דף הנחיות

שגרירי לשון טוב

מערך 1 // מוות וחיים ביד הלשון

מה במערך:

במערך זה ננסה להבין, מה המשקל שהתורה נותנת לאיסור לשון הרע, ומה הסיבה לכך.

שמירת הלשון הדרך לחיים טובים בעולם הזה.

מה ההגדרה של לשון הרע.

מהצד החיובי אנו לומדים מהפסוק מי האיש וכו' ששמירת הלשון היא המתכון לחיים טובים.

מהצד השני, אנחנו רואים שעוון לשון הרע חמור מהעוונות החמורים ביותר.

בניגוד להבנה הפשוטה, איסור לשון הרע הוא גם על אמירת אמת.

איסור לשון הרע הוא גם במקום שלא נגרם שום נזק מדיבורו.

הצרעת בה היה לוקה מדבר לשון הרע איננה מחלה טבעית. אלא תופעה המשנה את טבעו של עולם, שינוי זה בא להראות את חומרת העוון.

בתיאור הבריאה מתוארת מעלתו של האדם – ויהי לנפש חיה – וכתרגום האונקלוס לרוח מדברת. ורש"י מבאר שהכוונה לדעה ולדיבור הנובע ממנה.

העקידת יצחק מסביר שמכיוון שבכח הדיבור נבדל האדם מן הבהמה, אין ראוי שישתמש במעלה זו, אלא רק באופן שמביע את  ההבדל בינו לפחותים ממנו.

הרב וולבה מבאר, שמעלת הדיבור היא ביכולת החיבור שבו בין אדם לבוראו ובין אדם לחברו.

וזה הוא טעם חומרת לשון הרע, כי המשתמש בדבורו ללשון הרע, לוקח את הכלי שנועד לחבר והופך אותו לכלי לפירוד.

בחרנו לפתוח סדרה זאת העוסקת במעלת הדיבור הנכון בדברי הרמב"ם.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה טז

הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר.

החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה, וזו מצות עשה מחויבת: "ודברת בם", והיא כמו כל המצוות. וכבר בא בחיזוק בלימוד מה שיקצר זה החיבור מהכיל קצתו.

והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע.

והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא סח סיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית.

והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק – רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות – דרך ארץ.

והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע. ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר. אבל האסור והמאוס, הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי. ואמנם המצווה והאהוב, אם יוכל האדם לדבר כל ימיו בהם – הרי זו היא התכלית. אבל ראוי לו עם זה שני דברים: האחד – שיהיה מעשהו מתאים לדיבור, כמו שיאמרו: "נאים דברים היוצאין מפי עושיהן", ועל זה הענין אמר כאן: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", והחכמים יאמרו לאיש מעלה שילמד המעלות: "דרוש, ולך נאה לדרוש", ואמר הנביא: "רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה". והענין האחר – הקיצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט הדברים, לא שיהיה הענין בהפך, והוא אומרם: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה".

שקף מספר 1

המפתח לחיים טובים

תהלים – לד 

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: 

כמה וכמה פירושים נאמרו לפסוק זה, ולמה הוא מתייחס, יש שפרשו שאוהב ימים הכוונה לימי העולם הבא, ואליהן גם מתייחס הביטוי לראות טוב. אך יש שראו בפסוק זה מתכון לחיים טובים גם בעולם הזה.

חפץ חיים – שמירת הלשון חלק ב פרק כז

אמרו בשם הגר"א על הפסוק אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, בצירוף הקדמה לזה, כי המצות שבין אדם למקום, כשמקיימן, עיקר שכרן בעולם הבא, וכן עונשן כשעובר עליהן. והמצות שבין אדם לחברו שהוא מטיב בזה לבני אדם, מקבל שכרו גם בעולם הזה. וכן כשעובר עליהן, לבד עונשו השמור לו לעולם הבא, נענש גם בעולם הזה, בעבור שבמעשיו הצר לבני אדם. ושם צדיק ורשע מונח על עניינים שבין אדם למקום, ושם טוב ורע מונח על עניינים שבין אדם לחברו.

שקף מספר 2

מהו לשון הרע

מה עונה לדעתך על ההגדרה של לשון הרע?

א. טענה שקרית המייחסת מעשים שליליים לאדם מסוים.

ב. אמירת דברים שליליים [אפילו אמיתיים] על אדם, העלולה לגרום לו נזק.

ג. כל אמירה העלולה לפגוע ברגשותיו של אדם או ציבור.

