תפריט
דף הנחיות
שגרירי לשון טוב
מערך 5 // לשון הרע? לא מדבר אלי!
מה במערך:
האיסור על לשון הרע חל לא רק על המספר גם השומע לשון הרע, עלול להיכשל באיסור.
מהפסוק לא תשא שמע שווא – למדו חז"ל איסור על המקבל לשון הרע. נחלקו הפרשנים מה כוונת הביטוי לא תשמע שווא, לשון התרגום היא לקבל שמע שקר, אך אם כן לכאורה איסור זה חל רק על דברי שקר, לעומת האיסור לדבר לשון הרע שחל אף על דברי אמת.
יש מן הפרשנים שלמדו מכאן שכל האיסור לקבל לשון הרע הוא רק בגלל החשש שאין הדברים המסופרים נכונים. יש שפרשו ששווא כוונתו מלשון שואה דהיינו קלקול וחרבן דהיינו דברי קלקול וגנאי על אחרים.
כתב הרמב"ם שחמור עונשו של מקבל לשון הרע מהמספרו, ובמהר"ל באר חומרת שמיעת האוזן שממנה מתחיל כל קלקול הנפש.
נחלקו הראשונים האם האיסור של קבלת לשון הרע פרושו איסור להאמין ללשון הרע שנאמר, או שהאיסור היא על שמיעת לשון הרע, אף אם לא מאמין לדברים ששמע.
מי ששמע לשון הרע, ינסה בכל כוחו לפרש את מה שנאמר לו לזכות, ואם לא, ינסה שלא להאמין לספור זה.
אף שאסור להאמין ללשון הרע שנאמר לו, אם הדברים שנאמרו נוגעים לו ואם ינהג על פיהם ימנע מעצמו נזק, מותר לו לחשוש שמא דברים אלו אמת ולמנוע מעצמו נזק זה, והוא הדין אם ביכולתו למנוע מאחרים, אך בכל מקרה נאסר עליו להאמין לדברים.
אף לכתחילה מותר לשמוע [בלי להאמין] דבר שנראה לו שיוכל על ידי השמיעה למנוע נזק ממנו או מאחרים או להוכיח את החוטא.
ואם על ידי שישמע יוכל ללמד זכות ולהראות לשומעים שהסיפור לא נכון או שאיננו רע, מצווה עליו לשמוע דברים אלו, וכך יהיה אם על ידי שמיעת לשון הרע יוכל להרגיע את המספר ולגרום שלא ימשיך לספר את הלשון הרע לאחרים.
היושב עם כאלה שיודע שנוהגים לספר לשון הרע או שישב והתחילו לספר שם לשון הרע ובידו לקום וללכת ולא הולך נחשב פושע.
מי שהגיעו אליו והתחילו לספר לו או לחבורה שיושב בה לשון הרע, ינסה למנוע מהם לדבר ואם לא ילך משם או יסתום את האזנים ואם גם זה לא אפשרי יחליט בלבו שלא רוצה לשמוע ואיננו מאמין לדברים, ולא יראה למספרים שמסכים לדבריהם.
שימו לב: ממערך זה נעסוק גם בהלכה למעשה, מכיוון שכך מוטלת עלינו האחריות להעביר את הדברים בדייקנות כדי שלא תצא ח"ו תקלה מתחת ידינו.
חובה להדגיש לסטודנטים שבשינוי קל של המציאות, ההלכה יכולה להיות שונה לגמרי. שיעורים אלו נועדו רק להקנות עקרונות בסיסיים ולא ללמד הלכה למעשה.
שקף מספר 1
להילחם, לקפוא או לברוח?
חשוב לקרוא את הסיפור ולנתח אותו לחלקיו, בסוף המערך נחזור לסיפור זה וננסה להגדיר מה הצורה הנכונה בה היה על צחי לנהוג.
שקף מספר 2
לשון הרע? לא מדבר אלי!!
שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק א
לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:
בפשטות עיקר הפסוק נוגע לדיני בית הדין וכמו שמפורש בסיומו – האיסור על עדות שקר, אך חז"ל דרשו את תחילתו גם על איסור לשון הרע.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק א
לא תשא שמע שוא שלא ידברו סניגורין לפניהן. מנין לדיין שלא ישמע טענת אחד מבעלי דינין עד שלא יבוא חבירו תלמוד לומר לא תשא שמע שוא. ומנין שלא יטעון אדם טענת שקר תלמוד לומר לא תשא שמע שוא לא תשיא שמע שוא. ומנין שלא יטעים אדם דבריו לדיין תחלה תלמוד לומר לא תשא שמע שוא לא תשיא שמע שוא. ומנין אזהרה למספר לשון הרע ולמקבל לשון הרע תלמוד לומר לא תשא לא תשיא. ומנין לעד אחד שיודע בחבירו שהוא רשע אל יעיד עמו תלמוד לומר אל תשת ידך עם רשע אל תצטרף עמו לעדות.
רש"י שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק א
לא תשא שמע שוא – כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו:
אל תשת ידך עם רשע – הטוען את חבירו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:
הכתב והקבלה פרש את הביטוי שווא מלשון שואה ושממון כלומר דברי קלקול.[בהמשך המערך נעסוק שוב בפרוש זה]
הכתב והקבלה
כי שם שוא משותף בהוראתו לענין יום שואה ומשואה שפירושו לרש"י חורבן ושממון… והנה כלל ענין חורבן ושממון הוא, קלקול שלמות הדבר, שחסר בו ענין מה עד שאינה בשלמותו הראוי אליו, כמו עריכם יהיו חרבה (בחקותי כ"ו) שלמות העיר איננה רק כשיש בה יושבים, וכשהיא ריקה מהם נקראת חרבה.
וכן כאן שמע שוא פירושו שמע גנות, דבור המשמיע קלקול בן אדם, יודיע בו פחיתות שלמות חברו להיותו מקולקל במעשיו, והוא לשון הרע.
שקף מספר 3
שווא = שקר?
התרגום מתרגם את המילה שווא, שקר. אך לכאורה אם האיסור לדבר לשון הרע הוא רק על דברי שקר, מניין לשומע שדברים אלו ששומע הם דברי שקר.
כנראה שמכח שאלה זו הבין הרבינו יונה שכל האיסור לקבל לשון הרע הוא מהחשש שמא הדברים אינם נכונים. אך ספר החרדים למד שהאיסור מדבר על כל שמיעת דבר רע על האחר בין אמת ובין שקר.
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריא
והנה הוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע, אולי הנה הוא שוא ודבר כזב, שנאמר (שמות כג, א): "לא תשא שמע שוא", ואמר שלמה עליו השלום (משלי יז, ד): "מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות", פירוש: שתי כתות מקבלות לשון הרע: האחת – איש מרע ובעל זדון, מלשון (ישעיה ט, טז): "כי כולו חנף ומרע", כי הוא חושד בכשרים ואוהב למצוא פגם ואשם על חברו וקלון על כבודו, והיה כשמעו כי יגיד עליו רעו לשון הרע, זדון לבו השיאו להאמין כי הדברים כנים. והכת השנית – איש שקר, גם הוא מאזין ומאמין על לשון הוות, כי אחרי אשר לא ירחק מדבר שקר, לא יחוש אם תקבל נפשו כזב ואם תשא שמע שוא, על כן ימהר לקבל לשון הרע. "שקר מזין" כמו איש שקר, וכן (ירמיה ט, ה): "שבתך בתוך מרמה" – בתוך אנשי מרמה. וכן (תהלים קט, ד): "ואני תפלה" – איש תפלה.
ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק ג
לא תשא שמע שוא דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו והוזהרנו בזה נמי במצות עשה שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך כדכתיבנא לעיל דיכוף אצבעו באזנו כדי שלא ישמע, ע"מ:
שקף מספר 4
שווא = שקר?
התרגום תרגם שווא = שקר. בספר הכתב והקבלה הקשה על התרגום כמה שאלות. א. למה אסור לספר לשון הרע גם אם הוא אמת ואילו לקבל יהיה אסור רק אם הוא שקר? ב. מניין על המקבל לדעת האם הוא אמת או שקר? ג. אם הוא יודע שהוא שקר וודאי שלא יאמין לו אם כן מה העניין לאסור את זה?
הכתב והקבלה לומד שמשמעות המילה שווא, איננה שקר. אלא מלשון שואה דהיינו קלקול, כלומר שהאיסור לומר לשון הרע הוא על אמירת דברים מקולקלים על אחרים.
הכתב והקבלה שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק א
שמע שוא. אזהרה למקבל לשון הרע (מכילתא) מלת שוא יש לו שתי הוראות, הא' שקר, הב' חנם ללא יועיל, ולשתי לשונות אלה לא ידעתי לכוין ענין לשון רע, שהוא המדבר בגנות חברו אף שהוא אמת, דכשהוא שקר הנה הוא מוציא שם רע.
