דף הנחיות

שגרירי לשון טוב

מערך 4 // לשון הרע – תמיד רע?

מה במערך:

המערך עוסק במקרים בהם מותר ולפעמים אף מצווה לספר דבר רע על חברו.

החפץ חיים מונה 4 סוגים של תועלות שבשבילם מותר לספר לשון הרע. 1. להציל את החוטא מחטאיו. 2. למנוע אנשים ללמוד מדרכי החוטא. 3. להציל עשוק מידי עושקו. 4. למנוע לאדם נזק עתידי מאדם אחר.

מותר לספר דברים אלו, מכיוון שמטרת סיפורם היא לתועלת. נמצא שאין דיבורו לשון רע אלא להפך לשון טוב. וכן הוא בכל הדברים שבין אדם לחברו שהותרו במקום שהם רק לתועלת האדם, וכגון הרב שהותר לו להכות את התלמיד כדי לחנכו.

אך כדי שאכן דיבורים אלו יהיו רק לתועלת צריך שיעמדו ב7 תנאים: חלקם מיועדים לוודא שאומר רק את מה שאכן היה, והם: 1. יראה בעצמו את הדבר שמספר. 2. וודאות בפרשנות הדבר. 3. שלא יגדיל את העולה יותר ממה שהיא באמת. וחלקם לוודא שאכן דבריו נצרכים בשביל אותה התועלת, והם: 4. שיוכיח את החוטא. 5. שאין דרך אחרת להגיע לאותה תועלת. 6. שלא יינזק זה שמספר עליו יותר ממה שמגיע לו על פי דין. 7. שתהיה כוונת המספר רק לשם תועלת ולא להנאה.

מקור דין הצלת החוטא היא מהמקרה שהובא בגמרא שהתירו לספר על חוטא לרבו של החוטא.

מקור דין מניעת האחרים מחטא, מהגמ' שמפרסמים חנפים מפני חילול השם.

מקור דין הצלת האדם מנזק שנעשה לו, לא נתבאר בגמ', אך נלמד מדברי הראשונים.

מקור דין הצלת אנשים מנזק עתידי נלמד מהדין של לא תעמוד על דם רעך.

שימו לב: ממערך זה נעסוק גם בהלכה למעשה, מכיוון שכך מוטלת עלינו האחריות להעביר את הדברים בדייקנות כדי שלא תצא ח"ו תקלה מתחת ידינו.

חובה להדגיש לסטודנטים שבשינוי קל של המציאות, ההלכה יכולה להיות שונה לגמרי. שיעורים אלו נועדו רק להקנות עקרונות בסיסיים ולא ללמד הלכה למעשה.

שקף מספר 1

לשון הרע  -תמיד רע?

חשוב לקרוא את הסיפור ולנתח אותו לחלקיו, בסוף המערך נחזור לסיפור זה וננסה להגדיר מה הצורה הנכונה שהיה עליה לענות לשאלה.

שקף מספר 2

לשן הרע לתועלת

החפץ חיים מונה 4 אופנים בהם מותר לספר דבר גנות על חברו, בחלק מאופנים אלו לא רק שיהיה מותר לספר לשון הרע אלא אף תהיה חובה לספר דברים אלו.

א. כדי להציל את החוטא עצמו שלא יחטא עוד.

ב. כדי להציל את הסביבה מלהדמות לו.

ג. להציל עשוק מיד עושקו.

ד. למנוע נזק עתידי.

א.להציל את החוטא שלא יחטא עוד

חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות ה

אבל אם הוא רואה שהחוטא הוא מהאוילים הלצים השונאים למוכיחם כדכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך, ובודאי לא יתקבלו דבריו באזניו, ואנשים כאלו בנקל להם לשנות באולתם ואם כן יוכל להיות שיבוא עוד הפעם לידי חטא, על כן טוב להם שיגידו לדייני העיר כדי שהם ייסרוהו על עונו ויפרישוהו מהאיסור על להבא, ונראה דהוא הדין לקרוביו של החוטא אם דבריהם יהיו מתקבלין לו.