ד. כל אמירת דבר גנות, אפילו לא ייגרם מאמירה זו שום נזק.

התפיסה הפשוטה היא, שדברים נחשבים לשון הרע אך ורק אם הם דברים לא נכונים ונאמרו כדי לפגוע בזה שנאמרו עליו. דברים אמתיים או כשנאמרו שלא על מנת לפגוע אינם נחשבים לשון הרע.

לדוגמה בלשון החוק הישראלי מופיעה הפסקה: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום עניין ציבורי. 

לכן חשוב לחדד מהו לשון הרע בעיני התורה.

שקף מספר 3

חיים ומוות ביד הלשון

במערך זה המהווה פתיחה לסדרת המערכים על הלכות לשון הרע. נתחיל את הלימוד בחשיבות השמירה על  דיבור נכון מחד גיסא, ומאידך גיסא על חומר איסור לשון הרע.

מדרש תנחומא (בובר) פרשת מצורע סימן ה

אמרו רבותינו מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות, והיה מכריז ואומר מי מבקש סם חיים, שמעה בתו של רבי ינאי, אמרה לאביה רוכל אחד מסבב ואומר מי מבקש סם של חיים, אמר לה לכי וקראי לו, הלכה וקרא לו אצל רבי ינאי, אמר לו איזהו סם של חיים שאתה מוכר, אמר לו אותו הרוכל בי אין אתה יודע מה הסם הזה, אמר לו אפילו כן הודיעני, אמר לו הבא לי ספר תלים, הביאו לו וגיללו, והוא מראה לו מה שאמר דוד, מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' (תהלים לד יד). מה עשה רבי ינאי נתן לו ששה סלעים, אמרו לו תלמידיו רבי לא היית יודע הפסוק הזה, אמר להם, הן, אלא שבא זה וביררו בידי.

ויקרא רבה (וילנא) פרשת מצורע פרשה טז סימן ב

אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים.

המדרש מספר על רוכל המכריז על כך שיש לו סם חיים (תרופה המאריכה את חייו של האדם), לשאלתו של רבי ינאי, הוא מסביר שהסם הוא שמירת הלשון, וכמו שכתוב "מי האיש החפץ חיים וכו'" בסיום המדרש מובא שרבי ינאי נותן לו ששה סלעים [סכום כסף גדול]. ולפליאת תלמידיו מסביר הוא שאמנם ידע הוא את הפסוק אך אותו רוכל ברר לו את הפסוק. 

אולי כוונת הביטוי ברר לו את הפסוק היא כמו שמופיע הסיום במדרשים אחרים: אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים [ויקרא רבה (וילנא) פרשת מצורע פרשה טז סימן ב]. כלומר פעמים רבות אנו לומדים פסוק או מדרש ומבינים אותו לעומקו, אך אנו עלולים להתעלם מפשוטו של מקרא. וגם כך פסוק זה, אין כוונתו של הפסוק ללמדנו רק את מובנו העמוק, ששמירת הלשון טובה לחיינו הרוחניים, אלא גם במובן הפשוט ביותר של חיינו בעולם הזה.

שקף מספר 4

מוות וחיים ביד הלשון

בתלמוד ירושלמי מבאר את גודל חומרת חטא לשון הרע, ששקול כנגד ג' עברות חמורות שבתורה: גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים. ויעויין בכלי חמדה [מצורע א] שבאר, שישנם חטאים שנובעים מהגוף, וחטאים אלו יכול לתקנם דרך הגברת כח הנפש, הנותנת בחזרה את החיים בגוף. אך חטא לשון הרע מקורו בנפש ופוגם את הנפש, ומכיוון שהנפש נפגעת, שוב אין מי שיתקן את הגוף מכל חטאיו. לכן שקול חטא זה יותר מגילוי עריות ושפיכות דמים שפוגעים רק בגוף, ואף חמור כחטא עבודה זרה ששניהם פוגמים בנפש האדם.

תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א הלכה א

וכנגדן ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן עבודה זרה מניין [במדבר טו לא] הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מה תלמוד לומר עונה בה? מלמד שהנפש נכרתת ועונה בה וכתיב [שמות לב לא] אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. גילוי עריות מנין [בראשית לט ט] ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. שפיכות דמים מנין [שם ד יג] ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא. כשהוא בא אצל לשון הרע מהו אומר? לא גדול ולא גדולה ולא הגדיל' אלא גדולות [תהילים יב ד] יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.