ונראה לדעתי כי שם שוא משותף בהוראתו לענין יום שואה ומשואה שפירושו לרש"י חורבן ושממון, ומזה אמר אל יאמן בשוא נתעה כי שוא תהיה תמורתו, שוא הראשון ענין כזב ושקר, והשני ענין חורבן ושממון, וטעמו ההולך תעה בדרך שוא ושקר לא יאמן כי גמולו ותמורתו יהיה חורבן ושממון. והנה כלל ענין חורבן ושממון הוא, קלקול שלמות הדבר, שחסר בו ענין מה עד שאינה בשלמותו הראוי אליו, כמו עריכם יהיו חרבה שלמות העיר איננה רק כשיש בה יושבים, וכשהיא ריקה מהם נקראת חרבה… ולהיות שאין לך דבר המקולקל בעצמותו ומקלקל כל הענינים המחוברים אליו כמו השקר והכזב, לכן ישמש שם שוא גם על הכזב והשקר. ולהיות שהדבר המקולקל ומחוסר בו שלימתו, אין בו התועלות המקווה ממנו, לכן ישמש שם שוא גם על החנם ושלילת התועלת. כלל הדבר כל המקולקל ומחוסר שלמותו נקרא שוא, אמר להנפה בהנפת שוא, אם נקבי' אינם דקים וקטנים היא מחוסרת שלמות הראוי לנפה. שלמות המנחה היא כשהמקריב מכוין בה כוונה רצוי', וכשהיא חסרה משלמות זה הנה היא מקולקלת, ואמר עליה לא תוסיפו הביא מנחת שוא, וכן כל מעשה מקולקל המחסר שלמות האדם המעלה נקרא שוא. מזה אמר השיבה נפשי משואיהם, כי ידבר מכאב לב על לישנא בישא שהשונאים משמיעים עליו, כאמרו בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, לכן התפלל המשורר החסיד השיבה נפשי משואיהם. כלומר שיסייענו השם יתברך להשיג המדרגה הנשגבה והיא, למצוא משיבת נפש ונחת רוח בכל דברי גנות שמוציאים עליו שונאיו, משואיהם, כלומר מדברי גנות שלהם. שלא ירגיש נפשו מאומה ולבבו לא יכאב כלל ממה שמגנים אותו ופוחתים כבודו, בלשון הרע, אבל ישמח ויהנה בזה. וכן כאן שמע שוא פירושו שמע גנות דבור המשמיע קלקול בן אדם, יודיע בו פחיתות שלמות חברו להיותו מקולקל במעשיו, והוא לשון הרע. ורש"י פירש שמע שוא כתרגומו שמע דשקר אזהרה למקבל לשון הרע, לא ידעתי, דלשון הרע אסור אף כשהוא אמת, ועוד מנין יודע שהוא שקר, ואם ידע א"צ לאזהרה כי מי זה יקבל ויאמת דבר, שהפוכו נתברר לו. ובשבת מייתי לשון הרע מקרא כי יסכר פי דוברי שקר, וזה צריך ביאור:
שקף מספר 5
מה יותר גרוע, לספר או לשמוע?
הרמב"ם הביא את הגמרא ששלשה לשון הרע הורגתם, המספר, זה שספרו עליו והשומע. והרמב"ם הוסיף שהמקבל גרוע מכולם.
רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ג
אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם, ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו.
מקור תוספת זו של הרמב"ם איננה ברורה, יש שכתבו [כנסת הגדולה] שהרמב"ם למד זאת מהסיפור של שאול ודואג, שאנו רואים שדואג מת לבדו ושאול שקבל ממנו לשון הרע מת עם שלשת בניו. יש שכתבו שמקור דברי הרמב"ם מהגמ' בשבת שאומרת שמלכות ישראל נחלקה בגלל שדוד קבל לשון הרע מציבא וציבא עצמו לא נענש בעונש כזה.
אך יש שכתבו שמכיוון שדרכו של הרמב"ם היא להביא תמיד את לשון הגמרא או המשנה, ובמקום שהוא מסיק מדעתו הלכות הוא מקדים וכותב "יראה לי" וכדומה, וכאן לא כתב תוספת זו, כנראה שלו הייתה נוסחה אחרת בגמרא הכוללת את המשפט שגדול המקבל מהאומר.
בביאור טעם הדבר שהמקבל יותר גרוע מהאומר כתב המהרש"ל בהגהותיו לסמ"ג [לא תעשה ט] שמכיוון שעל ידי קבלת דברי נגמר פה מעשה האיסור, שהרי אם אין מקבל אין למי לספר.
בספר שערי דעה על הרמב"ם כתב מעין סברה זו, [לכאורה מקור הדברים הם בשערי תשובה ג, ריב שהסביר את רעת השומע בכך שאינו מונע מהמספר לדבר] ובאר שאם היה מראה המקבל פנים זועמות למספר הוא היה מפסיק לספר.
בגמרא כתוב שהאזנים נענשות לפני כל האברים, וביאר המהר"ל שמכיוון שדרך האזנים מגיע המידע לאדם ואדם ששומע דבר רע נפשו מתקלקלת נמצא שקלקולו של האדם מתחיל בשמיעת האוזן, ולכן נענשת האוזן תחילה לאברים. ולפי זה יובן עונשו של מקבל לשון הרע, שבשמיעתו יוצר הוא את הקלקול בנפשו.
ולכן חמור המקבל שיוצר קלקול בנפשולעומת המספר שרק מביע את הקלקול שכבר נעשה.
נתיבות עולם נתיב השתיקה פרק א
בפרק קמא דכתובות תנו רבנן אל ישמיע לאזניו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים, מזה יש לך ללמוד העונש מי ששמע דברים בטלים אף שהם דברים שאין בהם איסור כלל רק הם דברים בטלים, בשביל שהאוזן הוא התחלת קלקול האדם, וצריך שישמור דבר שהוא התחלה שלא יתקלקל כי אחר התחלה נמשך הכל. ותחלה יש לך לדקדק במאמר זה, דמה בכך שהם נכוים תחלה לאברים סוף סוף גם האברים נכוים אח"כ, ומכל שכן כי דבר זה לא שייך רק כאשר יש שרפה לגוף ולא כאשר יש שרפה בנפש, ועוד כי הראיה שהביא רש"י ז"ל אינה ראיה דהתם קאמר לענין צליה כי הראש אינו נצלה קודם, אבל בודאי הכל כאחד נכוה. ודע כי רמזו בענין זה דבר נפלא מאוד בצורת האדם, כי האוזן של אדם הוא תחלה לכל האברים והוא נחשב פתח לאדם, ודבר זה בארנו בכמה מקומות ובמסכת קידושין אצל רציעה, וכל דבר שהוא פתח התחלה כאשר ההתחלה מקולקל ימשך עוד קלקול אחר זה, וכמו שאמרו (מכילתא שמות) אם שמוע תשמע אדם שומע מעט משמיעין אותו הרבה שוכח מעט משכיחין אותו הרבה.
וכל זה כי האוזן שהוא התחלה מוכן הוא להתחלת הקלקול כמו שהוא התחלה, וזה שאמר שהאוזן נכוה תחלה לכל שאר איברים, ורצונו לומר אף בדבר קטן כמו זה שהם דברים בטלים מקבל האוזן קלקול וגורם אחריו קלקול אחר וכדכתיב והיה אם שכוח תשכח. ולכך יהיה האדם נשמר שלא תהיה ההתחלה מקולקלת לשמוע דברים בטלים שאם יקלקל התחלתו נמשך אחר זה קלקול עד שיבא לידי קלקול לגמרי.
ועוד יש בדבר זה ענין מופלג מאוד, כי האוזן שהוא כמו פתח לבית הוא נחשב צורת האדם, ולכך החרש שהוא חסר שמיעה אינו נחשב אדם ופטור מכל המצות, וזה מפני כי הוא נחשב כמו כלי שאין לו בית קבול שאינו נחשב כלי כלל, ולכך האוזן עושה אותו אדם לגמרי. ודע כי הצורה היא יותר מוכן לקבל קלקול מכל שאר איברים, כי הצורה ראוי אליה השלימות לגמרי וכאשר יש כאן חסרון מה, מוכן לקבל קלקול, ודבר זה גלו אותו החכמים בפרק הרואה (ברכות ס"א, א') שאמרו שם אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות שנאמר וימח את כל היקום מן האדם עד בהמה אדם ברישא והדר בהמה, ודבר זה בארנו במקומו כי האדם צורה לעולם כמו שידוע ולכך הפורעניות שבא לעולם מתחיל בדבר שהיא צורה.
וכן הדבר שהוא צורה הוא ראשון לקבל קלקול, ולכך אמרו שהאוזן נכוה תחלה לאיברים שהאוזן שהוא כמו צורה נכוה תחלה אפי' ע"י דבר קטן ועבירה קטנה מוכן האוזן לקלקול, אף כי דברים בטלים אינו דבר גדול רק בשביל כי האוזן הוא צורת האדם שאף זה נחשב קלקול אל הצורה, ולכך אל ישמיע אל האוזן דברים בטלים שיהיה נשמר מן הקלקול בעבור שהוא הפתח והוא התחלה. ואף כי בארנו במקום אחר כי השכל הוא צורה לאדם, בודאי כן הוא, אבל האדם הוא כמו כלי קבול שהוא מקבל השכל וכאשר אינו כלי קבול כאשר הוא חרש שאינו מקבל בטל ממנו צורתו, כמו הכלי כאשר הוא גולם שאין לו בית קבול אין לו צורת הכלי ואינו נחשב כלי, לכך נחשב השמיעה צורת האדם מצד זה, ולכך החרש והשוטה שניהם אינם אדם, השוטה מצד השכל בעצמו, והחרש כאשר אינו מקבל, כמו דמיון הבית כאשר אין לו פתח ואינו מקבל האדם אין לו צורת הבית כלל שהרי חסר הוא שאינו מקבל דבר, וכאשר יש לו פתח רק שהוא חרב מבלי שיושב שם אדם ג"כ בטל הימנו צורתו כי הבית הוא לקבל האדם, ואי אפשר לפרש יותר:
שקף מספר 6
לשמוע או להאמין?
יש מחלוקת בין הפוסקים מהי ההגדרה של איסור קבלת לשון הרע. לדעת הרבינו יונה איסור קבלת לשון הרע הוא האיסור להאמין לדברים הרעים ששמע על האחר, ובפשטות עצם שמיעת הלשון הרע איננה אסורה. בספר החרדים מבואר שעצם שמיעת לשון הרע כבר היא אסורה מהתורה.
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריג
והנה הוזהרנו במה שכתוב (שמות כג, א): "לא תשא שמע שוא" – שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתינו כי הדברים אמת ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו.
ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק ג
לא תשא שמע שוא דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו והוזהרנו בזה נמי במצות עשה שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך כדכתיבנא לעיל דיכוף אצבעו באזנו כדי שלא ישמע, ע"מ:
בחפץ חיים למד שאף דברי הרבינו יונה הם רק בהגדרת איסור התורה אך בוודאי שמדרבנן נאסר לשמוע לשון הרע אף אם איננו מאמין למה ששמע, ומקור הדבר מהגמרא בכתובות.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ה עמוד א
דרש בר קפרא, מאי דכתיב: ויתד תהיה לך על אזנך? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו; והיינו דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות? מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל! אלא מה טעם משופות כיתידות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יכוף אליה לתוכה. ת"ר: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים.
שקף מספר 7
שמעתי, מה עושים עכשיו?
אדם שנכשל ושמע לשון הרע עומדות לפניו שתי אפשרויות, האחת לנסות לראות את הסיפור ששמע באור חיובי, ולהבין שגם אם הסיפור נכון איננו סיפור גנות על חברו. וישנה אפשרות נוספת שישכנע את עצמו שהסיפור ששמע אינו נכון או לפחות איננו מדויק, וכמו שאנו רואים פעמים רבות שהמספרים אינם מדייקים בפרטים, ופעמים רבות אי דיוק זה משנה את כל משמעות הסיפור.
האפשרות הראשונה עדיפה כי על ידי אפשרות זאת גורם שמעולם לא עבר על איסור לשון הרע. כי לפי איך שהוא מפרש את הדברים לא היה פה שום דבר גנאי, ואף יוכל לשכנע את המספר שלא הבין נכון את המעשה ונמצא מציל גם את המספר מלהמשיך ולספר לשון הרע.
חפץ חיים לשון הרע – הערות כלל ו הערה ** הגה"ה. וזה
** הגה"ה. וזה גם – כן באמת עצה היעוצה בענין שאם נכשל באיסור שמיעת לשון הרע תיכף יחפש עליו בכל כחותיו זכות בפני המספר וישתדל להוציא מה שיש בלבו עליו ועל ידי זה יתקן את האיסור למפרע [עי' לקמן סעיף י"ב(ז) תיקון למי שנכשל באיסור קבלת לשון הרע]. וכל זה בסתמא, אבל אם הוא מכיר את רוע טבעו של המספר שכל מה שיכריעהו לכף זכות הוא יגנהו יותר, בוודאי השתיקה בשעת מעשה טוב יותר בזה, ורק אחר – כך כשילך המספר מאת השומעים מצוה שיסביר אחד מהשומעים לפני שאר השומעים את כל הענין לזכות, ולהשתדל עבור זה להוציא מלבם הגנות שנאמר עליו, כדי שלא יתפשו הוא והם לעתיד לבא בשם חבורה של אנשי רשע ובעלי לשון הרע.
חפץ חיים פתיחה – באר מים חיים עשין אות ג
הנה בלשון הרע ורכילות ובפניו ובשלא בפניו, פשוט דשייך מצות עשה זו, וכן בין על שקר ובין על אמת בודאי שייך גם כן מצות עשה זו, כי באמת אנו רואין בעינינו מחוש הנסיון שכמה וכמה סיפורים מן הלשון הרע והרכילות איננו שקר מוחלט, ואף על פי כן נשתנה כמה פעמים מאמיתת המעשה לדברי המספר מהיפך להיפך, שכמה פעמים מתחיל המספר לסדר את דברי הלשון הרע או הרכילות מאמצע הדיבור או המעשה, ואינו מסדר מה שהיה קודם לזה, ועל ידי זה נשתנה כמה פעמים הענין לגמרי (כמו שכתב אחד מן הראשונים שמי שירצה להתחיל באמצע הענין יאמר חס ושלום שמותר לעבוד עבודת כוכבים, ויתחיל מועבדתם אלהים אחרים חס ושלום) ולפעמים יאמר זה בניגון אחר ועל ידי זה גם כן משתנה הענין כמה פעמים, ופעמים הרבה יוצא הדיבור מפי אדם שלא במתכוין והוא עצמו מתחרט אחר – כך על זה. ופעמים הרבה מחמת שהיה לו בשעת מעשה כעס על ענין אחר, ונזדמן לו ענין זה בשעת מעשה, ומרוב צערו נתהוה זה מה שדיבר או שעשה, כי אין אדם נתפס על צערו כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא סוף פרק השותפין. והכלל, מי שירצה לדון לכף זכות לא יסגרו לפניו דרכי הזכות, בין להמספר והמקבל, ולכן בודאי אם מקבל הרכילות לאמת גמור ואינו רוצה לדונו לכף זכות עובר גם כן במצות עשה זו.
שקף מספר 8
ואם זה חשוב לי?
בגמרא מבואר שאף שאסור לקבל לשון הרע, אדם ששמע דבר גנות על חברו והאדם ששמע דבר זה מבין שבידע זה יכול להועיל לעצמו או למישהו אחר או למנוע נזק להבא. מותר לו לחוש לדברים ששמע ולהביא את התועלת מידיעת הדברים. כלומר מותר לו למנוע את הנזק או להביא את התועלת, אך אסור לו לקבל דברים אלו כדברי אמת ביחס לשאר ההתייחסויות שלו לאדם שספרו עליו את הלשון הרע.
תלמוד בבלי – נדה סא
אמר רבא: האי לישנא בישא, אף על פי דלקבולי לא מבעי- מיחש ליה מבעי.
המהרי"ק נשאל על מקרה בו אשה הוציאה לעז על אדם וטענה שעבר איתה עברה, ובגלל אותו לעז אנשים ביישו אות אותו אדם, ואף הפסיקו לכבדו לעלות לתורה בשבת בבית הכנסת. המהרי"ק תוקף את החלטתם ומצווה עליהם להמשיך לכבדו כרגיל ואף לכבדו בעליה לתורה. ונימוקו הוא כי כל מה שהותר לחוש ללשון הרע הוא דווקא לדברים שיצא תועלת מזה אך אסור לנהוג בו כאילו הדבר אמת.
שו"ת מהרי"ק סימן קפח
אף על גב דאמר האי לישנא בישא אף על גב דלקבוליה לא בעי למיחש מיהא בעי דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרו למיחש ליה כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרים עליו לישנא בישא כדמוכח בהדיא בנדה פרק האשה (דף סא) דגרסינן שם הא גלילא נפק עלייהו קלא דקטל' נפשא אתו לקמיה דר"ט אמרו לטמרינהו מר אומר להו היכי אעביד ליה לא ליטמרינהו הא קחזו לכו ליטמרינהו הא אמרו רבנא וכו' זילו אייתו איטמרו נפשייכו ולא מיבעיא לפי השאלתות שפירשו הא אמור רבנן כו'. ושמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם את ראשי למלך דודאי פשיטא שיש לדקדק דהא אי לא הוה עליה אימת דמלכותא היה מצילם וכ"ש שלא היה /מענישם/ מענשים מפני חששא דלישנא בישא אלא אפילו לפירש"י שפיר' שמא הרגתם אסור להצילכם מ"מ דבר פשוט הוא דלא חשש אלא שלא לעשות מעשה ההצלה דשמא הרגו אבל לעשות להם שום עונש לא עלה על לבו שהרי השיאם עצה להסתיר עצמם כדמשמע התם דאמר להו זילו אייתו איטמרו נפשייכו ופשיטא שאם היו ראויין להענש לא עונש רבא ולא עונש זוט' שלא היה משיאם עצה אלא היו /היה/ מסתלק מהם לגמרי אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא בעי לענין עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר… סוף דבר נראה לעניות דעתי שהמרחיקין ומבדילין זה רבי אהרן הזקן לא טוב עשו אלא חטאו חטאה גדולה ואפשר כי בשוגג היה ואם ח"ו יוסיפו סרה מכאן ולהבא אחרי ראותם כתב הרבנים יצ"ו אשר עמם בגליל ועוד יתנו כתף סוררת למען ספות הרוה את הצמאה ח"ו יבקשו רחמים על עצמן כי גדול מאד העונש המבייש והמלבין פני חבירו ברבים חנם כמו שכתבתי למעלה וגרסינן בגיטין פ' הנזקין (דף נז) תניא אמר ר"א בא וראה כמה גדול כח של בושה שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא כו' ועל דבר זה ידוו כל הדווים שלא לבייש בני אברהם יצחק ויעקב מחזיקין בדת האמת על חנם ועל לא חמס. ואל ק"ק פדוא"ה בקשתי לצרף זה ר' אהרן לכל דבר שבקדושה ולא תהיה זאת עוד לכם לפוקה ובמה שעשו כבר דים והותר ואלמלא פניהם אני נושא כי קהל חשוב הוא הייתי מרחיב הדבר בזה בדרך לא היתה תפארתם כאשר לא שמעו לקול רבותינו אשר בגלילותיהם כולם שוים לטובה לזכות זה הזקן אהרן יצ"ו ולהקפיד על עלבונו שהרי גם מהר"ר יודא לנד"א יצ"ו הקפיד על הנעשה לו מתחילה ובסוף. ועל הסגן של ק"ק פדוא"ה יצ"ו אומר שהוא ראוי להתנדות אם לא יקרא זה רבי אהרן רסקיא"ה יצ"ו לקרא בתורה בהגיע תור שלו כשאר בני ברית הכשרים ובפרט כי כבר קא צווח כי כרוכיא היותו מוכן לקבל את הדין רבותינו אשר שם אם ח"ו ימצא לו שום פשע ואשם ועוד הוא עומד וצווח על כך. וע"פ הדברים האלה אני גוזר עליו בכח נח"ש שבשבת ראשון שיגיע זה הזקן רבי אהרן בבית הכנסת מהאשכנזים מק"ק פדואה יצ"ו בשעת קריאת התורה שיקראוהו לעלות לקרא לספר תורה כשאר בני ברית ולא יסרב עוד על דברי רבותינו אשר שם אשר כתבו לקרבו ולא להרחיקו וגם לא תהא עוד המכשלה הזאת תחת ידו להלבין פני חבירו ברבים חנם אשר אמרו רבותינו ז"ל על זה שאין לו חלק עולם הבא ואם שמע ישמע שלום יהיה לו ועליו תבא ברכת הטוב:
וכך פסק החפץ חיים
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות י
אף על פי שביררנו דקבלת לשון הרע דהיינו להחליט בלבו שהדבר אמת אסור מן התורה, מכל מקום אמרו חז"ל דלחוש מיהו בעי. וביאור הדבר דצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא היינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו, ולא יהיה זה הדבר אפילו בגדר ספק, דמעמידין לאדם בחזקת כשרות, ולכן מחוייב עדיין להיטיב עם הנידון בכל הטובות שצוותה התורה לשאר אנשים מישראל כי לא נגרע ערכו בעינינו על ידי הלישנא בישא לשום דבר רק שהתורה התירה לחוש ללישנא בישא לענין לשמור את עצמו ואת אחרים ממנו, ועל כן כתבו הפוסקים דמה שמותר לחוש היינו היכא שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש אבל בענין אחר אסור לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל.
