שקף מספר 2
מצוות שבלב הן החשובות שבמצוות – "אנוכי ה'" ו"לא תחמוד" הינן מצוות שבלב.
הדברה הראשונה והיא עיקר עשרת הדברים.
אבן עזרא שמות )הפירוש הארוך( פרשת יתרו פרק כ:
וכל המצות על ג' דרכים, האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה. ומצות הלב על שני דרכים,
מצות עשה ומצות לא תעשה. והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך ולדבקה בו, וליראה את השם הנכבד,
ואהבת לרעך כמוך. ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תטור. גם מצות הלשון עשה
ולא תעשה. עשה כמו קריאת שמע וברכת המזון, וברכת כהנים, גם וידוי מעשר ורבים ככה. ומצות לא תעשה,
לא תענה ברעך, אלהים לא תקלל, לא תקלל חרש, ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים, ואין צורך
להזכירם. ומצות הלב הם העקרים הנכבדים על כולם. ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב, רק בדברי עבודת
גילולים, ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם, והלא יראו כתוב שש הנה
שנא השם ושם כתוב לב חורש מחשבות און… והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים
אחריו, והוא קרוב ממצות הלב. וטעם זה הדבור שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא
נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו.
גם לא תחמוד היא מצווה שבלב
ר' חיים פלטיאל שמות פרשת יתרו פרק כ:
אפי' על החימוד הזהיר אעפ"י שאינו עושה שום הפסד.
מפגש #2
דף עזר למנחה
אנכי ולא תחמוד
רבי חיים פלטיאל, צרפת
1240-1300 תלמיד-חבר
של המהר"ם מרוטנבורג
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 3
א. ו"ו החיבור בתחילת הפיסקאות
ב. בראשונות התחיל בבית רעך והמשיך באשת רעך ובשניות הפך את הסדר
ג. בשניות התחיל את הפסקה השניה בלא תתאוה במקום לא תחמוד
ד. בשניות הוסיף גם את שדהו
אברבנאל שמות פרק כ
וזכר הדברים הנחמדים כפי צורך האדם אליהם. ומה שראוי שישתדל על קנינם בעולמו ולכן זכר ראשונה חמדת
הבית ואחר כך האשה ואחר כך עבד ואמה. ואחר כך שור וחמור שהם בעלי חיים בלתי מדברי'. ושאר הדברים
שאינם כל כך צריכים כלל הכתוב באמרו וכל אשר לרעך. אבל במשנה תורה זכרם כפי חומר החטא והרשע כי
החמדה היותר רעה היא חמדת האדם לאשת חבירו כחמדת דוד לבת שבע. ואחריה ברוע חמדת האדם לבית
רעהו שהוא דר בו שיוציא אותו החוצה לקחת את ביתו ואחריו השדה כי עם היות שלא ידור בו האדם כמו
שידור בביתו. הנה הוא מקום מזונותיו ונחלת אבותיו כמו שהיה ענין אחאב עם כרם נבות היזרעאלי. ואחר
השדה זכר עבד ואמה שאינם כל כך נחשבים כשדה. ואחריהם שור וחמור שהם בלתי מדברים ואחריהם אמר
לכלול המטלטלים שאין בהם רוח חיים וכל אשר לרעך.
ר' יצחק אברבנאל 1437-1508מגדולי חכמי ספרד בדור הגירוש.. לאחר שלמד הרבה תורה וחכמה מונה לשר
האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל – מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד,
ובכל אותה תקופה היה ביתו בית ועד לחכמים. כבר בגיל צעיר החל לדרוש ברבים ולחבר ספרים בפרשנות
המקרא ובמחשבת ישראל, ובכך המשיך כל חייו.