שקף מספר 5

לשון הרע אפילו המידע אמתי

ואפילו לא יגרם ממנו נזק.

במחשבה ראשונה נראה, שחומרת איסור לשון הרע נובעת מכך שהמספר, מזיק לאותו אדם שמספר עליו או בגלל שמספר עליו דבר שאיננו נכון, וממילא מוציא הוא עליו דיבה שלא כהוגן. וגם אם מדבר עליו אמת, אבל בדברים אלו גורם נזק לזה שספר עליו. אמנם נתבאר בחפץ חיים שלשון הרע אסור אף אם מספר אמת, ואף אם ברור לו מראש של יגרם מדבורו שום נזק לזה שדבר עליו.

דבר זה מצריך אותנו להעמיק ולהבין מה הרע, בלדבר לשון הרע.

חפץ חיים לשון הרע כלל א אות א

אסור לספר בגנות חבירו אפילו על אמת גמור וזה נקרא בפי חז"ל בכל מקום לשון הרע. (דאם יש בהספור שלו תערובות של שקר ועבור זה נתגנה חבירו יותר הוא בכלל מוציא שם רע ועונו גדול הרבה יותר) והמספר עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך וזה גם כן בכלל רכילות הוא.

חפץ חיים לשון הרע כלל ג אות ו

ודע דאפילו אם לא בא על ידי הלשון הרע שלו שום רעה להאיש ההוא, כגון שלא קבלו השומעין את דבריו, וכיוצא בזה, אף – על – פי – כן מכלל לשון הרע לא נפקא, וצריך כפרה. ויותר מזה דאפילו אם הוא משער לכתחלה שלא יבוא להנידון שום רעה על – ידי דיבורו, אף על פי כן אסור לו לספר בגנותו.

שקף מספר 6

שוברים את הכל[ל]ים.

פן נוסף המראה את חומרת איסור לשון הרע מצאנו בהלכות צרעת, בגמרא מבואר שאחד מהחטאים שעליהם נענשו בצרעת היה חטא לשון הרע. 

הרמב"ם בהלכות צרעת כותב שטומאת הצרעת הייתה שינוי מטבעו של עולם כדי להראות לעם ישראל את חומרת עוון לשון הרע.

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י

הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם, והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.

הרש"ר הירש מאריך להוכיח, שהצרעת הכתובה בתורה איננה מחלת העור שאותה מכנים היום צרעת. אלא כדברי הרמב"ם שהייתה זו תופעה על טבעית שבאה ללמדנו את חומרת חטא לשון הרע.

רש"ר הירש ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק נט

הלכות נגעים – יותר מכל שאר חלקי התורה – שימשו מקור לדעות המשובשות על "אופיים הסניטרי של חוקי תורת משה". אכן המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך. שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות – במחלה מדבקת; הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד; לשם איזו מטרה – אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה: כל עצמן לא באו אלא לשמור על בריאות העם כביכול; והכהנים המשמשים במסגרת זו אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה הפתולוגית של מחלות אנושיות הוצאה דווקא "מחלת הצרעת"; רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים; נראה אפוא, שהיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו; והבדייה של טציטוס – כאילו נתגרשו היהודים ממצרים בעטיה של צרעתם – יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!

נעיין אפוא בדיני נגעים – בכלליהם ובעיקרי פרטיהם; נראה, אם יש בהם כדי לאפשר את ההנחה על אופיין הסניטרי של הלכות אלה.

הצרעת העיקרית – השחין – איננה מטמאה כשלעצמה. אותו "שחין רע", "שחין מצרים" "אשר לא – תוכל להרפא" (דברים כח, כז; לה) איננו מניח מקום לטומאה כלל; שהרי נאמר בפרק שלנו, שאין נגע טמא יכול לבוא, אלא לאחר שנרפא השחין וחזר ונוצר בו עור בריא (עי' לעיל יג, יח). אם כיסתה הצרעת את כל הגוף "מראשו ועד – רגליו" (פסוק יב, יג), חזרה הטהרה. נמצאת זו התורה היוצאת מפי ה"רופאים הסניטרים": אם פורצת המחלה בכוח רב ומכסה את כל הגוף, הרי זה סימן להחלמה גמורה. והנה דווקא בשחין מצרים, "אשר לא – תוכל להרפא" – הרי שיא האימה מתואר במלים: "מכף רגלך ועד קדקדך". עובדה פשוטה זו היתה צריכה לעורר תשומת לב ולערער על התפיסה המקובלת.