שקף מספר 9
לשמוע ולא להאמין
כמו שהתבאר במערך הקודם לשון הרע מוגדר דיבור שמטרתו רעה אך כשמטרתו לתועלת איננו מוגדר לשון הרע ומותר לאמרו באופנים מסוימים כנ"ל.
באותה מידה מותר לשמוע לשון הרע כשהמטרה לתועלת ולא לפגוע באחר. החפץ חיים מונה כמה אופנים בהם מותר לשמוע לשון הרע לתועלת ומונה אף שני מקרים בהם מצוה לשמוע דבר גנות על חברו. וכמובן שמותר יהיה רק לשמוע ולחוש אך לא לקבל דבר זה כאמת.
המקרים שבהם מותר הם מקרים בהם על ידי שמיעת הדבר יוכל למנוע נזק ממנו או מאחרים או שעל ידי שמיעת הדבר יוכל להוכיח את החוטא ולהחזירו למוטב.
אף החפץ חיים מגביל את זה בתנאי שהשומע לא יכשיל את המספר ונמצא שעובר השומע ב"לפני עור" לכן כתב שמותר דווקא באחד משני האופנים הבאים:
חפץ חיים לשון הרע – באר מים חיים כלל ו ס"ק ג
וזה אינו מותר רק בשני אופנים אלו שאבאר: א) אם נוכל לומר שהמספר גם כן מכוין לתועלת ולא מצד שנאה וכדלקמן בכלל י' סעיף ב' דאל"ה הרי הוא מכשיל בשמיעתו להמספר הזה, וגם עינינו רואות כי מי שהוא מספר מצד שנאה אינו נזהר גם כן ביתר הפרטים המבוארים לקמן בכלל הנ"ל. ב) אם התחיל לספר דבר זה לפני אנשים אחרים קודם בואו דבאופן זה לא עבר בלאו דלפני עור.
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות ב
אף עי שמיעת לשון הרע לבד גם – כן יש איסור מן התורה, אף דבעת השמיעה אין בדעתו לקבל את הדבר כיון שמטה אזניו לשמוע. אך יש חילוק בין שמיעה לקבלה בכמה ענינים, דבשמיעה אין איסור רק אם אין הדבר נוגע לו על להבא אבל אם הדבר נוגע לו על להבא אם אמת הוא, כגון, שהוא מבין מתחלת הסיפור שהוא רוצה להראותו בסיפורו איך שפלוני אינו איש מהימן וכהאי גוונא והיה בדעתו מתחלה להכניסו בעסקו או להשתתף עמו או לעשות שידוך עמו וכל כהאי גוונא מותר לכתחלה לשמוע כדי לחוש לזה ולהשמר ממנו כיון דמה שהוא רוצה לשמוע אין כונתו לשמוע גנותו של חבירו רק הוא רוצה להציל את עצמו כדי שלא יבוא אחר – כך לידי היזק או לידי מצה ומריבה וכהאי גוונא. והוא הדין היכא דאין נוגע לו שום טובה מהשמיעה רק על ידי שמיעתו יסובב טובה לאחרים גם כן מותר, כגון שרוצה לשמוע דבר זה כדי לחקור אחר – כך אם אמת הוא ולהוכיח לפלוני על – זה ואולי על – ידי – זה יהיה סיבה שישוב החוטא מחטאו או שישיב את הגזילה לבעליו או שיפייס למי שחירף וגידף וכיוצא בזה דמותר, והטעם כנ"ל. אבל לקבל דהיינו להחליט הדבר בלבו שהוא אמת אסור בכל גווני.
שקף מספר 10 – מצוה לשמוע
החפץ חיים מביא שני מקרים בהם לא רק שמותר לשמוע לשון הרע [וכמובן לא להאמין] אלא אף מצווה לשמוע, שעל ידי השמיעה יגרום למנוע לשון הרע ואף להראות לאלו ששמעו דברים אלו שמה ששמעו לא היה רע כמו שפרשו את הדברים, או במקרים שעל ידי שישמע את הדברים יוכל לגרום שהמספר יפסיק לספר את הדברים מכאן ולהבא.
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות ד
ולפעמים מצוה לשמוע מה שאחד מספר דברי גנות על חבירו, כגון שהוא משער שעל ידי שמיעתו את הענין בשלימות יהיה אחר כך בכחו להראות לפני המספר או שאר השומעים שאין המעשה כן כמו שנאמר עליו או שאר עניני זכות. ועוד יש אופן אחר גם – כן דמצוה לשמוע כגון אם בא אחד לפניו לקבול על חבירו מאיזה דבר שעשה נגדו, והוא מכיר בהמספר שבזה שיתן אוזן לדבריו יהיה יכולת בידו להשקיט את אפו מעליו ולא ישוב עוד לספר לאנשים אחרים (כי אולי האחרים יאמינו לדבריו ויהיו מקבלי לשון הרע) ובזה יתרבה השלום בישראל. אך בכל ההיתרים שאמרנו בענין השמיעה יזהר בנפשו מאד שלא יאמין בעת השמיעה בהחלט רק לחוש לזה בלבד כדי שלא ילכד גם הוא ברשת עון קבלת לשון הרע.
שקף מספר 11
פושע!!
אדם המכניס את עצמו לניסיון נקרא רשע.
לכן אדם היודע על קבוצה שהרבה פעמים נוהגת לדבר לשון הרע אסור לו להתיישב עימם, שהרי יודע שישמע לשון הרע, ומכניס את עצמו לניסיון גדול. וקל וחומר אם רואה קבוצה שמדברת לשון הרע אסור לו להתיישב איתם.
באותה מידה גם אם התיישב ובאו וישבו עמו אנשים שהתחילו לדבר לשון הרע, צריך הוא ללכת מהם, ובכל מקרים אלו אם לא מנע עצמו מחברתם נקרא רשע שהכניס עצמו לניסיון.
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות ו
במה דברים אמורים אם בעת שישב ביניהם לא דברו אז דבורים האסורים וגם עתה אינו יכול להשתמט מהם, אבל אם בעת שהוא רוצה לישב ביניהם כבר התחילו לדבר דבורים האסורים, או שהוא יכול להשמט ולילך מאתם והוא מתעצל בזה, או שהוא מכיר מכבר לאלו האנשים בטבעם שהם מבעלי הלשון שתשוקתם תמיד לדבר מגנות חביריהם והוא הולך ויושב ביניהם, אף שלא יסייע לדבריהם כלל ולא ניחא ליה בהם אף – על – פי – כן פושע מיקרי כמותם שעבר על דברי חז"ל שצוו להתרחק משמיעת דברים שאינם הגונים. וכל שכן אם הוא מכוין לשמוע את דבריהם גדול עונו מנשוא ויחקק עבור זה למעלה בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע וכדאיתא בפירקי דר' אליעזר בצוואת ר' אליעזר הגדול שצוה לבנו הורקנוס וזה לשונו בני אל תשב בחבורת האומרים רע מחביריהם כי כשהדברים עולים למעלה בספר נכתבים וכל העומדים שם נכתבים בשם חבורת רשע ובעלי לשון הרע, על כן צריך האדם להתרחק מאוד מאוד מחבורה רעה כזו.
שקף מספר 12
יצאתי צדיק
לפי מה שלמדנו עד עכשיו עולה שאדם שנקלע למקום בו מדברים לשון הרע יפעל לפי הסדר הבא.
אם מונע מהם לדבר מרוויח שמזכה גם את שאר הנוכחים בהימנעות מסיפור ושמיעת לשון הרע, ובנוסף מקיים מצוות תוכחה, אמנם אם יודע שאם יוכיח את האנשים האלו הדבר רק יגרם שיוסיפו לספר בגנות האדם שדברו עליו, אסור לו להוכיחם. ומבואר בשערי תשובה שבמקום שתוכחתו לא תוסיף לשון הרע אך אם לא תמנע אותו, מחוייב האדם להוכיח אותם [ולכאורה יהיה צריך להסתלק משם וכדלקמן].
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות קצז
איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע, או כי ישמע כל פה דובר נבלה, או יושב בסוד משחקים בוזים תורה ומצות, ויודע כי הם סרבים וסלונים ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו, על כן ישים יד על פה, גם זה יענש כי לא יענה כסילים באולתם, פן יאמרו כי הוא כמו הם, וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם לתת גודל לתורה ולמצוות אשר בזו לעגו להם, ויקנא לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו.
במקום שלא יכול למנוע אותם מלדבר לשון הרע מצווה עליו להתרחק מהם כדי שלא להכניס עצמו לניסיון, ולהחשב פושע.
שאם ישמע את דבריהם עובר באיסור שמיעת לשון הרע [מדאורייתא לדעת החפץ חיים או על כל פנים מדרבנן]
כדי שימנע לכל הפחות מאיסור קבלת לשון הרע.
שקף מספר 13
אז מה עושים
התשובה בשקף הקודם.