מלבי"ם שמות פרק כ
ובדברות האחרונות הוסיף עד שוא אף דבר שאין בו ממש כמו רכילות ולה"ר להוריד כבודו ומעלתו, ואף לא
יזיק לו במחשבה לא תחמוד, ובראשונות הקדים בית רעך כפי הצורך לו יותר שהבית קודם בצורך, ובאחרונות
הקדים אשת רעך שסדר כפי חומר החטא. ויש הבדל בין חמדה ובין תאוה שהחמדה הוא מצד החושים דבר
הנחמד למראה עין, ובא לרוב מחמד עין מחמד עיניהם, והתאוה הוא מצד הנפש המתאוה אף דבר שאינו
רואה עתה למראית עין ואין בו חמדה מצד יפיה, רק נפשו המתאוה אותה אותו כמו כי תאוה נפשך לאכול
בשר ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם, ובא נסמך אל נפש תאות נפש ולא נמצא חמדת נפש,
ואין דרך לתאות אשת חברו רק בראותו אותה יחמוד מצד ראות עיניו, אבל הקנינים יתאוה גם בלא ראות כמו
שיתאוה לעושר של רעהו לא מצד היופי רק מצד תאותו להתעשר, ועל כן בדברות האחרונות הוסיף להזהיר על
התאוה שיהיה עשיר כמוהו, ואמר בית רעך והוסיף שדהו והוסיף עבדו שכל אחד מוסיף על הקודם לרבותא.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 4
נחלקו הראשונים האם עוברים על איסור לא תחמוד רק אם הוציאו את המחשבה לפועל וכמו שכתב הרמב"ם
"ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד".
ויש אומרים שהאיסור הוא החמדה בלב אף אם לא הגיע לידי מעשה וכמו שכתב הרבינו בחיי "ידוע כי החמדה
תלויה בלב, ועקר המצוה שיתיאש האדם מכל מה שיש לחברו קרקע ומטלטלין, ויפנה לבו מן המחשבה הזאת
שלא יחשוב בהם ולא יחמדם".
שקף מספר 5
גם לדעת הרמב"ם והסוברים כמוהו שאיסור לא תחמוד הוא רק כשמביא את חמדתו לידי מעשה, אך באיסור
לא תתאוה המופיע בדברות השניות הם מסכימים שהאיסור הוא על התאווה שבלב לבדה.
הרש"ר הירש
בדרך כלל באה התורה לאסור את ה"חמדה" מלבד ה"תאווה", ואת ה"תאווה" מלבד ה"חמדה". "חמדה" – לבל
תחשוב שהכוונה לקנות את הנכס בדרך חוקית מתירה את ה"תאווה"; "תאווה" – לבל תחשוב שאין האיסור חל
אלא על המעשה. מי שאינו רוצה לבוא לכלל עבירה, צריך לעקור את התאווה מליבו, שכן התאווה גרידא – היא
עצמה פשע בעיני ה'. אדם המתאווה חוטא לעצמותו הוא, שכן עליו לפתוח את ליבו אך ורק לפני שאיפות
טהורות וצודקות.
שקף מספר 6
מכיוון שכל מצווה שנצטוונו בה בהכרח שיש בידינו את האפשרות לעשותה או לא לעשותה, מתעוררת השאלה
האם האדם יכול לבחור אם להאמין באלוקים או לא.
]דעת הר"ח קרשקש בספרו אור ה' – שאין ביד האדם לבחור אם להאמין או לא ממילא הבין הוא שאנוכי ה'
אלוקיך איננו ציווי, אך רבו החולקים עליו. וכמו שבאר האברבנאל בספרו "ראש אמנה" ]פרק יז[ שאף שאדם
איננו יכול לבחור בצורה ישירה האם הוא מאמין או לא, מכל מקום יכול הוא לגרום בדרכים שונות שהאמונה
תשתל בלבו, וזה ביאור המצווה להאמין. כלומר לנקוט בצעדים שיגרמו לך להאמין[.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 7
לדעות רבות גם האיסור לא תחמוד היא מצווה שבלב. וכולם מסכימים שהאיסור לא תתאווה הוא בלב לבד.
אמנם יש להבדיל ביניהם לבין מצוות האמונה – מצוות האמונה היא ידיעה שכלית שנהיית לחלק מהתודעה
שלנו ועל פיה אנו חיים, וניתן להגיע אליה בדרכים שכליות. אך החמדה הינה רגש שקיים באדם מעצם טבעו,
ולכאורה כמעט איננו בר שינוי. כך שלגבי הציווי לא תחמוד השאלה איך ניתן לצוות לא לחמוד קשה שבעתיים.
שקף מספר 8
בהגדרת המושג אמונה נכתב רבות בדברי הפילוסופים בשקף הבאנו שתי דעות, בחרנו להביא כאן עוד חלק
מהדעות.
ספר האמונות והדעות ]לרס"ג[ הקדמה
אנחנו צריכים לבאר מה היא האמונה? ונאמר כי היא ענין עולה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר הוא עליה,
וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות ותמזג בהם, ויהיה בהם האדם מאמין בענין
אשר הגיע אליו, ויצניעהו לעת אחרת או לעתים…..
