דף הנחיות

שגרירי לשון טוב

מערך 2 // מבוא להלכות לשון הרע

מה במערך:

במערך זה נעסוק בהגדרות הראשוניות של איסור לשון הרע.

הפסוק בתורה ממנו נלמד האיסור של אמירת לשון הרע הוא "לא תלך רכיל בעמך".

לשון הרע כולל שלשה איסורים מרכזיים: 1. רכילות. 2. לשון הרע. 3. הוצאת שם רע.

הגדרת איסור הרכילות: גילוי דברים או מעשים שאמר או עשה אדם, לאדם אחר. בדברים שעלולים לעורר שנאה בין זה שאמרו לו, לזה שנאמר עליו.

רכילות גם מהווה פגיעה בזכות הפרטיות.

בחז"ל מובא שרכילות הורגת שלשה, שמתוך השנאה שנוצרת, האומר והנאמר הורגים אחד את השני, וגואלי הדם הורגים את המספר.

הרכילות מהווה נזק ללא גבולות, שקיום העולם על השלום, והרכילות מרבה שנאה ופירוד.

הגדרת איסור לשון הרע: ישנם שני אופנים של לשון הרע: 1. סיפור דברי גנות על אחר. 2. סיפור דברים שעלולים לגרום נזק או צער לאחר.

בלשון הרע יש שתי עוולות מוסריות: 1. הנזק שגורם לחברו. 2. שבחר לדון את חבריו לכף חובה ולשמוח בכישלונם.

המספר לשון הרע מגלה שאין לו מעצורים מוסרים, שהרי מזיק לחברו ולמספר אין שום תועלת בזה.

הגדרת אבק לשון הרע: ישנם כמה אופנים של אבק לשון הרע, ביניהם: גרימת אמירת דברי גנות לחברו או שעל ידי דבורו בשבח חברו ייגרם בעקיפין נזק לחברו.

איסור קבלת לשון הרע: כשם שאסור לומר לשון הרע, כך השומע לשון הרע אסור לו להאמין לדברים שנאמרו.

שקף מספר 1

 רכילות ולשון הרע – איך זה קשור אלינו?

חשוב לקרוא את הסיפור ולנתח אותו לחלקיו, בסוף המערך נחזור לסיפור זה וננסה להגדיר האם נעשו כאן איסורים, ואם כן על איזה איסורים עבר כל אחד.

שקף מספר 2

האיסור בתורה

האיסור לדבר לשון הרע נלמד מהפסוק "לא תלך רכיל בעמך". למרות שאין לנו דרך להעריך איזה מצוה חשובה יותר מחברתה. אך לגבי אדם העובר על איסור מצאנו שינוי בחומרת העונש שעליו, החל מעבירות שאין בסמכות בית הדין להעניש עליהם כלל ועד עבירות שעונשם מוות ביד בית הדין [ישנן עבירות שעונשם חמור יותר והוא אבדן עולם הבא של החוטא]. ומתוך עיון בחומרת העונש, אפשר ללמוד איזה עבירה חמורה יותר.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ט

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק ב משנה א): הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והנה בתורה פורש מה יעשה לכל העובר על מצות לא תעשה, ויחלק עליהם עונשים ומשפטים ודת מה לעשות בהם, והעונשים: מלקות ארבעים, מיתה וכרת בידי שמים, וארבע מיתות בית דין. ומתן שכר על כל מצוה לא נתפרש בתורה, כדי שלא יחדלו לקיים המצוות הקלות ויתעסקו בחמורות לבדנה. (1)

לאור דברים אלו, לכאורה איסור לשון הרע הוא איסור קל, שהרי אין בסמכות בית הדין להעניש עליו, אך הרמב"ם מציין שאף שעל העבירה עצמה לא מצאנו עונש חמור אך מטבעה להביא לחטאים גדולים, ואפילו לעוון רציחה.

הרמב"ם מונה את שלשת איסורי לשון הרע הנלמדים מפסוק זה.

המרגל בחברו – אומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת.

לשון הרע – המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת.

מוציא שם רע – המספר בגנות חברו אבל אומר שקר.

רמב"ם הלכות דעות פרק ז 

הלכה א

המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, צא ולמד מה אירע לדואג האדומי. 

הלכה ב

אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. 