***
דף הנחיות
שגרירי לשון טוב
מערך 5 // לשון הרע? לא מדבר אלי!
מה במערך:
האיסור על לשון הרע חל לא רק על המספר גם השומע לשון הרע, עלול להיכשל באיסור.
מהפסוק לא תשא שמע שווא – למדו חז"ל איסור על המקבל לשון הרע. נחלקו הפרשנים מה כוונת הביטוי לא תשמע שווא, לשון התרגום היא לקבל שמע שקר, אך אם כן לכאורה איסור זה חל רק על דברי שקר, לעומת האיסור לדבר לשון הרע שחל אף על דברי אמת.
יש מן הפרשנים שלמדו מכאן שכל האיסור לקבל לשון הרע הוא רק בגלל החשש שאין הדברים המסופרים נכונים. יש שפרשו ששווא כוונתו מלשון שואה דהיינו קלקול וחרבן דהיינו דברי קלקול וגנאי על אחרים.
כתב הרמב"ם שחמור עונשו של מקבל לשון הרע מהמספרו, ובמהר"ל באר חומרת שמיעת האוזן שממנה מתחיל כל קלקול הנפש.
נחלקו הראשונים האם האיסור של קבלת לשון הרע פרושו איסור להאמין ללשון הרע שנאמר, או שהאיסור היא על שמיעת לשון הרע, אף אם לא מאמין לדברים ששמע.
מי ששמע לשון הרע, ינסה בכל כוחו לפרש את מה שנאמר לו לזכות, ואם לא, ינסה שלא להאמין לספור זה.
אף שאסור להאמין ללשון הרע שנאמר לו, אם הדברים שנאמרו נוגעים לו ואם ינהג על פיהם ימנע מעצמו נזק, מותר לו לחשוש שמא דברים אלו אמת ולמנוע מעצמו נזק זה, והוא הדין אם ביכולתו למנוע מאחרים, אך בכל מקרה נאסר עליו להאמין לדברים.
אף לכתחילה מותר לשמוע [בלי להאמין] דבר שנראה לו שיוכל על ידי השמיעה למנוע נזק ממנו או מאחרים או להוכיח את החוטא.
ואם על ידי שישמע יוכל ללמד זכות ולהראות לשומעים שהסיפור לא נכון או שאיננו רע, מצווה עליו לשמוע דברים אלו, וכך יהיה אם על ידי שמיעת לשון הרע יוכל להרגיע את המספר ולגרום שלא ימשיך לספר את הלשון הרע לאחרים.
היושב עם כאלה שיודע שנוהגים לספר לשון הרע או שישב והתחילו לספר שם לשון הרע ובידו לקום וללכת ולא הולך נחשב פושע.
מי שהגיעו אליו והתחילו לספר לו או לחבורה שיושב בה לשון הרע, ינסה למנוע מהם לדבר ואם לא ילך משם או יסתום את האזנים ואם גם זה לא אפשרי יחליט בלבו שלא רוצה לשמוע ואיננו מאמין לדברים, ולא יראה למספרים שמסכים לדבריהם.
שימו לב: ממערך זה נעסוק גם בהלכה למעשה, מכיוון שכך מוטלת עלינו האחריות להעביר את הדברים בדייקנות כדי שלא תצא ח"ו תקלה מתחת ידינו.
חובה להדגיש לסטודנטים שבשינוי קל של המציאות, ההלכה יכולה להיות שונה לגמרי. שיעורים אלו נועדו רק להקנות עקרונות בסיסיים ולא ללמד הלכה למעשה.
שקף מספר 1
להילחם, לקפוא או לברוח?
חשוב לקרוא את הסיפור ולנתח אותו לחלקיו, בסוף המערך נחזור לסיפור זה וננסה להגדיר מה הצורה הנכונה בה היה על צחי לנהוג.
שקף מספר 2
לשון הרע? לא מדבר אלי!!
שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק א
לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:
בפשטות עיקר הפסוק נוגע לדיני בית הדין וכמו שמפורש בסיומו – האיסור על עדות שקר, אך חז"ל דרשו את תחילתו גם על איסור לשון הרע.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק א
לא תשא שמע שוא שלא ידברו סניגורין לפניהן. מנין לדיין שלא ישמע טענת אחד מבעלי דינין עד שלא יבוא חבירו תלמוד לומר לא תשא שמע שוא. ומנין שלא יטעון אדם טענת שקר תלמוד לומר לא תשא שמע שוא לא תשיא שמע שוא. ומנין שלא יטעים אדם דבריו לדיין תחלה תלמוד לומר לא תשא שמע שוא לא תשיא שמע שוא. ומנין אזהרה למספר לשון הרע ולמקבל לשון הרע תלמוד לומר לא תשא לא תשיא. ומנין לעד אחד שיודע בחבירו שהוא רשע אל יעיד עמו תלמוד לומר אל תשת ידך עם רשע אל תצטרף עמו לעדות.
רש"י שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק א
לא תשא שמע שוא – כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו:
אל תשת ידך עם רשע – הטוען את חבירו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:
הכתב והקבלה פרש את הביטוי שווא מלשון שואה ושממון כלומר דברי קלקול.[בהמשך המערך נעסוק שוב בפרוש זה]
הכתב והקבלה
כי שם שוא משותף בהוראתו לענין יום שואה ומשואה שפירושו לרש"י חורבן ושממון… והנה כלל ענין חורבן ושממון הוא, קלקול שלמות הדבר, שחסר בו ענין מה עד שאינה בשלמותו הראוי אליו, כמו עריכם יהיו חרבה (בחקותי כ"ו) שלמות העיר איננה רק כשיש בה יושבים, וכשהיא ריקה מהם נקראת חרבה.
וכן כאן שמע שוא פירושו שמע גנות, דבור המשמיע קלקול בן אדם, יודיע בו פחיתות שלמות חברו להיותו מקולקל במעשיו, והוא לשון הרע.
שקף מספר 3
שווא = שקר?
התרגום מתרגם את המילה שווא, שקר. אך לכאורה אם האיסור לדבר לשון הרע הוא רק על דברי שקר, מניין לשומע שדברים אלו ששומע הם דברי שקר.
כנראה שמכח שאלה זו הבין הרבינו יונה שכל האיסור לקבל לשון הרע הוא מהחשש שמא הדברים אינם נכונים. אך ספר החרדים למד שהאיסור מדבר על כל שמיעת דבר רע על האחר בין אמת ובין שקר.
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריא
והנה הוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע, אולי הנה הוא שוא ודבר כזב, שנאמר (שמות כג, א): "לא תשא שמע שוא", ואמר שלמה עליו השלום (משלי יז, ד): "מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות", פירוש: שתי כתות מקבלות לשון הרע: האחת – איש מרע ובעל זדון, מלשון (ישעיה ט, טז): "כי כולו חנף ומרע", כי הוא חושד בכשרים ואוהב למצוא פגם ואשם על חברו וקלון על כבודו, והיה כשמעו כי יגיד עליו רעו לשון הרע, זדון לבו השיאו להאמין כי הדברים כנים. והכת השנית – איש שקר, גם הוא מאזין ומאמין על לשון הוות, כי אחרי אשר לא ירחק מדבר שקר, לא יחוש אם תקבל נפשו כזב ואם תשא שמע שוא, על כן ימהר לקבל לשון הרע. "שקר מזין" כמו איש שקר, וכן (ירמיה ט, ה): "שבתך בתוך מרמה" – בתוך אנשי מרמה. וכן (תהלים קט, ד): "ואני תפלה" – איש תפלה.
ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק ג
לא תשא שמע שוא דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו והוזהרנו בזה נמי במצות עשה שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך כדכתיבנא לעיל דיכוף אצבעו באזנו כדי שלא ישמע, ע"מ:
שקף מספר 4
שווא = שקר?
התרגום תרגם שווא = שקר. בספר הכתב והקבלה הקשה על התרגום כמה שאלות. א. למה אסור לספר לשון הרע גם אם הוא אמת ואילו לקבל יהיה אסור רק אם הוא שקר? ב. מניין על המקבל לדעת האם הוא אמת או שקר? ג. אם הוא יודע שהוא שקר וודאי שלא יאמין לו אם כן מה העניין לאסור את זה?
הכתב והקבלה לומד שמשמעות המילה שווא, איננה שקר. אלא מלשון שואה דהיינו קלקול, כלומר שהאיסור לומר לשון הרע הוא על אמירת דברים מקולקלים על אחרים.
הכתב והקבלה שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק א
שמע שוא. אזהרה למקבל לשון הרע (מכילתא) מלת שוא יש לו שתי הוראות, הא' שקר, הב' חנם ללא יועיל, ולשתי לשונות אלה לא ידעתי לכוין ענין לשון רע, שהוא המדבר בגנות חברו אף שהוא אמת, דכשהוא שקר הנה הוא מוציא שם רע.
