תפריט
דף הנחיות
– תפילה –
עבודה שבלב זו תפילה
מה במערך:
חז"ל פרשו שהכוונה ב"עבודה שבלב" הכתובה בפסוק לעבדו בכל לבבכם, היא התפילה.
את המושג עבודה שבלב אפשר לפרש בשתי צורות. האחת: עובדים עם הלב, כלומר הלב משמש ככלי שדרכו אנו מתפללים. השניה: העבודה מתבצעת בתוך הלב, כלומר התפילה תפקידה לשנות את הלב.
מדברי הפרשנים נראה שחלק הדגישו את הצורה הראשונה וחלק את השניה.
הרש"ר הירש לומד, ששורש המילה תפילה היא פ.ל.ל מלשון פלילים כלומר משפט. והסברו הוא שכמו שתפקידו של שופט, להוסיף את המימד האלוקי בויכוח שבין שני צדדים. כלומר לבאר להם מה רצון האלוקים בנדון עליו הם דנים. כך התפילה תפקידה להכניס בלבנו אמיתות אלוקיות ביחס לעולם כולו.
באלו אמיתות מדובר? הרב פינקוס מסביר שהתפילה מעמידה אותו בפני האמת, והאמת היא שהוא עומד לפני האלוקים, והאמת שהאלוקים גדול גבור ונורא, והאמת היא שהאדם חסר כל ושאין לו על מי להשען אלא על אביו שבשמיים, והאמת שאין גבול לחסדים שקבל מהבורא ועליו להכיר לו תודה על כך. וכשהוא מכיר בכל אמיתות אלו ממילא בוקעת התפילה מלבו החוצה.
עוד הוא מסביר שהתפילה גם בוחנת את ערכם של הדברים שאנו מבקשים, כשאני עומד ומבקש מהקב"ה דבר מסוים, אם אני אכן מבין ממי אני מבקש, בוודאי שהבקשה עצמה תבהיר לי האם הדבר אכן נצרך. דבר שאני מתבייש לבקש סימן שהוא לא נצרך באמת.
אך יש שהדגישו את התפיסה השניה, שעבודת התפילה חייבת לנבוע מהלב. האחרונים מצטטים בשם חז"ל [לא מצאתי את מקור האימרה בחז"ל] תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, דברים דומים כתב חובות הלבבות.
מה הכוונה שצריך לכוין בתפילה? הגר"ח הלוי מבריסק מבאר שתי כוונות בתפילה. האחת פירוש המילים. השניה להרגיש שהוא עומד בפני המלך.
הובאו דברי המבי"ט שמבאר את הכוונה הראשונה דהיינו שכל מילה שאומר יחשוב ויבין לפני שאומרה שאכן זה הדבר הנכון לאומרו. הובאו דברי הרמח"ל במסילת ישרים שיבין בעומדו בתפילה שעומד לפני המלך ומבקש ממנו כדבר איש אל רעהו.
שקף מספר 2
תפילה העבודה שבלב
וּלְעָבְדוּ בְּכָל לְבַבְכֶם – אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּפִלָּה.
או בנוסח אחר המבאר מדוע הבין המדרש שלעבדו בכל לבבכם זו תפילה
ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מא
ולעבדו זו תפלה אתה אומר זו תפלה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם וכי יש עבודה בלב הא מה תלמוד לומר ולעבדו זו.
שקף מספר 3, 4
לעבוד בלב או לעבוד עם הלב
הרש"ר הירש מעיר שאת המושג עבודה שבלב אפשר לפרש בשתי צורות. האחת: עובדים עם הלב, כלומר הלב משמש ככלי שדרכו אנו מתפללים. השניה: העבודה מתבצעת בתוך הלב, כלומר התפילה תפקידה לשנות את הלב.
רש"ר הירש דברים יא
לְשׁוֹן לְעָבְדוֹ ב – יוֹצֵא לִשְׁנֵי עִנְיָנִים.
בְּמַשְׁמָעוּת אֶחָת פֵּרוּשׁוֹ: לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל אַחֵר בְּיַחַס לְדָבָר מְסֻיָּם, לִשְׁמוֹר וּלְעַצֵּב דָּבָר עַל פִּי רְצוֹנוֹ שֶׁל אַחֵר;
בְּמַשְׁמָעוּת שְׁנִיָּה פֵּרוּשׁוֹ: לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל אַחֵר עַל יְדֵי דָּבָר מְסֻיָּם, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדָבָר כְּאֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה הָרְצוּיָה לָאַחֵר.
מה היא אם כן המשמעות של עבודת הלב של התפילה, ניתן לראות בפרשנים שהבינו את שתי המשמעויות.