הרמב"ם קובע, כי עוון לשון הרע חמור מעוון הרכילות, ומוציא שם רע חמור משניהם. הראב"ד משיג על הרמב"ם וכותב, שעוון רכילות חמור מעוון לשון הרע, משום שבעוון רכילות נהרגים שלשה וכמובא בגמרא [עיין שקף מספר 4] מה שאין כן בעוון לשון הרע שמת רק המספר.

השגת הראב"ד אבל בעל לשון הרע שיושב ואומר כך עשה איש פלוני. אמר אברהם: לא אלא קשה הראשון מן השני שהראשון הוא תליתאי והורג נפשות והשני תנין ואינו הורג אלא את עצמו, בינה זאת.

הרדב"ז [בלשונות הרמב"ם] מיישב את דעת הרמב"ם שברכילות הנוהג הוא שהמרכל מרוויח מזה שמספר לו, מה שאין כן במספר לשון הרע שאין לו שום תועלת מהסיפור לכן עוונו גדול יותר.

שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) הלכות דעות פרק ז הלכה ב

והנכון אצלי לפי שהשני חוטא ולא לו ואין לו בזה הנאה כלל ולפיכך אמר הרב יש עון גדול מזה דאלו הראשון טוען דברים מזה לזה לאיזה תגמול או גדולה שהרי דואג האדומי היה מקוה משאול גדולה וכבוד על רכילותו ועליו אמר דוד מה תתהלל ברעה הגבור וכן הזיפים כדי שיחזיק להם שאול טובה כאשר מפורש בכתובים. ולפיכך אף על פי שהוא חמור מצד אחד איננו גדול כיון שעושה להנאתו אבל בעל לשון הרע הוא יותר גדול כיון שאין לו הנאה שנאמר ומה יתרון לבעל הלשון:

דיבור אקראי או הרגל קבוע
הרמב"ם מסיים את ההלכה "אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". 

בכסף משנה מבאר את כוונת הרמב"ם כך " יש לדקדק מאי אבל דקאמר והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חבירו. ויש לומר דהכי קאמר [=שכך כוונתו] אף על פי שיספר אדם בגנות חבירו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו. נמצא שפרט כאן ארבעה שמות, רכיל. מספר לשון הרע. מוציא שם רע. ובעל לשון הרע"

שקף מספר 3

צנעת הפרט

האיסור לדבר לשון הרע נלמד מהפסוק לא תלך רכיל. בשקף זה נלמד, מה היא ההגדרה המדויקת של המושג רכילות ומה משמעות המילה רכיל.

רמב"ם – דעות ז

אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם.

למה המעביר דברים מזה לזה מחריב את העולם?

הרש"ר רואה ברכילות, תופעה ההורסת את האמון הבסיסי הקיים בין בני האדם. הדרך היא שאדם סומך על חבריו ומשפחתו שלא יעבירו הלאה דברים שאמר להם, או פעולות שהוא עושה והם יודעים אותם מכוח קרבתם אליו, מעשים ודברים שהוא איננו רוצה שיתפרסמו ברבים או שייודעו לאחרים. הולך רכיל מפר את האמון הבסיסי הזה. חברה אנושית לא יכולה להתקיים בלי אמון זה, וממילא נמצא שהוא מחריב את העולם.