עוד נרשום לפנינו: בפסוקים י, טו, טז, יז נאמר פעמים אחדות, ש"מחיה" – היראות בשר בריא – היא סימן טומאה; משנעלמה המחיה, והנגע בא במקומה – חזרה הטהרה. בפסוק יב נאמר, שאין צורך ב"בדיקה מיקרוסקופית" בקמטי הגוף – אלא בודקים "לכל – מראה עיני הכהן" (פסוק יב): רק את המתגלה למבט עיניו. לקמן (יד, לו) נאמר בפירוש: "וצוה הכהן ופנו את – הבית בטרם יבא הכהן לראות את – הנגע ולא יטמא כל – אשר בבית". והרי זו התנהגות מוזרה מטעם "משטרת התברואה": היא מסלקת בגדים, מיטות וכלים – החשודים כספוגים בחומר ההדבקה – כדי לחוס על בעליהם! עוד למדנו מכאן בתורה שבעל פה על ההתחשבות הליברלית של אותם "רופאים מטעם משטרת התברואה", הלבושים בגדי כהונה. והן התחשבות מעין זו היא חסרת כל מובן במחלה "מסוכנת" ו"מתועבת" כצרעת; שהרי כל עצמה של הכרזת הטומאה – והבידוד שהוטל בעקבותיה – לא באו אלא "למנוע סכנת הדבקה". אולם אימתי יש צורך בפיקוח המשטרה ובהטלת בידוד – אם לא בזמן שרבים נועדים במקום אחד, והמצורעים המתהלכים בקרב ההמונים עלולים להדביק משפחות שלמות ואף את האומה כולה! 

והנה דווקא באותם זמנים היו הכהנים נמנעים מלפקח על הצרעת. בשבעת ימי המשתה ואף בשלוש הרגלים, עת האומה כולה נועדה בעיר המקדש – וכן בשבתות ובמועדים – לא היו רואים נגעים כל עיקר (ראה פי' פסוק יד; נגעי בתים אינם מטמאים דווקא בירושלים – ראה פי' להלן יד, לד). כבר הזכרנו לעיל (פי' פסוק נט) את הכלל, שכל ספק נגעים בתחילה טהור; כלל זה מקל בהלכות נגעים יותר מאשר בשאר איסורים. אולם אילו היה מדובר כאן במחלות ובמניעתן, היה נוהג הכלל: "חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין י ע"א) – והיה צורך להחמיר בהלכות נגעים.

עוד ראינו (פי' שם): אפילו נודע בוודאות, שיש כאן נגע עם סימני טומאה – אלא שאין ידוע, איזה משני הכתמים הוא הנגע הטמא – הרי אין מטמאים את הנגע! ועוד הזכרנו לעיל (פי' פסוק מו): אין מצורע משולח אלא מערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. ואילו בשאר חלקי הארץ – בכל ערי החצרים ובכל הערים שהוקפו חומה לאחר מכן – היה המצורע מתהלך בקרב ההמונים; שום "הסגר משטרתי" לא הגן על העם מפני סכנת ההדבקה במחלת הצרעת; ורק בגדים מנוגעים היו משולחים מכל מקומות המגורים! ויש לזכור עוד, שהלכות נגעים היו נוהגות רק בתושבים יהודיים של הארץ. מי שאינו יהודי לא נטמא בנגעים; נגעו לא היה טעון ראייה, ושום בידוד לא הוטל עליו. גדולה מזו: אם היה בו נגע בהיותו נכרי – לא היו משגיחים בו גם לאחר שנתגייר (ראה פי' פסוק ב). וכן הדבר גם ביחס לביתו ולבגדו: דיני נגעים לא נהגו באלה – כל עוד היו ברשות הנכרי (ראה פי' פסוק מז).

שיקולים אלה וכיוצא באלה מביאים אותנו לכלל מסקנה ברורה: אי אפשר כלל לומר, שפרק זה דן בריפוי מחלות ובמניעתן. אין להעלות על הדעת, שהכהנים ממלאים תפקיד במסגרת "שירותי התברואה"; תדע שכן: שהרי בכל הפרק הזה אין הם נוקטים בשום אמצעים כדי לרפא את המחלות שלפניהם.

יעויין שם באריכות דבריו בביאור הקשר בין נגע הצרעת לחטאי הלשון.

שקף מספר 7

דיברתי!! אז מה?