בבאר מים חיים הוסיף החפץ חיים הסתייגות להלכה זו

חפץ חיים לשון הרע – באר מים חיים כלל ד ס"ק כד

אך מאד מאד צריך המספר להתיישב בדבר קודם שיספר להם דעל פי הרוב הקרובים אינם מאמינים כלל דבר כזה ויוכל רק לבוא מזה לידי מחלוקות גדולות ואז שב ואל תעשה עדיף.

ב. להציל את הסביבה מלהדמות לו

חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות י

אם רואה אדם באחד מדה מגונה כגון גאוה או כעס או שארי מדות רעות או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על אמת, הוא אם כונתו לבזות את חבירו ולשמוח לקלונו אבל אם כונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו פשוט דמותר ומצוה נמי איכא.

ג. להציל עשוק מיד עושקו.

חפץ חיים לשון הרע כלל י אות א

אם אחד ראה אדם שעשה עולה לחבירו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא. או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים. ונודע לו בבירור שלא השיב לו את הגזילה ולא שילם לו את נזקו, ולא ביקש פניו להעביר לו על עונו. אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו, ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות.

ד. למנוע נזק עתידי.

חפץ חיים רכילות כלל ט אות א

אם אחד רואה שחבירו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחד, והוא משער שבודאי יסובב לו על ידי זה ענין רע, צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא.

שקף מספר 3

לשון הרע או לשון טוב?

בהמשך המערך יבואו מקורות מהגמרא להיתר לדבר לשון הרע כשמכווין לתועלת. בביאור טעם הדבר הובאו דברי הגר"א וסרמן בקובץ הערות. המוכיח שבמצוות שבין אדם לחברו במקרה שבו עיקר הצער שמצער את חברו או הפגיעה שפוגע בו היא לתועלת הנפגע, אין פגיעה זו נחשבת עבירה. והביא לדוגמה שאף שוודאי אסור להכות בן אדם, לרב מותר להכות את התלמיד כדי ללמדו או לחנכו.

קובץ הערות סימן ע

תוספות בראש פרק ואלו מגלחין כתבו בהא דנידוי דוחה לאו דמקלל חבירו, אף דכל עיקר דין נידוי הוא מדברי קבלה, ושמא מסוטה ילפינן עד כאן לשונום. ולולי דבריהם היה נראה, דכל האיסורין שבין אדם לחבירו אינן איסורין אלא דרך קילקול והשחתה שלא לצורך, וכמו בלאו דלא תשנא את אחיך, דאין האיסור אלא בשנאת חנם, היינו שלא ראה בו דבר ערוה, אבל אם ראה עליו דבר ערוה מותר לשנאותו. ואין לומר דשם הטעם משום דאינו בכלל אחיך, הא ליתא, [=זה אינו] דמבואר בתוספות פרק ערבי פסחים דאם ישנאהו בשביל טעם אחר עובר עליו בלאו, ולא הותר אלא לשנאתו בשביל דבר ערוה שראה בו. וכן בלאו דחובל, כתב הרמב"ם  דהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון, והיינו מדחזינן דמותר לרב להכות תלמידו. והא דאיתא בסוגיא דפרק הנחנקין הנ"ל, אחר שגגת לאו, על כרחך צריך לומר דאינו אלא חומרא מדרבנן. וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב"ם דאם עינה אותן ללמדן תורה או אומנות ליכא איסורא. וכן בלאו דלא תלך רכיל, מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה. וכן בלאו דאונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה, וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה, אם לא חזר בו אחרי שהוכיחו בסתר, ומותר גם לקללו בשביל זה, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, והוא לשון הרמב"ם בהל' דעות. ומוכח מכל זה, דכל האיסורין האלו הותרו לצורך תועלת:

בגדר הדבר שמעתי בשם הגר"ה זקס זצוק"ל וכעין הדברים האלו נכתב גם בספר חוט שני בשם הגר"נ קרליץ זצוק"ל. שאין הכוונה שלשון הרע לתועלת הוא דבר אסור רק התירו אותו מדוחק בגלל התועלת שבו. שהרי לא מצאנו התר לעבור על איסור דאורייתא משום הפסד ממון. אלא גדר הדבר הוא שהתורה אסרה לדבר לשון הרע, אך במקום שכל כוונתו היא לתועלת אין דיבורו דיבור רע אלא להיפך כוונתו ודיבורו הוא לטוב.