רש"ר הירש ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק טז

רוכל הוא תגר העובר מבית לבית ומביא לכל אדם את הסחורות שהוא זקוק להן. ומכאן בסחר העולמי: הסוחר המתווך, המייבא ומייצא סחורות מארץ לארץ. כך ביחזקאל כז וכח. ומכאן "רכיל": "תגר החדשות"; הלה עובר מאיש לאיש ומבית לבית – בולש את ענייניו של זה ומספר עליהם לזה. עליו אמר הכתוב: "לא – תלך רכיל בעמיך". אל תספר על אחיך דברים שאינם ידועים – אלא אם כן ברור לך שנוח לו בכך. כן מצינו במשלי יא, יג; כ, יט: "הולך רכיל" מתבאר שם על – ידי "מגלה – סוד" ו"גולה – סוד". איסור זה תופס את החברה הלאומית כ"עמים" – כחוגים סגורים, כבתים וכמשפחות. בני המשפחה משיחים על ענייניהם – בגבולות הנקבעים על – ידי האימון הטבעי; והדברים לא יעברו מאליהם "מעם לעם", מחוג לחוג. אנשי חוג אחד נותנים אימון זה בזה – ובהסתמך על כך מדברים ועושים; והמעביר דברים אלה לחוג אחר – הרי זה הולך רכיל בעמיו. נצטווינו אפוא לשמור על כבודו של כל אדם ולכבד את ענייניו הפרטיים; חובה עלינו להיזהר בדברינו, שעה שאנחנו מספרים על אחרים. המספר על ענייניו הפרטיים של אחר – אין לדעת עד היכן הדברים מגיעים. במקום שרוח רכילות שולטת, אין להאמין בריע ואין לבטוח באלוף; כל אדם חייב לשמור פתחי פיו, לבל יספר לאחר על ענייניו הפרטיים. אף זו חובה הנובעת מאיסור זה: חילופי דיעות שבין חברי מועצה – הרי אלו חסויים, ואין לגלות את סודם. המספר שהצביע לטובת פלוני, אלא שחביריו רבו עליו – הרי זה הולך רכיל מגלה סוד, ועובר בלאו זה (עי' סנהדרין לא ע"א). סוג מיוחד של רכילות הוא לשון הרע, והוא חטא חמור עוד יותר (עי' רמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ב). בעלי לשון הרע מספרים דברים שליליים על אופיו ומעשיו של אחר – אפילו הדברים הם אמת. וחכמים מונים את לשון הרע בין החטאים החמורים ביותר (ראה ערכין טו ע"א ואילך):

אמנם בעיון בגמרא ובדברי הראשונים נראה שאיסור רכילות ממוקד יותר בהפצת שנאה, וכמו שיובא בשקפים הבאים.

שקף מספר 4

מילים יכולות להרוג

בגמרא מבואר שלשון הרע נקראת לשון משולשת והורגת שלשה, נקראת משולשת כי היא מקשרת בין שניים, זה שנאמר עליו וזה שנאמר לו. והורגת שלשה, כי לשון זה מסכסכת בין הנאמר עליו לזה שנאמר לו, והם הורגים אחד את השני וגואלי הדם של שניהם הורגים את המספר על כך שגרם להרג זה. [כך פירשו הרש"י והראב"ד, אמנם לפי הרמב"ם ההסבר קצת שונה יעוין בכס"מ בשקף מספר 2] אם כן לדבריהם ההגדרה של רכילות היא: העברת מידע מאחד לשני, מידע שיגרום לסכסוך ביניהם, וכלשון החפץ חיים דלקמן.

חפץ חיים רכילות כלל א אות ב

איזה רכיל, זה שטוען דברים מזה לזה, והולך ואומר כך אמר פלוני עליך, כך עשה לך פלוני, כך וכך שמעתי עליו שעשה לך או רוצה לעשות לך.

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד ב

במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו. 

רש"י:

לישנא תליתאי – זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד.

לאומרו – לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו.

שקף מספר 5

מלחמה ושלום

בשערי תשובה מבואר כדברי הרמב"ם, שעיקר החטא של רכילות הוא בכך שמרבה שנאה ומלחמה בעולם. ולכן פוגע בקיום עולם שעיקר קיום העולם תלוי בשלום.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רכב

הולך רכיל. והוזהרנו על זה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תלך רכיל בעמיך". וגם זה נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרי לשון הרע, כמו שזכרו רבותינו זכרונם לברכה על דואג האדומי שהיה בעל לשון הרע כי הגיד לשאול ויאמר לו: בא דוד אל בית אחימלך (תהלים נב). ונזק הרכילות חדל לספור, כי אין מספר, כי הוא מרבה שנאה בעולם ומכשיל את בני אדם לעבור על מה שכתוב בתורה (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך". והנה העולם קיים על השלום (אבות סוף פרק א). ומפני השנאה נמוגים ארץ וכל יושביה, כאשר הקדמנו. ופעמים רבות יתן הרכיל חרב ביד חברו להרוג את רעהו, כמו שכתוב (יחזקאל כב, ט): "אנשי רכיל היו בך למען שפך דם", ונאמר (ירמיה ו, כח): "כלם סרי סוררים הולכי רכיל נחשת וברזל כלם משחיתים המה". וקראו רבותינו (פאה ירושלמי פרק א, הלכה א): את הרכילות לשון שלישי מפני שהוא הורג שלשה: האומרו, והמקבלו, ומי שנאמר עליו, כמו שידעת מענין דואג שנטרד בסבת הרכילות ונהרגו הכהנים ונענש שאול אשר קבל את הרכילות.