ספר חובות הלבבות שער א – שער היחוד פרק א
אמר המחבר: בגדר יחוד האלהים בלב שלם הוא, שיהיו הלב והלשון שוים ביחוד הבורא ית', אחר אשר
יבין בדרכי הראיות ברור מציאותו ואמתת אחדותו מדרך העיון, מפני שיחוד האלהים מתחלק במדברים כפי
התחלקות הכרתם והבנתם, מהם מי שמיחד אותו בלשונו בלבד, והוא שישמע ב"א אומרים דבר, והוא נמשך
אחריהם מבלי דעת ענין מה שהוא אומר ומהם מי שמיחדהו בלבו ולשונו ויבין ענין מה שהוא אומר מדרך
הקבלה שקבל מאבותיו ואיננו יודע אמתת מה שהוא מאמין מהענין ההוא ומהם מי שמיחדהו אחר שיבין
מדרך הראיות אמתת הענין, אך יחשבנו במחשבתו כשאר האחדים הנמצאים ויבא להגשים הבורא ולהמשילהו
בצורה ובדמות, מפני שאיננו יודע אמתת יחודו וענין מציאותו ומהם מי שמיחדהו בלבו ולשונו אחר שיבין ענין
האחד האמת והאחד העובר ויביא ראיות על ברור מציאותו ואמתת יחודו, וזהו החלק השלם בענין היחוד. על
כן אמרתי בגדר היחוד השלם, שהוא השואת הלב והלשון ביחוד הבורא, אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת
אופני אמתת אחדותו מדרך העיון.
ספר החינוך מצוה כה
מצות האמנה במציאות השם יתברך
להאמין שיש לעולם אלוה אחד שהמציא כל הנמצא, ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא, ושהיה ושיהיה לעדי
עד….. וענין ההאמנה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן. ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. ואם יושאל עליו ישיב
לכל שואל שזה יאמין לבו
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 9
אמונות ודעות בהקדמה
אבל מנעו שנעזוב ספרי הנביאים לצד ונסמך על מה שיצא לכל אחד ואחד בעדת עצמו בהעלותו על דעתו
התחלות הזמן והמקום, כי כל המעיין מן הצד הזה אפשר שימצא ואפשר שיטעה, ועד שימצא יהיה בלא דת,
ואם ימצא הדת ויחזיק בה לא יבטח מהעתקתו ממנה בספק שיעמוד לפניו ויפסיד עליו אמונתו, ואנחנו כלנו
מסכימים שהעושה זה חוטא, אם הוא בעל עיון, אבל אנחנו קהל בני ישראל חוקרים ומעיינים על דרך זולת זו,
שהוא מה שאני עתיד לזכרו ולבאר בע"ה:
ספר החינוך מצוה כה
ולא יודה בחילוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל
הפועל, רצוני לומר כשמקיים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין ובעיניו
יראה במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו
מצוה מן המובחר
מכתב מאליהו חלק א עמוד 72
שמאמין בהקב"ה כשמבחין בנבראים ורואה גודל החכמה בסדר בריאתם וכן כשמסתכל בהשגחה הפרטית ורואה
את דקדוקה יבחין ברור כי ה הוא עושה כל אלה.