שקף מספר 4 – מותר, אבל בתנאי

את האמת ורק את האמת.

החפץ חיים כותב שכל ההיתר לספר לשון הרע לתועלת הוא רק אם מתקיימים 7 תנאים. לפי ההסבר שהובא בשקף הקודם בשם הגר"ה זקס, עמידה בכללים אלו היא המודד שאכן מדובר פה בלשון טוב ולא בלשון רע. 7 הכללים עוסקים בשני דברים עיקריים האחד לוודא שאכן רק האמת נאמרת, והשני שהדברים נאמרים לתועלת.

בשקף זה הובאו התנאים הנועדים לוודא שאומר רק את האמת:

חפץ חיים לשון הרע כלל י אות ב

שיראה זה הדבר בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר – כך שהדבר אמת. 

ויעויין בבאר מים חים שהחפץ כתב להתיר לומר באופן שאיננו אומר שפלוני גזלן אלא אומר ששמע מאנשים שהוא גזלן, אם הוא מקום שבוודאי תצמח תועלת.

ובמקום אחר [באר מים חיים כלל ז אות כח] כתב שאם יש לו דברים הניכרים שאדם זה פגע באדם אחר, מותר לו ללכת לספר אך בתנאי שלא יוציאו על סמך זה ממון או יכוהו, אלא רק ייקחהו לבית הדין.

עוד כתב כלל ד במ"ח מג, דבמקום שרוצה להרחיק אנשים מאדם זה כדי שלא ילמדו מדרכיו, מותר לספר  זאת אף במקום שלא ראה בעצמו רק שמע מאחרים אך שיציין ששמע מאחרים, ובח"ח הסתפק שיכול להיות שאם לא יתרחקו ממנו אם יספר רק את מה שעשה, מותר להגדיל את העוולה יותר ממה שהייתה. 

שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק. 

ובבאר מים חיים באר טעם תנאי זה

חפץ חיים לשון הרע – באר מים חיים כלל י ס"ק ו

מה מאוד צריך ליזהר הרוצה להיות דיין לעצמו להתיר לנפשו הלאו דלשון הרע מטעם לקנא לאמת, לבדוק תחלה אחר האמת היטב. כי זה אינו מצוי שיראה לאחד בפשיטות שהולך וגונב מכיסו של חבירו או ששובר כליו של חבירו, רק ע"י עסק וכיו"ב נסבב, שלפי הנראה נשאר בידו ממון של חבירו בעול, על – כן צריך לדרוש מתחלה הענין לאמתו בכל פרטיו, כי למה יהא הדין זה של לשון הרע גרוע יותר משארי דברים שיש להם חזקת איסור שכל זמן שלא נמצא להם היתר ברור באיסורייהו קיימי, הכי נמי דכותיה והוא הדין אם ראה לאחד שציער ובייש לחבירו, ידרוש גם כן אולי חבירו ציערו וביישו מתחלה, וכל כיוצא בזה.

שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא. 

ובבאר מים חיים הוסיף שאם מספר יותר ממה שבאמת היה, בטל כל טעם ההיתר. שהרי גם לעדים אסור להוסיף על מעשה העבירה בכדי לחייב את הנידון. 

ובפרט שמכיוון שמשקר ומוסיף גנות על חברו בדבר שכלל לא היה, נכנס בכלל מוציא שם רע, שעוונו חמור מאד.