שקף מספר 6

לשון הרע * 2

הרמב"ם מגדיר שני אופנים של איסור לשון הרע. 

הראשון: אמירת דברי גנות [ומבואר בחפץ חיים שאמירת דברי גנות אסורה אפילו באופן שברור שלא יגרם מזה שום נזק].

השני: אמירת דברים שייגרם מהם נזק או צער לאחר, אפילו אם אין בדברים אלו שום גנאי.

רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ב

יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת

רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ה

והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע.

שקף מספר 7

תהיה טוב תחשוב טוב

הרבינו יונה מדגיש את העוולה המוסרית בלדבר בגנאי חברו בכך שגורם נזק ובושת לחברו, ובנוסף עצם המבט השלילי שלו על האחר שגורם לו לדון את חברו לכף חובה ולהחזיקו כרשע, ובפרט שבכך שמח לאידו של חברו. 

ובנוסף לכך מכיוון שהדברים שאמר הם דברי אמת, יתקבלו יותר על לב השומעים, ויגדל הנזק לזה שספרו עליו.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רטז

והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו: הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חביריו ושמחתו לאידם. ועל צד אחד יגדל עון המספר לשון הרע על דבר אמת, מן המספר על דבר שקר, כי יאמין העם בספרו על חברו דברים כנים, ויעלה באשו לפניהם, ויהיה לבוז בעיניהם, אחר אשר נחם על רעתו ונסלח לו מחטאותיו.

יעויין ברבינו יונה על מסכת אבות בגדר החיוב לדון לכף זכות 

רבינו יונה מסכת אבות פרק א משנה ו

והוי דן את כל האדם לכף זכות – זה מדבר עם אדם שאין יודעין בו אם הוא צדיק ואם הוא רשע. ואם מכירין אותו והוא איש בינוני פעמים עושה רע ופעמים עושה טוב ואם יעשה דבר שיש לדונו לכף חובה ויש לדונו לזכות בשיקול או אפי' (לידי) לפי הנראה נוטה לכף חובה יותר אם משום צד ענין יכול לדונו לזכות יש לו לומר לטובה נתכוון אבל אין הדברים בצדיק גמור ולא ברשע גמור כי הצדיק אפי' במעשה שכלו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר ידינהו לטובה לאמר כי שגגה היתה שיצאה מלפני השליט והנה ניחם והביט ובקש מחילה וכמו שאמרו חז"ל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא אימא ודאי עשה תשובה פי' שמא ס"ד כיון שהוא ת"ח ועד עתה לא אירע דבר קלקלה בידו על כל פנים מיד עשה תשובה. השערי תשובה מוסיף גם שיש צד חמור יותר בלשון הרע מהוצאת שם רע. והוא שמכיוון שאומר דברי אמת יותר נוטים האנשים להאמין לו, ועל ידי יותר מתגנה זה שספרו עליו.

שקף מספר 8

מה יתרון לבעל הלשון

חז"ל קבעו שהמספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר. השערי תשובה מסביר שנחשב המספר לשון הרע ככופר בעיקר, משתי סיבות.

אדם שגורם לחבריו נזק כה גדול בלי שיהיה לו שום תועלת מזה, על כרחך שפרק כל עול מעליו, ואין לו שום מחויבות מוסרית.

אדם השומר מצוות ומפקיר את לשונו, מראה שסבור הוא שכל ציוויי ואיסורי התורה הם על האברים אבל בלשון יכול לעשת כרצונו, וכביכול אין הקב"ה יכול לומר לו מה מותר לדבר ומה אסור.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ר – רא

