברות בכל יום בבית הכנסת, אך בגלל חשש טעות המינים
]הרמוזה בבבלי ומתבארת בירושלמי[ לא קוראים אותם בבית הכנסת.
שקף מספר 13
הרמב"ם מעלה פה חשש נוסף מעבר לחשש שכתוב בתלמוד הירושלמי ]רק אותם אמר אלוקים[ החשש שמא
יחשבו שיש לעשרת הדברות חשיבות יותר משאר המצוות.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 14
לכאורה הרש"ר הירש נוטה פה מדברי חז"ל ]שכתבו בכמה מקומות שכל התריג מצוות רמוזות בעשרת הדיברות[
אך אולי כוונתו לחדד שלמרות שמצוות אלו רומזות לתריג המצוות. אין זה נותן שום מעמד הלכתי עדיף
למצוות אלו על שאר המצוות..