ויתירה מזו, אף במקום שהותר לו לספר את הדבר כדי שיוכלו להציל את הניזוק, מכל מקום אם ישנם פרטים שמקטינים את העוולה המוסרית שבמעשה, חובה על המספר לספרם.

שקף מספר 5

מותר, אבל בתנאי – הדרך היחידה להגיע לתועלת

בשקף זה הובאו התנאים הנועדים לוודא שאכן חייבים לספר את הלשון הרע כדי להשיג את התועלת הנרצית. ומכיוון שכל הטעם להיתר מכח הדאגה שלי לחברי, אם יתברר שעל ידי דברי יגיע לחוטא עונש גדול ממה שמגיע לו על פי דין, יוצא שדבורי גרם לנזק שלא מגיע לו ולכן עלי להמנע מלהגידו.

שיוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה, אולי יוכל להועיל לו וייטיב על – ידי – זה את דרכיו, ואם לא ישמע לו, אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו.

ובבאר מים חיים [כלל ד ד] כתב שיוכיח דווקא בלשון רכה שאחרת עובר באיסור של ולא תשא עליו חטא.

ומחוייב להוכיחו שאם תועיל התוכחה לא יצטרך לספר עליו לשון הרע, וגם שייתכן מאד שאם יוכיחו יסביר לו האדם למה עשה זאת וייתכן שעשה כדין.

אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.

שלא יסובב על – ידי הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית – דין.

ובאר בבאר מים חיים טעם הדבר:

חפץ חיים לשון הרע – באר מים חיים כלל ו ס"ק ל

דכי היכי דאני [=כמו שאני] מצווה לאהוב את זה כך אני מצווה לאהוב את שכנגדו, ואם כן מאי חזית דדמא דזה סומק טפי דלמא דמא דזה סומק טפי, [מדוע דמו סמוק יותר אולי דם השני סמוק יותר] ואם כן חוזר לאו דרכילות על מקומו.

שקף מספר 6

מותר, אבל בתנאי – נובע ממניעים טהורים.

שיכוין לתועלת, וכמו שנבאר לקמן בסעיף ד', ולא להנות חס וחלילה מהפגם ההוא שהוא נותן בחבירו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר.  

החפץ חיים באר את טעם הדבר, שאם כוונתו במעשה רק מצד שנאה, עדיין ייענש על המעשה למרות שלכאורה הוא מעשה טוב. וכמו שראינו בחז"ל, שהגויים נענשים על שהם מצרים לעם ישראל, למרות שלעם ישראל היה מגיע את העונש הזה, וכתבו חז"ל שטעם הדבר משום שהגויים עושים זאת מתוך הנאה.

והגר"ה זקס והגר"נ קרליץ בארו דבר זה לשיטתם. שכיוון שכל טעם ההיתר הוא שכשיש בדברים תועלת אין דיבור זה בכלל לשון רע אלא מהווה לשון טוב. אך במקום שהוא כל כוונתו להרע אין זה יוצא מכלל לשון הרע וממילא אסור. 

חפץ חיים לשון הרע – באר מים חיים כלל י ס"ק י

מילתא דמסתברא הוא, שדבר זה מפורש בכמה מקומות בספרי חז"ל דמה שקוצף הקדוש ברוך הוא על העובדי כוכבים המריעים לישראל, אף שהרעה המגיעה לנו מאתם הוא מאת הש"י בדין ובמשפט כפי עונותינו, והוא לתועלתינו כדי שינכה עי"ז מעונינו ונהיה נקיים לעתיד לבא, עם כל זה יענשו אחר כך העובדי כוכבים בעונש גדול, מפני שהם אינם מכוונים לתועלת רק מצד שנאה ושמחים בצרתינו, והכי נמי דכוותיה.

אמנם במקום שרוצה להציל את חברו מנזק עתידי כגון מלהכנס לשותפות עם גנב, מכיוון שמחויב לעשות כן מדין לא תעמוד על דם רעך. יהיה מותר לו לספר את זה אף במקום שכוונתו לרעה.