לסיכום: מצאנו חומרת חטא לשון הרע ששקול כנגד ג' עבירות חמורות, ומצד שני השמירה על הדיבור הנכון היא סגולה לחיים טובים. התורה שינתה מנהגו של עולם ללמדנו את חומרת עוון לשון הרע.

למדנו גם שלשון הרע הוא אף על אמת ואף במקום שידוע של ייגרם שום נזק מאמירתו. והשאלה המתבקשת מכל זה, מה היא הסיבה למשקל הרב שניתן לדיבור.

למה התורה מייחסת חשיבות כה גדולה, לאמירה של אדם, גם אם לא יצאה ממנה שום תוצאה שלילית?

חיים ומוות ביד הלשון – למה?

שקף מספר 8

מותר האדם מן הבהמה בכח הדיבור

התורה בבואה לתאר את בריאת האדם, כותבת שהקב"ה נפח באדם נשמת חיים [וכל הנופח משלו הוא נופח – הנפיחה מסמלת העברת הפנימיות של הנופח לגופו של זה שנפחו בו] ויהי האדם לנפש חיה, את משמעות המושג נפש חיה, פירש האונקלוס וכעין זה בתרגום יהונתן בן עוזיאל, שהכוונה שניתן באדם כח הדיבור. ואין מעלת כח הדיבור רק ביכולת לתקשר עם הסובב. עיקר הכוונה במעלת כח הדיבור, היא היכולת להגדיר דברים מושכלים. 

בראשית – פרק ב

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

תרגום אונקלוס בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק ז

וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן ארעא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא:

תרגום המיוחס ליונתן – תורה בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק ז

וְנָפַח בִּנְחוֹרוֹהִי נִשְׁמָתָא דְחַיֵי וַהֲוָת נִשְׁמָתָא בְּגוּפָא דְאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא לְאַנְהָרוּת עַיְינִין וּלְמִצְתּוֹת אוּדְנִין:

כתר יונתן [תרגום לתרגום יונתן] בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק ז

ויפח בנחיריו נשמת חיים והיתה נשמה בגוף האדם לרוח מדברת למאור עינים ולשמע אוזנים:

גם רש"י מפרש שהמושג נפש חיה, מציין את יכולת הדעה והדיבור שבאדם. מעלה שאיננה בשאר בעלי החיים אף שגם להם יש נפש. אך איננה כנפש האדם.

רש"י בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק ז

לנפש חיה – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שניתוסף בו דעה ודבור:

שקף מספר 9

להיות ראשון זה מחייב

העקידת יצחק מסביר, שהחשיבות של השמירה על הדיבור הנכון נובעת מכך, שהדיבור הוא הכח הנעלה המייחד את האדם משאר בעלי החיים. ומכיוון שקבל אדם מעלה גדולה זו, מן הראוי שישתמש בכח זה רק בצורה הנכונה שלשמה נוצר. ואף שעיקר מעלת הדיבור היא בכח המחשבה הפנימי ולאו דווקא בהוצאת הדיבור החוצה בפיו, מכל מקום מכיוון שהדיבור מבטא את המחשבה, ואדם שאין לו יכולת דיבור אף כח המחשבה שלו נפגע. לכן ההקפדה הגדולה היא לא רק על המחשבה אלא גם על הדיבור עצמו.

והמשתמש בדיבור שלא כראוי, הוא כאדם שקבל מהמלך בגדים מיוחדים להתכבד בהם, והוא נוטלם ומלבישם לחמורו.

עקידת יצחק ויקרא שער סב (פרשת מצורע)