ונראה לדעתי כי שם שוא משותף בהוראתו לענין יום שואה ומשואה שפירושו לרש"י חורבן ושממון, ומזה אמר אל יאמן בשוא נתעה כי שוא תהיה תמורתו, שוא הראשון ענין כזב ושקר, והשני ענין חורבן ושממון, וטעמו ההולך תעה בדרך שוא ושקר לא יאמן כי גמולו ותמורתו יהיה חורבן ושממון. והנה כלל ענין חורבן ושממון הוא, קלקול שלמות הדבר, שחסר בו ענין מה עד שאינה בשלמותו הראוי אליו, כמו עריכם יהיו חרבה שלמות העיר איננה רק כשיש בה יושבים, וכשהיא ריקה מהם נקראת חרבה… ולהיות שאין לך דבר המקולקל בעצמותו ומקלקל כל הענינים המחוברים אליו כמו השקר והכזב, לכן ישמש שם שוא גם על הכזב והשקר. ולהיות שהדבר המקולקל ומחוסר בו שלימתו, אין בו התועלות המקווה ממנו, לכן ישמש שם שוא גם על החנם ושלילת התועלת. כלל הדבר כל המקולקל ומחוסר שלמותו נקרא שוא, אמר להנפה בהנפת שוא, אם נקבי' אינם דקים וקטנים היא מחוסרת שלמות הראוי לנפה. שלמות המנחה היא כשהמקריב מכוין בה כוונה רצוי', וכשהיא חסרה משלמות זה הנה היא מקולקלת, ואמר עליה לא תוסיפו הביא מנחת שוא, וכן כל מעשה מקולקל המחסר שלמות האדם המעלה נקרא שוא. מזה אמר השיבה נפשי משואיהם, כי ידבר מכאב לב על לישנא בישא שהשונאים משמיעים עליו, כאמרו בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, לכן התפלל המשורר החסיד השיבה נפשי משואיהם. כלומר שיסייענו השם יתברך להשיג המדרגה הנשגבה והיא, למצוא משיבת נפש ונחת רוח בכל דברי גנות שמוציאים עליו שונאיו, משואיהם, כלומר מדברי גנות שלהם. שלא ירגיש נפשו מאומה ולבבו לא יכאב כלל ממה שמגנים אותו ופוחתים כבודו, בלשון הרע, אבל ישמח ויהנה בזה. וכן כאן שמע שוא פירושו שמע גנות דבור המשמיע קלקול בן אדם, יודיע בו פחיתות שלמות חברו להיותו מקולקל במעשיו, והוא לשון הרע. ורש"י פירש שמע שוא כתרגומו שמע דשקר אזהרה למקבל לשון הרע, לא ידעתי, דלשון הרע אסור אף כשהוא אמת, ועוד מנין יודע שהוא שקר, ואם ידע א"צ לאזהרה כי מי זה יקבל ויאמת דבר, שהפוכו נתברר לו. ובשבת מייתי לשון הרע מקרא כי יסכר פי דוברי שקר, וזה צריך ביאור:
שקף מספר 5
מה יותר גרוע, לספר או לשמוע?
הרמב"ם הביא את הגמרא ששלשה לשון הרע הורגתם, המספר, זה שספרו עליו והשומע. והרמב"ם הוסיף שהמקבל גרוע מכולם.
רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ג
אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם, ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו.
מקור תוספת זו של הרמב"ם איננה ברורה, יש שכתבו [כנסת הגדולה] שהרמב"ם למד זאת מהסיפור של שאול ודואג, שאנו רואים שדואג מת לבדו ושאול שקבל ממנו לשון הרע מת עם שלשת בניו. יש שכתבו שמקור דברי הרמב"ם מהגמ' בשבת שאומרת שמלכות ישראל נחלקה בגלל שדוד קבל לשון הרע מציבא וציבא עצמו לא נענש בעונש כזה.
אך יש שכתבו שמכיוון שדרכו של הרמב"ם היא להביא תמיד את לשון הגמרא או המשנה, ובמקום שהוא מסיק מדעתו הלכות הוא מקדים וכותב "יראה לי" וכדומה, וכאן לא כתב תוספת זו, כנראה שלו הייתה נוסחה אחרת בגמרא הכוללת את המשפט שגדול המקבל מהאומר.
בביאור טעם הדבר שהמקבל יותר גרוע מהאומר כתב המהרש"ל בהגהותיו לסמ"ג [לא תעשה ט] שמכיוון שעל ידי קבלת דברי נגמר פה מעשה האיסור, שהרי אם אין מקבל אין למי לספר.
בספר שערי דעה על הרמב"ם כתב מעין סברה זו, [לכאורה מקור הדברים הם בשערי תשובה ג, ריב שהסביר את רעת השומע בכך שאינו מונע מהמספר לדבר] ובאר שאם היה מראה המקבל פנים זועמות למספר הוא היה מפסיק לספר.
בגמרא כתוב שהאזנים נענשות לפני כל האברים, וביאר המהר"ל שמכיוון שדרך האזנים מגיע המידע לאדם ואדם ששומע דבר רע נפשו מתקלקלת נמצא שקלקולו של האדם מתחיל בשמיעת האוזן, ולכן נענשת האוזן תחילה לאברים. ולפי זה יובן עונשו של מקבל לשון הרע, שבשמיעתו יוצר הוא את הקלקול בנפשו.
ולכן חמור המקבל שיוצר קלקול בנפשולעומת המספר שרק מביע את הקלקול שכבר נעשה.
נתיבות עולם נתיב השתיקה פרק א
בפרק קמא דכתובות תנו רבנן אל ישמיע לאזניו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים, מזה יש לך ללמוד העונש מי ששמע דברים בטלים אף שהם דברים שאין בהם איסור כלל רק הם דברים בטלים, בשביל שהאוזן הוא התחלת קלקול האדם, וצריך שישמור דבר שהוא התחלה שלא יתקלקל כי אחר התחלה נמשך הכל. ותחלה יש לך לדקדק במאמר זה, דמה בכך שהם נכוים תחלה לאברים סוף סוף גם האברים נכוים אח"כ, ומכל שכן כי דבר זה לא שייך רק כאשר יש שרפה לגוף ולא כאשר יש שרפה בנפש, ועוד כי הראיה שהביא רש"י ז"ל אינה ראיה דהתם קאמר לענין צליה כי הראש אינו נצלה קודם, אבל בודאי הכל כאחד נכוה. ודע כי רמזו בענין זה דבר נפלא מאוד בצורת האדם, כי האוזן של אדם הוא תחלה לכל האברים והוא נחשב פתח לאדם, ודבר זה בארנו בכמה מקומות ובמסכת קידושין אצל רציעה, וכל דבר שהוא פתח התחלה כאשר ההתחלה מקולקל ימשך עוד קלקול אחר זה, וכמו שאמרו (מכילתא שמות) אם שמוע תשמע אדם שומע מעט משמיעין אותו הרבה שוכח מעט משכיחין אותו הרבה.
וכל זה כי האוזן שהוא התחלה מוכן הוא להתחלת הקלקול כמו שהוא התחלה, וזה שאמר שהאוזן נכוה תחלה לכל שאר איברים, ורצונו לומר אף בדבר קטן כמו זה שהם דברים בטלים מקבל האוזן קלקול וגורם אחריו קלקול אחר וכדכתיב והיה אם שכוח תשכח. ולכך יהיה האדם נשמר שלא תהיה ההתחלה מקולקלת לשמוע דברים בטלים שאם יקלקל התחלתו נמשך אחר זה קלקול עד שיבא לידי קלקול לגמרי.
ועוד יש בדבר זה ענין מופלג מאוד, כי האוזן שהוא כמו פתח לבית הוא נחשב צורת האדם, ולכך החרש שהוא חסר שמיעה אינו נחשב אדם ופטור מכל המצות, וזה מפני כי הוא נחשב כמו כלי שאין לו בית קבול שאינו נחשב כלי כלל, ולכך האוזן עושה אותו אדם לגמרי. ודע כי הצורה היא יותר מוכן לקבל קלקול מכל שאר איברים, כי הצורה ראוי אליה השלימות לגמרי וכאשר יש כאן חסרון מה, מוכן לקבל קלקול, ודבר זה גלו אותו החכמים בפרק הרואה (ברכות ס"א, א') שאמרו שם אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות שנאמר וימח את כל היקום מן האדם עד בהמה אדם ברישא והדר בהמה, ודבר זה בארנו במקומו כי האדם צורה לעולם כמו שידוע ולכך הפורעניות שבא לעולם מתחיל בדבר שהיא צורה.
וכן הדבר שהוא צורה הוא ראשון לקבל קלקול, ולכך אמרו שהאוזן נכוה תחלה לאיברים שהאוזן שהוא כמו צורה נכוה תחלה אפי' ע"י דבר קטן ועבירה קטנה מוכן האוזן לקלקול, אף כי דברים בטלים אינו דבר גדול רק בשביל כי האוזן הוא צורת האדם שאף זה נחשב קלקול אל הצורה, ולכך אל ישמיע אל האוזן דברים בטלים שיהיה נשמר מן הקלקול בעבור שהוא הפתח והוא התחלה. ואף כי בארנו במקום אחר כי השכל הוא צורה לאדם, בודאי כן הוא, אבל האדם הוא כמו כלי קבול שהוא מקבל השכל וכאשר אינו כלי קבול כאשר הוא חרש שאינו מקבל בטל ממנו צורתו, כמו הכלי כאשר הוא גולם שאין לו בית קבול אין לו צורת הכלי ואינו נחשב כלי, לכך נחשב השמיעה צורת האדם מצד זה, ולכך החרש והשוטה שניהם אינם אדם, השוטה מצד השכל בעצמו, והחרש כאשר אינו מקבל, כמו דמיון הבית כאשר אין לו פתח ואינו מקבל האדם אין לו צורת הבית כלל שהרי חסר הוא שאינו מקבל דבר, וכאשר יש לו פתח רק שהוא חרב מבלי שיושב שם אדם ג"כ בטל הימנו צורתו כי הבית הוא לקבל האדם, ואי אפשר לפרש יותר:
שקף מספר 6
לשמוע או להאמין?
יש מחלוקת בין הפוסקים מהי ההגדרה של איסור קבלת לשון הרע. לדעת הרבינו יונה איסור קבלת לשון הרע הוא האיסור להאמין לדברים הרעים ששמע על האחר, ובפשטות עצם שמיעת הלשון הרע איננה אסורה. בספר החרדים מבואר שעצם שמיעת לשון הרע כבר היא אסורה מהתורה.
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריג
והנה הוזהרנו במה שכתוב (שמות כג, א): "לא תשא שמע שוא" – שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתינו כי הדברים אמת ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו.
ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק ג
לא תשא שמע שוא דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו והוזהרנו בזה נמי במצות עשה שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך כדכתיבנא לעיל דיכוף אצבעו באזנו כדי שלא ישמע, ע"מ:
בחפץ חיים למד שאף דברי הרבינו יונה הם רק בהגדרת איסור התורה אך בוודאי שמדרבנן נאסר לשמוע לשון הרע אף אם איננו מאמין למה ששמע, ומקור הדבר מהגמרא בכתובות.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ה עמוד א
דרש בר קפרא, מאי דכתיב: ויתד תהיה לך על אזנך? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו; והיינו דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות? מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל! אלא מה טעם משופות כיתידות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יכוף אליה לתוכה. ת"ר: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים.
שקף מספר 7
שמעתי, מה עושים עכשיו?
אדם שנכשל ושמע לשון הרע עומדות לפניו שתי אפשרויות, האחת לנסות לראות את הסיפור ששמע באור חיובי, ולהבין שגם אם הסיפור נכון איננו סיפור גנות על חברו. וישנה אפשרות נוספת שישכנע את עצמו שהסיפור ששמע אינו נכון או לפחות איננו מדויק, וכמו שאנו רואים פעמים רבות שהמספרים אינם מדייקים בפרטים, ופעמים רבות אי דיוק זה משנה את כל משמעות הסיפור.
האפשרות הראשונה עדיפה כי על ידי אפשרות זאת גורם שמעולם לא עבר על איסור לשון הרע. כי לפי איך שהוא מפרש את הדברים לא היה פה שום דבר גנאי, ואף יוכל לשכנע את המספר שלא הבין נכון את המעשה ונמצא מציל גם את המספר מלהמשיך ולספר לשון הרע.
חפץ חיים לשון הרע – הערות כלל ו הערה ** הגה"ה. וזה
** הגה"ה. וזה גם – כן באמת עצה היעוצה בענין שאם נכשל באיסור שמיעת לשון הרע תיכף יחפש עליו בכל כחותיו זכות בפני המספר וישתדל להוציא מה שיש בלבו עליו ועל ידי זה יתקן את האיסור למפרע [עי' לקמן סעיף י"ב(ז) תיקון למי שנכשל באיסור קבלת לשון הרע]. וכל זה בסתמא, אבל אם הוא מכיר את רוע טבעו של המספר שכל מה שיכריעהו לכף זכות הוא יגנהו יותר, בוודאי השתיקה בשעת מעשה טוב יותר בזה, ורק אחר – כך כשילך המספר מאת השומעים מצוה שיסביר אחד מהשומעים לפני שאר השומעים את כל הענין לזכות, ולהשתדל עבור זה להוציא מלבם הגנות שנאמר עליו, כדי שלא יתפשו הוא והם לעתיד לבא בשם חבורה של אנשי רשע ובעלי לשון הרע.
חפץ חיים פתיחה – באר מים חיים עשין אות ג
הנה בלשון הרע ורכילות ובפניו ובשלא בפניו, פשוט דשייך מצות עשה זו, וכן בין על שקר ובין על אמת בודאי שייך גם כן מצות עשה זו, כי באמת אנו רואין בעינינו מחוש הנסיון שכמה וכמה סיפורים מן הלשון הרע והרכילות איננו שקר מוחלט, ואף על פי כן נשתנה כמה פעמים מאמיתת המעשה לדברי המספר מהיפך להיפך, שכמה פעמים מתחיל המספר לסדר את דברי הלשון הרע או הרכילות מאמצע הדיבור או המעשה, ואינו מסדר מה שהיה קודם לזה, ועל ידי זה נשתנה כמה פעמים הענין לגמרי (כמו שכתב אחד מן הראשונים שמי שירצה להתחיל באמצע הענין יאמר חס ושלום שמותר לעבוד עבודת כוכבים, ויתחיל מועבדתם אלהים אחרים חס ושלום) ולפעמים יאמר זה בניגון אחר ועל ידי זה גם כן משתנה הענין כמה פעמים, ופעמים הרבה יוצא הדיבור מפי אדם שלא במתכוין והוא עצמו מתחרט אחר – כך על זה. ופעמים הרבה מחמת שהיה לו בשעת מעשה כעס על ענין אחר, ונזדמן לו ענין זה בשעת מעשה, ומרוב צערו נתהוה זה מה שדיבר או שעשה, כי אין אדם נתפס על צערו כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא סוף פרק השותפין. והכלל, מי שירצה לדון לכף זכות לא יסגרו לפניו דרכי הזכות, בין להמספר והמקבל, ולכן בודאי אם מקבל הרכילות לאמת גמור ואינו רוצה לדונו לכף זכות עובר גם כן במצות עשה זו.
שקף מספר 8
ואם זה חשוב לי?
בגמרא מבואר שאף שאסור לקבל לשון הרע, אדם ששמע דבר גנות על חברו והאדם ששמע דבר זה מבין שבידע זה יכול להועיל לעצמו או למישהו אחר או למנוע נזק להבא. מותר לו לחוש לדברים ששמע ולהביא את התועלת מידיעת הדברים. כלומר מותר לו למנוע את הנזק או להביא את התועלת, אך אסור לו לקבל דברים אלו כדברי אמת ביחס לשאר ההתייחסויות שלו לאדם שספרו עליו את הלשון הרע.
תלמוד בבלי – נדה סא
אמר רבא: האי לישנא בישא, אף על פי דלקבולי לא מבעי- מיחש ליה מבעי.
המהרי"ק נשאל על מקרה בו אשה הוציאה לעז על אדם וטענה שעבר איתה עברה, ובגלל אותו לעז אנשים ביישו אות אותו אדם, ואף הפסיקו לכבדו לעלות לתורה בשבת בבית הכנסת. המהרי"ק תוקף את החלטתם ומצווה עליהם להמשיך לכבדו כרגיל ואף לכבדו בעליה לתורה. ונימוקו הוא כי כל מה שהותר לחוש ללשון הרע הוא דווקא לדברים שיצא תועלת מזה אך אסור לנהוג בו כאילו הדבר אמת.
שו"ת מהרי"ק סימן קפח
אף על גב דאמר האי לישנא בישא אף על גב דלקבוליה לא בעי למיחש מיהא בעי דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרו למיחש ליה כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרים עליו לישנא בישא כדמוכח בהדיא בנדה פרק האשה (דף סא) דגרסינן שם הא גלילא נפק עלייהו קלא דקטל' נפשא אתו לקמיה דר"ט אמרו לטמרינהו מר אומר להו היכי אעביד ליה לא ליטמרינהו הא קחזו לכו ליטמרינהו הא אמרו רבנא וכו' זילו אייתו איטמרו נפשייכו ולא מיבעיא לפי השאלתות שפירשו הא אמור רבנן כו'. ושמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם את ראשי למלך דודאי פשיטא שיש לדקדק דהא אי לא הוה עליה אימת דמלכותא היה מצילם וכ"ש שלא היה /מענישם/ מענשים מפני חששא דלישנא בישא אלא אפילו לפירש"י שפיר' שמא הרגתם אסור להצילכם מ"מ דבר פשוט הוא דלא חשש אלא שלא לעשות מעשה ההצלה דשמא הרגו אבל לעשות להם שום עונש לא עלה על לבו שהרי השיאם עצה להסתיר עצמם כדמשמע התם דאמר להו זילו אייתו איטמרו נפשייכו ופשיטא שאם היו ראויין להענש לא עונש רבא ולא עונש זוט' שלא היה משיאם עצה אלא היו /היה/ מסתלק מהם לגמרי אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא בעי לענין עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר… סוף דבר נראה לעניות דעתי שהמרחיקין ומבדילין זה רבי אהרן הזקן לא טוב עשו אלא חטאו חטאה גדולה ואפשר כי בשוגג היה ואם ח"ו יוסיפו סרה מכאן ולהבא אחרי ראותם כתב הרבנים יצ"ו אשר עמם בגליל ועוד יתנו כתף סוררת למען ספות הרוה את הצמאה ח"ו יבקשו רחמים על עצמן כי גדול מאד העונש המבייש והמלבין פני חבירו ברבים חנם כמו שכתבתי למעלה וגרסינן בגיטין פ' הנזקין (דף נז) תניא אמר ר"א בא וראה כמה גדול כח של בושה שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא כו' ועל דבר זה ידוו כל הדווים שלא לבייש בני אברהם יצחק ויעקב מחזיקין בדת האמת על חנם ועל לא חמס. ואל ק"ק פדוא"ה בקשתי לצרף זה ר' אהרן לכל דבר שבקדושה ולא תהיה זאת עוד לכם לפוקה ובמה שעשו כבר דים והותר ואלמלא פניהם אני נושא כי קהל חשוב הוא הייתי מרחיב הדבר בזה בדרך לא היתה תפארתם כאשר לא שמעו לקול רבותינו אשר בגלילותיהם כולם שוים לטובה לזכות זה הזקן אהרן יצ"ו ולהקפיד על עלבונו שהרי גם מהר"ר יודא לנד"א יצ"ו הקפיד על הנעשה לו מתחילה ובסוף. ועל הסגן של ק"ק פדוא"ה יצ"ו אומר שהוא ראוי להתנדות אם לא יקרא זה רבי אהרן רסקיא"ה יצ"ו לקרא בתורה בהגיע תור שלו כשאר בני ברית הכשרים ובפרט כי כבר קא צווח כי כרוכיא היותו מוכן לקבל את הדין רבותינו אשר שם אם ח"ו ימצא לו שום פשע ואשם ועוד הוא עומד וצווח על כך. וע"פ הדברים האלה אני גוזר עליו בכח נח"ש שבשבת ראשון שיגיע זה הזקן רבי אהרן בבית הכנסת מהאשכנזים מק"ק פדואה יצ"ו בשעת קריאת התורה שיקראוהו לעלות לקרא לספר תורה כשאר בני ברית ולא יסרב עוד על דברי רבותינו אשר שם אשר כתבו לקרבו ולא להרחיקו וגם לא תהא עוד המכשלה הזאת תחת ידו להלבין פני חבירו ברבים חנם אשר אמרו רבותינו ז"ל על זה שאין לו חלק עולם הבא ואם שמע ישמע שלום יהיה לו ועליו תבא ברכת הטוב:
וכך פסק החפץ חיים
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות י
אף על פי שביררנו דקבלת לשון הרע דהיינו להחליט בלבו שהדבר אמת אסור מן התורה, מכל מקום אמרו חז"ל דלחוש מיהו בעי. וביאור הדבר דצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא היינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו, ולא יהיה זה הדבר אפילו בגדר ספק, דמעמידין לאדם בחזקת כשרות, ולכן מחוייב עדיין להיטיב עם הנידון בכל הטובות שצוותה התורה לשאר אנשים מישראל כי לא נגרע ערכו בעינינו על ידי הלישנא בישא לשום דבר רק שהתורה התירה לחוש ללישנא בישא לענין לשמור את עצמו ואת אחרים ממנו, ועל כן כתבו הפוסקים דמה שמותר לחוש היינו היכא שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש אבל בענין אחר אסור לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל.