חפץ חיים רכילות – באר מים חיים כלל ט ס"ק ג

ואין כוונתנו בפרט זה, דאם איננו מכוין לתועלת הוא פטור ממילא מלספר מחמת חשש איסור רכילות, דהלא לא תעמוד על דם רעך כתיב, ואף בענין ממון וכנ"ל, ועיין ברש"י סנהדרין (דף ע"ג א) ד"ה קמ"ל. אך כונתנו שיכריח את עצמו בעת הסיפור לכוון לתועלת, ולא מצד שנאה, כי על ידי זה יגנדר על עצמו ממילא איסור רכילות.

והביאו בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שהמודד הוא עיקר כוונתו, ובמקום שעיקר כוונתו לתועלת יספר אף אם יש לו גם נגיעה בעניין. ויש שדייקו כן בלשון החפץ חיים.

שקף מספר 7

להציל את החוטא

מקור דינו של החפץ חיים שמותר לספר לשון הרע כדי למנוע מהחוטא לחטוא עוד, הוא מהגמרא בפסחים שמספרת על טוביה שחטא וזיגוד ראה אותו חוטא. זיגוד העיד נגד טוביה לפני רב פפא, ורב פפא הכה את זיגוד מכיוון שעדותו חסרת משמעות שהרי אין בכח בית דין לענוש על פי עדות של עד אחד, נמצא שזיגוד סתם הוציא שם רע על טוביה. אך בהמשך הגמרא דנה אם זיגוד יכול לפנות לרבו של טוביה ולספר לו על המעשה כדי שרבו ישנאהו, שהרי מצוה לשנוא את הרע. ומסקנתה שאם המספר נאמן על רבו של החוטא כשניים, יכול לספר לו כדי שישנא את התלמיד.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב

שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד? אמר ליה: אין, דכתיב לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך אסהדת ביה – שם רע בעלמא קא מפקת ביה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: מותר לשנאתו. שנאמר כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו מאי שונא? אילימא שונא נכרי – והא תניא: שונא שאמרו – שונא ישראל, ולא שונא נכרי. אלא פשיטא – שונא ישראל. ומי שריא למסניה? והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך – אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא – כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר: מצוה לשנאתו, שנאמר יראת ה' (שונאי) +מסורת הש"ס: [שנאת]+ רע. אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מהו למימרא ליה לרביה למשנייה? אמר ליה: אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי – לימא ליה, ואי לא – לא לימא ליה.

וכן למד השערי תשובה מהגמרא

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רכ

ואמרו רבותינו כי המעיד יחידי על חברו בדבר עבירה מלקים אותו מכת מרדות, אך יוכל לגלות הדבר בהצנע לרבו ולאיש סודו, אם ידע כי יאמינו דבריו כדברי שני עדים, ואם יש שני עמו ישמעו השופטים דבריהם ליסר החוטא בהצנע, ולא ילבינו פניו ברבים, כמו שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".

החפץ חיים [במ"ח כלל ד ס"ק כג] למד מכאן שסיבת ההיתר לספר היא כדי שרבו יוכיחו, אמנם טעם זה לא נזכר בפירוש בגמרא. שהרי כל מה שהגמרא אמרה שמספר כדי שהרב ישנא אותו. אך אולי לחפץ חיים היה קשה למה הגמרא אומרת שיספר רק לרב, הרי המצווה לשנוא את הרע מדברת על כל אחד מישראל. לכן הבין ששנאה זו תפקידה לגרום לתלמיד לחזור מחטאו.

שקף מספר 8

להציל את הסביבה

החפץ חיים מביא בשני מקומות את הדין שמותר להגיד לשון הרע על אדם כדי שאחרים לא ילמדו מדרכיו הרעים.

חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות ז

ואשר לא שת לבו לדבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו, ועוד אמרו מפרסמין את החנפים מפני חלול השם.