אחר שמותר האדם משאר בעלי חיים סגלת דבורו. הנה היה מהמחוייב אליו שלא יצא מדלתי שפתיו דבר רק במה שישמר לו הבדלו: הקודם הוא מבואר ממה שאמר הכתוב (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים וגו' ותרגם אנקלוס והות באדם לרוח ממללא. ועם שזה יאמר בעצם וראשונה על הדבור הפנימי שהוא הכח המחשבי המיוחד אליו שעליו נקרא חי מדבר כלומר חי שכלי כענין אחת דבר אלהים (תהלים ס"ב) דברתי אני עם לבי (קהלת א') וזולתם מכל מקום הדבור החצוני הוא שותפו רעו ומליצו יצא לחוץ ידבר את אשר עם לבבו לזולתו אם על דרך השאלה או התשובה או על דרך הלמוד או ההגיה עד שעל כן הוכרח שיהיה מציאות הדבור והלשון מכלל הנבראים בששת ימי הבריאה בו ישתתפו קצתם לקצתם להודיע את אשר בלבבם וכמו שאמר, לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון (משלי י"ו). יאמר שכבר היה האדם בטבעו משכיל ומבין לערוך מערכי העניינים המחשביים אשר בלב אמנם חיי' היתה לו למוד הלשון לשלמות שני בו יהיה שואל ומשיב באופן שישתלם בו מציאותו וכן אמר הנביא (ישעי' נ') ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. והכל אמרו (ב"ר פ' י"ח) שנברא העולם בלשון הקדש כי הוא הלשון הנברא במאמרו יתעלה ואשר בו השכיל לאדם וחוה לשמוע מפיו דבר ואשר בו ידברו איש את רעהו כמו שנתבאר במאמר (בראשית ב') לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו' שער ח'. וממנו למדו הדורות הנמשכים אחרי כן להמציא הלשונות במספרם וכבר נתפאר על זה ה' יתעלה באומרו (שמות ג') מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגו'. ומהידוע כי החרש שאינו מדבר אינו מכלל האדם בכל משפטיו (תרומות פ"א) וזה לפי שהדבור הפנימי והחיצון הם שותפים וקרובים חסרון האחד מעיד על חסרון השני בלי ספק והוא מה שאמר הכתוב מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איוב י"ב). כי הסרת השפה נמשכת מלקיחת הטעם הפנימי מהמדבר וההפך לב חכם ישכיל פיהו. (משלי י"ו) והנה מזה יתחייב הנמשך שאם ישתמש האדם בזה הכח בדברים בלתי מיוחדים אליו הנה החטיא הכוונה והחליף השטה והוא כמעיד עדות שקר בעצמו והרי הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו והלבישו לחמורו כי כן משפט האיש שנתן לו תפארת הלשון להשלים לו חסרונו מהענינים ההכרחיים ודרישת החכמות ודברי המוסר המיוחדים אליו והוא משתמש בו לדברים שאין בהם תועלת או שיזיקו ויפסידו שלמותו מהעניינים הנרצים אל החומר לבדו מדרישת תאוותיו ובקשת פחיתותיו והרי הוא אצלו באמת נזם זהב באף חזיר ולזה היו מחכמי ישראל שנשתבחו (סוכה כ"ח א) שלא שחו שיחה בטלה מעולם אשריהם ואשרי חלקם.

שקף מספר 10-11

הדיבור ניתן כדי לחבר

הרב וולבה רואה בכח הדיבור את הכח המחבר את האדם אל הסובב אותו אל החברה האנושית, ועמו הוא אף מתחבר לאלוקיו. יכולת חיבור זו היא הנותנת לאדם את מעלתו המיוחדת על שאר בעלי חיים. לכן גם השימוש בכח זה ככח מפריד היא פגיעה במהות הכח שניתן לו, ושימוש בכלי שיכול לנצלו לקרבה למטרה הפוכה בדיוק. ומכיוון שהשכינה שורה בעולמנו כדי לחבר ולדבק ביננו לבין בורא העולם. ברגע שאדם במקום לחבר – מפריד אין לשכינה מקום בעולמנו.

עלי שור – חלק ב – מערכת האדם פרק ד

על ידי הדיבור והדעה חי האדם יותר מכל בעלי חיים, בכחות אלה הוא מסוגל להתחבר אל אחרים. הוא מתייחס אל דברים ותופעות מכיר אותם ומשתמש בהם והוא מתייחס אל בני אדם אחרים ובונה עמהם חברה אנושית וכבר הגדירו הפילוסופים את האדם כיצור חברתי.

מכאן החומר הרב של לשון הרע, הרי כח הדיבור הוא המכשיר שניתן לנו לחבר לקרב ולדבק והמדבר לשון הרע משתמש במכשיר הקירוב לריחוק, לפירוד ולשנאה. לכן "כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה" תדע לך מה דוד אומר "נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה" מה כתיב אחריו רומה על השמים אלהים וגו', אמר דוד רבש"ע מה השכינה עושה למטה סלק את השכינה לרקיע (דברים רבה – שופטים). השכינה היא תכלית הקירוב והאהבה כאשר בני אדם משתמשים במכשיר הקירוב והאהבה – לפירוד ושנאה, אין לשכינה מקום בעולם.

שקף מספר 12

דיון

בסדרה זו נשתדל להעלות בכל מערך נושא לדיון מעשי בחרנו בפסק דין העוסק בסתירה שבין זכות הציבור לדעת לבין החובה לשמור על כבוד האדם.

***