וזה דבר כת מספרי לשון הרע. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין טו, ב): כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר שנאמר (תהלים יב, ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו", ועל כן חשבוהו כאילו כפר בעיקר, כי הוא מסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחביריו, בהבאישם את ריחם בעיני העם או שאר דרכי הפסד. ולא יתכן אשר יכין אדם לחבירו כלי משחית ונזק מר ממות, מבלי שיועיל לעצמו בזה תועלת וריוח ממון, בלתי אם לכד יצרו את נפשו ופרק עול שמים מעליו ונתק המוסרות… ונאמר על דואג (תהלים נב, ד – ה): "הוות תחשוב לשונך – אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה", ופירשו (מדרש תהלים נב): מה יתרון לך ומה בצע כי ספרת לשון הרע? הלא לממון לא היית אתה צריך? אך עשרת! כמו שנאמר עליו (שמואל א כא, ח): "אביר הרועים אשר לשאול", אין זה כי אם אהבת את הרע מן הטוב! ו"שקר מדבר צדק" – כי פרקת עלו! ונאמר (משלי ו, ל): "לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו'", ונאמר אחריו (שם פסוק לב): "נואף אשה חסר לב וגו'", רצונו לומר, כי הוא רע מן הגנב שהוא צריך למלא נפשו כי ירעב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים קכ): כי בעל לשון הרע משניהם רע, כי יחטא חטאה גדולה מבלי הנאה, כמו שנאמר (תהלים קכ, ג): "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה". 

והשנית – על כן נחשב המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, לפי שאומר בלבבו כי שפתיו ברשותו, ומפני שאין בה מעשה, וכי הוא השליט על לשונו, וגמר בדעתו כי אין לו לכלוא את רוח שפתיו מדבר העולה על רוחו, וכי האברים המה לבדם אינם ברשותו לחטוא בהם, כענין שנאמר (תהלים יב, ה): "שפתינו אתנו מי אדון לנו", ולא יאמר: איה אלוק עושי אשר כל תנועות יצירותיו נתונות הנה לו, אחת מהנה לא נעדרה, כולם לעשות רצונו משועבדות? רק אין דבר, וארשת שפה ברשותנו! לא כן הרשעים החוטאים בשאר עבירות, כי יודעים הם כי רע ומר עזבם את השם, אך נמשכים אחר תאותם ויצרם המתגבר, וצר להם על זה.

שקף מספר 9-10 

אבק לשון הרע סוג 1-2

מעבר לאיסור לשון הרע ישנם גם דברים שנאסרו משום אבק לשון הרע, כלומר הם אינם גוף האיסור אך נאסרו משום שדומים לו או משום שגורמים לו.

ברמב"ם הובאו שתי דוגמאות של אבק לשון הרע הגורם ללשון הרע. ושניהם הם הקבלה לשני סוגי לשון הרע, הסוג הראשון: האיסור להרבות לדבר בשבחו של אדם, שמא מתוך שמרבה שבחו יבואו אחרים להגיד דברים רעים עליו. [נחלקו הראשונים האם הכוונה לומר דברי שבח על אדם בפני שונאיו או גם בפני אוהביו וגם בהם שייך חשש זה. דעת הרמב"ם שאיסור זה הוא רק בפני שונאיו].

הסוג השני:  להפליג בשבחו של אדם, ועל ידי זה יגרם לו נזק גם זה בכלל אבק לשון הרע, לדוגמה המספר על אדם שמארח בצורה מיוחדת, וגורם שיבואו אל אותו אדם אנשים ריקים ופוחזים כדי לנצל את טוב ליבו.

הרמב"ם הביא דוגמה נוספת והיא: אדם האומר שתקו מפלוני איני רוצה לומר מה היה עמו. החפץ חיים למד שדעת הרמב"ם לאסור אמירה זו משום שעלולה להביא לאמירת לשון הרע ממשי על אותו אדם. אך יש שפרשו [בספר בן ידיד על הרמב"ם] שעצם הרמיזה שיודע דברי גנאי על חברו אף שלא אומר מה הגנאי נחשב לאיסור אך לא ללשון הרע עצמו אלא רק אבק לשון הרע. וכן נראה פשטות לשון הרמב"ם בפירוש המשניות, שכתב "ואבק לשון הרע הוא הרמיזה למומי האדם מבלי לבאר" [אבות פרק א משנה טז].  