ומקורו הוא בגמרא ביומא 

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב

מפרסמין את החנפין מפני חילול השם, שנאמר ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו.

רש"י מסכת יומא דף פו עמוד ב

מפרסמין את החנפין – שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו – מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים: מה הועיל לו זכותו.

שנאמר ובשוב צדיק מצדקו – סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו – אני ממציא לידו חטא גלוי לכל שיכשל בו, וידעו את מעשיו.

בהמשך אותו כלל כותב החפץ חיים

חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות י

ואף – על – פי – כן אם רואה אדם באחד מדה מגונה כגון גאוה או כעס או שארי מדות רעות או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על אמת, הוא אם כונתו לבזות את חבירו ולשמוח לקלונו אבל אם כונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו פשוט דמותר ומצוה נמי איכא.

והחפץ חיים מציין כמקור לדין זה את הדין הכללי שמותר לדבר לשון הרע לתועלת. 

חפץ חיים לשון הרע – באר מים חיים כלל ד ס"ק מא

יש להביא ראיה ברורה לזה ממה שמבואר לקמן דמותר להיות לפעמים רוכל אם הוא לסלק הנזקין, כגון לספר לו פלוני דיבר עליך שאתה גזלן כדי שעל ידי זה ישמור את שטרו וכל כהאי גוונא ומצוה נמי איכא, ועל אחת כמה וכמה היכא שיכול לבוא לידי טובה בחיי נפשות דמותר ומצוה נמי איכא, ואחר כך מצאתי כן בספר חסידים.

שקף מספר 9

להציל את חברו מנזק שכבר קרה

בחפץ חיים לא הביא מקור בדברי הגמרא, לדין שאדם יכול לספר לשון הרע כדי להציל אדם מנזק שכבר קרה. מקורו הוא מדברי השערי תשובה. ולכאורה יסוד דבריו הוא בסברת הגר"א וסרמן שהובא בתחילת המערך.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רכא

ודע כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה, אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה.

שקף מספר 10

להציל את חברו מנזק עתידי

לכאורה מקור הדין שמותר להציל חברו מנזק עתידי דומה לדין הקודם שמותר להציל חברו מנזק שכבר קרה. שבשניהם קיימת אותה סברה שמקרה כזה שעושה להטיב לחברו, אין דיבורו מוגדר לשון הרע.

אמנם לדין זה הביא החפץ חיים מקור מדברי הגמרא בסנהדרין שאומרת שהיכול להציל את חברו ולא מצילו עובר על לא תעמוד על דם רעך. ואף שלפי פשטות דברי הגמרא וכן פרש הרמב"ם ביד החזקה, פסוק זה מתייחס למקרה בו חייו של חברו בסכנה. מכל מקום הרמב"ם בספר המצוות וכן כתוב בשאילתות שנלמד פסוק זה גם על הצלת ממון חברו.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א

מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו – תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. 

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצז

והמצוה הרצ"ז היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה (קדושים יט) לא תעמוד על דם רעך. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת, וכבר בא בזה הענין גם כן (ויקרא ה הוב' במ"ע קעח) אם לא יגיד ונשא עונו, ולשון ספרא מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך ומניין אם ראית אותו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו אתה חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך ומניין לרודף אחר חבירו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך.

שקף מספר 11

הייתי בסדר?

אין לדון את ההורג כחוטא, מכיוון שידוע שמתחרט על זה.

עדיף היה שתאמר שלדעתה יש חוסר התאמה ביניהם, וזה מקור התחושה הלא נוחה.

במקום שלא תעזור אמירה כזאת, יכולה להגיד לה שאכן יש לו בעיות כגון חוסר שקט וכדומה, אך אין היתר שתאמר לה ממה נובע דברים אלו. אלא אם כן יש לזה השלכה מעשית לתועלת. [כגון שתדע למצוא פתרון לבעיות].

***