שקף מספר 9
לשמוע ולא להאמין
כמו שהתבאר במערך הקודם לשון הרע מוגדר דיבור שמטרתו רעה אך כשמטרתו לתועלת איננו מוגדר לשון הרע ומותר לאמרו באופנים מסוימים כנ"ל.
באותה מידה מותר לשמוע לשון הרע כשהמטרה לתועלת ולא לפגוע באחר. החפץ חיים מונה כמה אופנים בהם מותר לשמוע לשון הרע לתועלת ומונה אף שני מקרים בהם מצוה לשמוע דבר גנות על חברו. וכמובן שמותר יהיה רק לשמוע ולחוש אך לא לקבל דבר זה כאמת.
המקרים שבהם מותר הם מקרים בהם על ידי שמיעת הדבר יוכל למנוע נזק ממנו או מאחרים או שעל ידי שמיעת הדבר יוכל להוכיח את החוטא ולהחזירו למוטב.
אף החפץ חיים מגביל את זה בתנאי שהשומע לא יכשיל את המספר ונמצא שעובר השומע ב"לפני עור" לכן כתב שמותר דווקא באחד משני האופנים הבאים:
חפץ חיים לשון הרע – באר מים חיים כלל ו ס"ק ג
וזה אינו מותר רק בשני אופנים אלו שאבאר: א) אם נוכל לומר שהמספר גם כן מכוין לתועלת ולא מצד שנאה וכדלקמן בכלל י' סעיף ב' דאל"ה הרי הוא מכשיל בשמיעתו להמספר הזה, וגם עינינו רואות כי מי שהוא מספר מצד שנאה אינו נזהר גם כן ביתר הפרטים המבוארים לקמן בכלל הנ"ל. ב) אם התחיל לספר דבר זה לפני אנשים אחרים קודם בואו דבאופן זה לא עבר בלאו דלפני עור.
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות ב
אף עי שמיעת לשון הרע לבד גם – כן יש איסור מן התורה, אף דבעת השמיעה אין בדעתו לקבל את הדבר כיון שמטה אזניו לשמוע. אך יש חילוק בין שמיעה לקבלה בכמה ענינים, דבשמיעה אין איסור רק אם אין הדבר נוגע לו על להבא אבל אם הדבר נוגע לו על להבא אם אמת הוא, כגון, שהוא מבין מתחלת הסיפור שהוא רוצה להראותו בסיפורו איך שפלוני אינו איש מהימן וכהאי גוונא והיה בדעתו מתחלה להכניסו בעסקו או להשתתף עמו או לעשות שידוך עמו וכל כהאי גוונא מותר לכתחלה לשמוע כדי לחוש לזה ולהשמר ממנו כיון דמה שהוא רוצה לשמוע אין כונתו לשמוע גנותו של חבירו רק הוא רוצה להציל את עצמו כדי שלא יבוא אחר – כך לידי היזק או לידי מצה ומריבה וכהאי גוונא. והוא הדין היכא דאין נוגע לו שום טובה מהשמיעה רק על ידי שמיעתו יסובב טובה לאחרים גם כן מותר, כגון שרוצה לשמוע דבר זה כדי לחקור אחר – כך אם אמת הוא ולהוכיח לפלוני על – זה ואולי על – ידי – זה יהיה סיבה שישוב החוטא מחטאו או שישיב את הגזילה לבעליו או שיפייס למי שחירף וגידף וכיוצא בזה דמותר, והטעם כנ"ל. אבל לקבל דהיינו להחליט הדבר בלבו שהוא אמת אסור בכל גווני.
שקף מספר 10 – מצוה לשמוע
החפץ חיים מביא שני מקרים בהם לא רק שמותר לשמוע לשון הרע [וכמובן לא להאמין] אלא אף מצווה לשמוע, שעל ידי השמיעה יגרום למנוע לשון הרע ואף להראות לאלו ששמעו דברים אלו שמה ששמעו לא היה רע כמו שפרשו את הדברים, או במקרים שעל ידי שישמע את הדברים יוכל לגרום שהמספר יפסיק לספר את הדברים מכאן ולהבא.
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות ד
ולפעמים מצוה לשמוע מה שאחד מספר דברי גנות על חבירו, כגון שהוא משער שעל ידי שמיעתו את הענין בשלימות יהיה אחר כך בכחו להראות לפני המספר או שאר השומעים שאין המעשה כן כמו שנאמר עליו או שאר עניני זכות. ועוד יש אופן אחר גם – כן דמצוה לשמוע כגון אם בא אחד לפניו לקבול על חבירו מאיזה דבר שעשה נגדו, והוא מכיר בהמספר שבזה שיתן אוזן לדבריו יהיה יכולת בידו להשקיט את אפו מעליו ולא ישוב עוד לספר לאנשים אחרים (כי אולי האחרים יאמינו לדבריו ויהיו מקבלי לשון הרע) ובזה יתרבה השלום בישראל. אך בכל ההיתרים שאמרנו בענין השמיעה יזהר בנפשו מאד שלא יאמין בעת השמיעה בהחלט רק לחוש לזה בלבד כדי שלא ילכד גם הוא ברשת עון קבלת לשון הרע.
שקף מספר 11
פושע!!
אדם המכניס את עצמו לניסיון נקרא רשע.
לכן אדם היודע על קבוצה שהרבה פעמים נוהגת לדבר לשון הרע אסור לו להתיישב עימם, שהרי יודע שישמע לשון הרע, ומכניס את עצמו לניסיון גדול. וקל וחומר אם רואה קבוצה שמדברת לשון הרע אסור לו להתיישב איתם.
באותה מידה גם אם התיישב ובאו וישבו עמו אנשים שהתחילו לדבר לשון הרע, צריך הוא ללכת מהם, ובכל מקרים אלו אם לא מנע עצמו מחברתם נקרא רשע שהכניס עצמו לניסיון.
חפץ חיים לשון הרע כלל ו אות ו
במה דברים אמורים אם בעת שישב ביניהם לא דברו אז דבורים האסורים וגם עתה אינו יכול להשתמט מהם, אבל אם בעת שהוא רוצה לישב ביניהם כבר התחילו לדבר דבורים האסורים, או שהוא יכול להשמט ולילך מאתם והוא מתעצל בזה, או שהוא מכיר מכבר לאלו האנשים בטבעם שהם מבעלי הלשון שתשוקתם תמיד לדבר מגנות חביריהם והוא הולך ויושב ביניהם, אף שלא יסייע לדבריהם כלל ולא ניחא ליה בהם אף – על – פי – כן פושע מיקרי כמותם שעבר על דברי חז"ל שצוו להתרחק משמיעת דברים שאינם הגונים. וכל שכן אם הוא מכוין לשמוע את דבריהם גדול עונו מנשוא ויחקק עבור זה למעלה בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע וכדאיתא בפירקי דר' אליעזר בצוואת ר' אליעזר הגדול שצוה לבנו הורקנוס וזה לשונו בני אל תשב בחבורת האומרים רע מחביריהם כי כשהדברים עולים למעלה בספר נכתבים וכל העומדים שם נכתבים בשם חבורת רשע ובעלי לשון הרע, על כן צריך האדם להתרחק מאוד מאוד מחבורה רעה כזו.
שקף מספר 12
יצאתי צדיק
לפי מה שלמדנו עד עכשיו עולה שאדם שנקלע למקום בו מדברים לשון הרע יפעל לפי הסדר הבא.
אם מונע מהם לדבר מרוויח שמזכה גם את שאר הנוכחים בהימנעות מסיפור ושמיעת לשון הרע, ובנוסף מקיים מצוות תוכחה, אמנם אם יודע שאם יוכיח את האנשים האלו הדבר רק יגרם שיוסיפו לספר בגנות האדם שדברו עליו, אסור לו להוכיחם. ומבואר בשערי תשובה שבמקום שתוכחתו לא תוסיף לשון הרע אך אם לא תמנע אותו, מחוייב האדם להוכיח אותם [ולכאורה יהיה צריך להסתלק משם וכדלקמן].
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות קצז
איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע, או כי ישמע כל פה דובר נבלה, או יושב בסוד משחקים בוזים תורה ומצות, ויודע כי הם סרבים וסלונים ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו, על כן ישים יד על פה, גם זה יענש כי לא יענה כסילים באולתם, פן יאמרו כי הוא כמו הם, וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם לתת גודל לתורה ולמצוות אשר בזו לעגו להם, ויקנא לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו.
במקום שלא יכול למנוע אותם מלדבר לשון הרע מצווה עליו להתרחק מהם כדי שלא להכניס עצמו לניסיון, ולהחשב פושע.
שאם ישמע את דבריהם עובר באיסור שמיעת לשון הרע [מדאורייתא לדעת החפץ חיים או על כל פנים מדרבנן]
כדי שימנע לכל הפחות מאיסור קבלת לשון הרע.
שקף מספר 13
אז מה עושים
התשובה בשקף הקודם.
***