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רכו

אבק לשון הרע. אמרו רבותינו (בבא בתרא קסה, א): רוב העולם נכשלים בגזל, ומיעוטם בעריות, וכולם באבק לשון הרע. ואמרו, כי ענין אבק לשון הרע כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשון הרע. ואמרו (ערכין טז, א): לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו. והנה אנחנו צריכים לבאר המאמר הזה, כי ידוע הדבר כי מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים, כמו שנאמר (משלי כה, כז): "וחקר כבודם כבוד", ואמרו על האויל שאינו מדבר בשבחו של עולם. אבל זאת תכונת הענין הזה, כי אין לספר בטובת האדם זולתי בד בבד, רוצה לומר: כאשר ידבר איש אל רעהו, ולא בקהל עם ובמושב רבים, עד אשר יודע אליו כי אין במעמד ההוא שונא ומקנא לאיש אשר ידבר טוב עליו, ואם יחפוץ לשבח אדם אשר כבר הוחזק לבני עמו ונודע אשר הוא אדם כשר ולא תמצא בו רעה ואשמה, גם על פני שונא ומקנא יש לשבחו, כי לא יוכל לגנותו, ואם יגנהו ידעו הכל אשר פיו דיבר שוא, ותהי לשונו מוקש לנפשו.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רכז

עוד זכרונם לברכה על ענין לשון הרע, ואמרו (ערכין טו, ב): הנה אם שאלה אשה משכנתה לחתות אש מיקוד, ותען ותאמר: איה איפה גחלי אש? כי אם בבית פלוני אשר תמיד יצלה בשר ויאכל! זה והדומה לו אבק לשון הרע. ונאמר (משלי כז, יד): "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו", ופירשו רבותינו (ערכין טז, א): המקרא הזה על המשבח את חברו בשבח הבא לידי הפסד, כענין האורח אשר יצא אל רחוב העיר ויקרא בקול גדול ויספר את אשר גמלו בעל הבית טובה, כי טבח טבח והכין לאורח הבא אליו, ויהי בהשמע דבר האורח יתלקטו אנשים ריקים ויסורו אל בית בעל הבית.

רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ד

ויש דברים שהן אבק לשון הרע, כיצד מי יאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה, או שיאמר שתקו מפלוני איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה וכיוצא בדברים האלו, וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.

שקף מספר 11

לשון הרע לא מדבר אלי

ישנו חלק נוסף באיסורי לשון הרע, המתייחס לזה שספרו לו את הלשון הרע או את הרכילות. חלק זה הוא: האיסור לשמוע ולהאמין ללשון הרע שנאמר לו. מהתורה נאסר להאמין ללשון הרע שנאמר לאדם. ויש שסברו שאף יש איסור על שמיעת לשון הרע גם אם אינו מאמין למה שנאמר לו.

הרמב"ם לא הזכיר איסור קבלת לשון הרע בהלכות דעות [לא מצאתי מי שהסביר מדוע השמיט דין זה], אך הזכירו בהלכות שופטים (פרק כא הלכה ז). 

החפץ חיים הביא את דברי השערי תשובה:

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריג

והנה הוזהרנו במה שכתוב (שמות כג, א): "לא תשא שמע שוא" – שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתינו כי הדברים אמת ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו.

שקף מספר 12

אז היינו בסדר?

המסקנה העולה מהמערך, ביחס להתנהגות בסיפור שפתח את הקטע היא:

לימור: במבט ראשוני, לימור לא אמרה שום דבר רע, להפך היא רק דברה טוב על עידו. אך לאחר התבוננות נמצא שלימור טעתה פעמיים. 

דבריה על כך שעידו מתכונן להתמודד מול אלון נחשבים רכילות, שהרי גילתה מידע שאמור ליצור מתח בין אלון לבין עידו.

בנוסף, לימור עברה על איסור אבק לשון הרע בכך שהרבתה לשבח את עידו דבר שסביר שיביא מישהו מהקבוצה לדבר בגנותו.

יואב: יואב דבר לשון הרע בכך שהזכיר את הכישורים הגרועים של עידו. דיבור המהווה גנות על עידו.

שיר: שיר הוציאה שם רע שהרי אמרה דברי גנות שקריים על עידו.

אלון: אלון רמז שיש לו מידע שלילי על עידו אף שלא פרט את המידע, הדבר נחשב לאבק לשון הרע.

כולם: האם כולם עברו פה על קבלת לשון הרע?

שקף מספר 13

דין פרוטה כדין מאה

החוק הישראלי מגדיר את איסור לשון הרע – כפרסום דבר גנות או דבר המזיק לאחר בפומבי.

נקודה לדיון: מדוע האיסור הוא על דבר פומבי, האם אנו לא מתייחסים לנזק קטן כנזק או אולי החוק מנסה להיות מציאותי והמחוקק סבר שאין אפשרות לאכוף פגיעות קטנות?

האם תפיסת החוק תואמת להלכות לשון הרע?

***