שקף מספר 5
התפילה משנה את הלב
רש"ר הירש בראשית פרשת ויחי פרק מח פסוק יא
נמצא "התפלל": להחדיר את עצמו ברעיונות אלהיים. תפלת היהודי איננה יוצאת מתוכו, אלא חודרת אל תוכו. אילו היתה התפלה רק בטוי לרחשי הלב הקיימים כבר, כי אז אין שחר לתפלת החובה, ותפלה לזמן קבוע שתיאמר על – ידי מספר בלתי – מוגבל של אנשים איננה אלא שטות גמורה. שכן היא מושתתת על ההנחה כי רעיונות ורגשות מסויימים יהיו קיימים על – פי פקודה, בזמנים קבועים, אצל כל מספר אנשים, ויהיו זקוקים לביטוי. ולא היא. אין "התפלל" אלא: להחדיר את עצמו באמתות נצחיות וקיימות, דוקא מפני שהן עלולות להידלדל ולהיעלם, או שנעלמו כבר.
או כמו שכתב הרש"ר במקום אחר:
רש"ר הירש בראשית פרשת וירא פרק כ פסוק ז
ויתפלל בעדך – משרש "פלל" (שפט), קרוב ל"בלל". כבר ראינו במעשה דור הפלגה, שה"בולל" איננו מערבב חמרים זה עם זה, אלא: מביא יסוד חדש לחומר, מחדיר אותו לכל חלקיו, ועל ידי כך הופך אותו לחומר חדש. אך זהו תפקידו של השופט על – פי התפיסה היהודית. השקר והעוול מפרידים, יוצרים ניגודים וריב. השופט מחדיר את הדין, הוא האמת האלהית של המציאות, למקום שיש בו ניגוד וריב, ונמצא הוא שופת שלום, יוצר אחדות הרמונית, במקום שהשקר והעוול גרמו לניגוד ופירוד. בדומה לכך גם "המתפלל", כביכול, "מפלל" את עצמו, מחדיר את האמת האלהית לכל פנות ישותו והויתו, וכך קונה לעצמו אחדות ושלמות נפשית באור פני ה'. נמצאת התפלה היהודית עומדת בנגוד מוחלט לתפיסה ההמונית של "תפלה". לא השתפכות מבפנים, לא בטוי למה שהלב רוחש כבר, – לכך אנו קוראים "תחנה", "שיח" וכדו', – אלא: החדרת הלב באותה אמת הניתנת ונקנית לו מהחוץ.
אין תפלה אלא "עבודה שבלב", אין "מתפלל" אלא "עובד" על תקנת עצמו, להעלות את לבו למרום פסגת הכרת האמת והחפץ בעבודת ה'. אלמלא כן, אילו תפלה היתה רק ביטוי לרחשי הלב, כיצד אפשר היה לקבע לה זמן ונוסח, כיצד אפשר היה להניח, שהצבור כלו על כל פרטיו יהיו חדורים רגש אחד והוגים מחשבה אחת, בזמנים הקבועים מראש. יתר על כן, תפלה שכזאת היא אך למותר. רגשות והגיונות החיים בלבנו כבר, אינם זקוקים עוד לביטוי, פחות מכל זקוקים הם לביטוי קבוע ומנוסח. חויה עמוקה תמיד מוצאת לה ביטוי, ואם גדולה החויה ונשגבה עד מאד, הרי היא למעלה מכל ביטוי ולה דומיה תהלה. אמור מעתה: לא באו תפלות הקבע אלא לעורר את הלב ולהחיות בקרבו את אותם ערכי הנצח שעודם צריכים חיזוק ושמירה מעולה. אכן, ניתנה האמת להאמר: חסרון "מצב רוח" לתפלה רק יגדיל את הצורך הנפשי להתפלל, רק יגביר את כחה המציל וערכה הנשגב של אותה "עבודה שבלב" הנעשית על – ידי תפלה. "מצב רוח" חסר אינו אלא סימן מובהק לטשטוש אותה רוח שהיא איננה יסוד לתפלה אלא תכליתה ומטרתה הנעלה.
שקף מספר 6
תפילה שורשה פ.ל.ל כלומר משפט
שורש המילה תפילה הינו פ.ל.ל ומשמעותו מלשון משפט, כך מצאנו בכמה מקומות בחז"ל שללמדו שהלשון עמידה מדבר על תפילה, ממה שכתוב בתהלים על פנחס ויעמוד פנחס ויפלל, כלומר חז"ל הבינו שהעמידה והפלול שניהם צורה של תפילה.
אמנם פרשני התנ"ך למדו שהמילה "ויפלל" שנאמרה על פנחס כוונתה שעשה דין בזמרי אך מלשון הגמ' בברכות [דף ו] ובמדרשים רואים שהבינו שהכוונה גם לתפילה. וכן בגמרא בחולין [דף קלד] "דורשי חמורות היו אומרים: הזרוע כנגד היד, וכן הוא אומר ויקח רומח בידו, ולחיים כנגד תפלה, וכן הוא אומר ויעמוד פנחס ויפלל".
ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא כו
עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה…נִקְרֵאת עֲמִידָה שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל".
מצודת ציון תהלים פרק קו פסוק ל
וַיְפַלֵּל – עִנְיָן דִּין וּמִשְׁפָּט כְּמוֹ וְנָתַן בִּפְלִילִים.
ויעויין באור זרוע חלק א – הלכות תפילה סימן קה
וקשה לי דבפרק נגמר הדין ובפרק אלו הן הנשרפין בסופו אמר ר' אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו, אלמא [=נאמר] דלא התפלל כלל דהא [=שהרי] אמר פרק אלו הן הנשרפין דבקשו מלאכי השרת לדוחפו מפני שהיה עושה פלילות אלמא דלא דרך תפלה בא שאם כן מפני מה בקשו לדוחפו.
אך בספר משנת יעקב ל גאון רבי יעקב שור זצ"ל [ברכות דף ו] כתב על האור זרוע: ואני תמה עליו, דוודאי פשטיה דקרא [=פשוטו של מקרא] היינו שהתפלל, שבתפילתו עצר המגפה, וכן הוא במדרש במדבר רבה סוף פ' בלק: "כשראה פנחס מלאך המשחית, עמד והתפלל וסלקו", עיין שם. וכן מפורש בש"ס חולין דף קלד, ב דדורשי חמורות אמרו רמז לשכר הכהנים לזרוע והלחיים והקיבה, זרוע נגד היד, שנאמר: ויקח רומח בידו, והלחיים נגד תפלה, שנאמר: ויעמד פנחס ויפלל, עיין שם. הרי דבאמת התפלל אז לעצירת המגפה, דאם לא כן למה זכה בעבור זה למתן הלחיים, כיון דאדרבא עשה דין עם המקום, עד שבקשו מלאכי השרת לדוחפו, אלא ודאי פשוט כמו שכתבתי.
שקף מספר 7
המשפט ותפקיד השופט
אמנם עדיין צריך להבין למה התפילה נקראת משפט, כדי להבין את זה נבין מה תפקידו של השופט.
לשופט שני תפקידים.
הראשון לברר את המציאות עליה נסוב הדיון
השני להבין מה המשמעות של כל מעשה [האם זה פשע או לא, האם נעשה כאן חוזה או לא, האם מילה זו משמעותה כך או אחרת וכדומה]
א. לברר את המציאות הרלוונטית.
ב. לברר את משמעות הערכית של המציאות.
שקף מספר 8
התפילה כמבררת המציאות האמיתית
ברגע שהאדם מתבונן לעומק במציאות ומנסה לבין אותה נכון ימצא את האמת וממילא תפרוץ מנפשו תפילה המכילה שבח בקשה והודאה. המתפלל את התפילה מתוך התבוננות מעמיקה במה שכתוב בה, התפילה תביא אותנו למבט אמיתי על הבריאה. אך התפילה המעולה מתחילה במבט אמיתי וממנו פורצת התפילה.
שערי תפילה [להגרש"ד פינקוס זצוק"ל] – פלול אות ד
אם ירצה האדם לעמוד ולשפוט מהי האמת, לא מהי האמת באיזה עניין מסוים אלא לתור ולחפש ולשפוט מהי האמת המוחלטת, מצד אמיתת המציאות. הרי שאם יבוא לשפוט זאת יראה מיד שעומד הוא לפני הבורא עולם שהוא יתברך המציאות האמתית התופסת כל המציאות כולה.
ומהי כביכול איכות אמת זו, הגדול גיבור ונורא עד אין תכלית, שגם זו היא אמת הגדולה מקפת הכל. וכאשר ימשיך להתבונן באמת זו, מיד יתעורר לפאר לרומם להלל ולשבח, שזהו הפועל הגדול היוצא מהכרת אמיתתו יתברך וחלק בלתי נפרד ממנה שהוא יתברך מהולל בתשבחות, מכח אין סופיותו יתברך ועולמות הנפלאים שברא לריבי רבבותיהם ולפרטיהם הנפלאים. ומתכונת ההתבוננות באמיתתו יתברך שבהכרח יתמלא ליבו בשירות ותשבחות כשישיג מה, מהאמת הזאת.
וכאשר ימשיך עוד בחיפוש האמת, איזו מציאות עוד יש בתוך הנבראים שברא הקב"ה, הרי מכל הנבראים את מי הוא מוצא ראשון? הרי מיד מוצא שם את עצמו, שהרי הוא קרוב אל עצמו ביותר, שאדם קרוב אצל עצמו יותר מהכל. וכאשר יבחן מהותה של בריה זו לאמיתת האמת ימצא את עצמו בריה שפלה וכואבת השואפת ומצפה לישועה ממנו יתברך, ובאות רגע שישיג זאת, מיד עולות כל בקשותיו על דל שפתיו מחמת מציאות האמת שכך היא האמת שהוא חסר ושואף להשלמת כל מחסורו ממנו יתברך.