אמנם לשניהם בחינה אחת דהיינו שבאים מכח הכרעת הישרות שבלבו לבו אומר לו כי א"א אשר אבותיו
ורבותיו שאהבוהו ינחילוהו שקרים וישתדלו לרמותו שלא יתענג בחייו בעוה"ז שלו וכן אומר לו לבו שמכונה
המסודרת מכ"כ הרבה חלקים כאו"א מדוקדק במקומו איך אפשר שכל זה יסודר שלא בכוונה כמו שא"א שאם
נפלו הרבה חלקי שעונים ומעצמם נתחברו בנפלם שנעשו מצויינים וגם הולכים בדיוק רב הרי שהישרות שבלבו
מבררת ומאמתת לו את אשר יאמין נמצא שהכרת הישרות בלב היינו האמונה ]ויש דברים הברורים בשכל –
מבוררים על פי חשבון כמו כל חשבון מתמטי וכדומה שבהם אין צורך לשום הכרעת הלב על פי הישרות[
והנה שכל האדם קובע לסמוך על הישרות אפילו בדיני נפשות אלמלא גזירת הכתוב הרי על פי שכל האדם
דנים האומות דיני נפשות על פי הוכחת המסיבות למשל אם ימצאו הרוג וסכין דקור בו ובעפר סימני נעלים
ומצאו בסמוך מטפחת אף מלוכלכת בדם ומצאו את בעל הסכין שהוא בעל מטפחת האף ויש עדים שראוהו
הולך במקום ההוא מעט קודם זמן הרצח והרי סימני נעליו בחול אבל הוא טוען כי הלך לשוח ובא עליו אחד
שגזל ממנו נעליו וסכינו ואפילו מטפחת האף וזהו שרצח ולא הוא האם יאמינוהו וכשל שכן אם ימצאו אח"כ
את נעליו בבית מלוכלכים בדם האם תועיל לו הטענה שיטעון שהגזלן שרצח החזירם לו לביתו למען יתפסוהו
במקום הרוצח האמיתי באלה הלא יפסקו דיני נפשות לומר כי הוא הרוצח וגם יהרגוהו זהו בירור על פי הישרות
ואם גם פי אלף תהינה ההוכחות לא תהיינה דומות להוכחות שהבריאה כולה בכל מיליוני מיליונים פרטיה
וחכמת דקדוקיה כולם יעידו על יוצרם בחכמה מחוכמת שאין דוגמתה ואיך יהינו לומר בסילופים ועקמומית שכך
הזדמנו יחד מקרים שונים לאלפים ולרבבות.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 10
לשאלה איך ניתן לצוות שלא יחמוד נאמרו עוד כמה תשובות בחרנו בשתיים מהן
הכתב והקבלה שמות פרק כ
ויראה כמו שכתב בעל הברית, אחר שה' צוה אותנו על האהבה באמרו ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, מה
מקרא חסר אם היה כתוב ואהבת את ה' אלוקיך בלבבך, ומה רצונו לומר במלת בכל, אלא שהכונה שיהיה לבבך
מלא באהבת ה', כלומר שלא יהיה בלב רק אהבת ה' לבד, לא שיהיה בו גם אהבת ה' גם חמדת עולם, שאם כן
אינו מלא באהבת ה', כי אם חציו לה' וחציו לכם ולא נקרא בכל לבבך, הנה כל איש המקיים זאת המצוה ואחרי
שחשקה נפשו להתענג על ה' וכלתה לדבקה בו באהבה רבה בכל עת לחזות בנועם ה' ולטעום מטעם המלך
להתענג מזיו כבודו וגם ערב רב ומתיקות נפלא ושמחה ימצא בה …אז א"א שיחמוד שום דבר מכל מחמדי
עולם הזה, מפני כי מודעת זאת שהחימוד הוא בלב לא באבר אחר.
הרב יעקב צבי מקלנבורג, גרמניה 1785-1865 חיבר פירוש על התורה שבו בירר את הקשרים ההדוקים בין
התורה שבכתב לתורה שבעל פה, וביאר את דרשות חז"ל ע"פ כללי הדקדוק ופשוטו של מקרא. בנוסף חיבר
פירוש על הסידור שנקרא 'עיון תפילה', שנדפס בסידורים רבים לצד ההערות ההלכתיות.
בית הלוי שמות פרק כ
הנה כל אדם יוכל לשער בעצמו וברור הוא דאם יתאוה האדם לאיזו דבר תאוה היותר גדולה אצלו כל אחד
לפי טבעו ויהיה גם קרוב להשיג תאותו וילך אחריה ואז היצר הרע בוער בו כאש ורק דרך הילוכו הוא על גב
הנהר הקפוי מקרח ובדרך ריצתו נחלקה רגלו על הכפור וחשב ליפול, הרי באותו רגע שנחלקה רגלו ונטה לפול
הרי אז יבטל ממנו כל אותו התאוה דהפחד שנתפחד מהנפילה העביר ממנו כל רצונו דכן יסד הבורא יתברך
בטבע כל הברואים דגם מעט פחד שיעלה על לב האדם מעביר ממנו כל כחות התאוה והחמדה, ואם כן אחרי
שהזהירה התורה בלאו דלא תחמוד ואסרה לחמוד אם היה להאדם יראה מן האיסור אפילו יראה קטנה כיראת
הנפילה גם כן שוב לא יחמוד כלל.
רבי יוסף דב בר )דובער( הלוי סולוביצ'יק, ליטא 1820-1892 ראש ישיבת וולוז'ין נודע בכינויו 'בית הלוי' ע"ש
ספריו, שו"ת 'בית הלוי' ו'בית הלוי' על התורה והמועדים