וכאשר ימשיך עוד בבקשת האמת ויתבונן עוד בעניין עצמו, תעלה לפניו האמת על הטובות הנפלאות שעשה עמו הקב"ה מיום היולדו עד הזמן שעומד בו בהווייתו בקיום חיותו בפרנסתו ובכל הנאותיו וקנייניו, ויודה וישבח על כל אלו מפני אמיתת הדבר שכך היא אמת שהקב"ה חנן אות בכל אלו.
ותמצא שזכרנו כאן שלושת חלקי התפילה העיקריים: סדור שבח של מקום, בקשת רחמים על צרכיו והודאה על חלקו, וכולם פורצים ממילא אם רק יעמיד עצמו אף לרגע, לחיות ולהרגיש רגע של אמת לאמיתתה, וזוהי מציאות התפלה בטהרתה לשפוט משפט אמת להתעורר להרגיש את ברק האמת ומה שפורץ מתוך לבו בהכרח על ידי הכרת אמיתיות אלו.
שקף מספר 9
בירור משמעות המציאות
התפילה מסייעת לאדם גם לברר האם רצונותיו ושאיפותיו טובים ונכונים, כשאדם נעמד לפני מלך מלכי המלכים לבקש דבר, מתבקש שיבדוק האם תפילתו ובקשתו נכונים והגונים.
שערי תפילה – פלול ד
וגם בדברים שבאמת הוא צריך אותם, התפילה בוחנת אותם ומבהירה עד כמה שזה באמת חשוב, ואיזה דגש צריך לתת לדבר. כגון מי שצריך לקנות בגד מסוים, בנוהג שבדורנו שהולכים לשלש או ארבע חנויות לבחור הטוב ביותר, ולפעמים בוחן עשרות בגדים בדקדוק גדול. אבל אם יתפלל קודם ויבקש סייעתא דשמיא, כשיבוא לבקש מהקב"ה שיהא בדיוק הצבע והצורה שרוצה, מיד יתבהר לנגד עיניו שאולי הקב"ה לא כל כך מתלהב מבקשתו, ואולי באמת אין זה כל כל נוגע לנפש אם לא יהיה הבגד בכל התפארת עד חוט השערה כפי שרוצה. ואז יקבל מבט יותר אמתי על ענייניו ומה נפלא מה שאמר אחד מבעלי העבודה: דבר שאתה מתבייש לפני השם יתברך להתפלל עליו אתה לא צריך.
שקף מספר 10
תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה
חובות הלבבות מדגיש את הצד השני, כלומר שעיקר מעשה התפילה הוא בלב, ותפילה שהינה רק מילים בלא לב דומה לגוף בלא נפש.
ספר חובות הלבבות שער ח – שער חשבון הנפש פרק ג
אם יתעסק במעשה מחובות הלבבות והאברים יחדו בתפלה ובשבח לאלהים יתברך, יפנה גופו מכל מעשי העוה"ז והעוה"ב ויפנה לבו מכל המחשבות המטרידות אותו מענין התפלה, אחר שינקה עצמו וירחץ מכל הטנופין והלכלוכין וירחק מכל ריח רע והדומה לזה. ואח"כ יעלה על לבו, אל מי מכוין בתפלתו ומה מבקש בה ובמה מדבר לפני בוראו ממלות התפלה וענינה. ודע, כי המלות תהיינה בלשון והעיון בלב והמלות כגוף לתפלה והעיון כרוח. וכשיתפלל המתפלל בלשונו, ולבו טרוד בזולת ענין התפלה, תהיה תפלתו גוף בלא רוח וקליפה בלא לב, מפני שגופו נמצא ולבו בל עמו עת תפלתו, ובכמוהו אמר הכתוב: יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ומשלו זה עוד לעבד, שבא אדוניו לביתו וצוה אשתו ובני ביתו לכבדו ולעשות כל אודותיו, והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק ונמנע מעבד אותו בעצמו ומהשתדל בכבודו ולעשות מה שהיה ראוי לו, ובני ביתו לא יכלו למלא מקצת מצרכיו, מפני היותו רחוק מהם, וקצף עליו אדוניו ולא קבל כבודו ועבודתו והשיב הכל בפניו. וכן המתפלל, כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפלה, לא יקבל האל ממנו תפלת אבריו ותנועת לשונו. הלא תראה מה שאנו אומרים בסוף תפלתנו: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'. וכשיהיה האדם חושב בשום דבר מדברי העולם במותר או באסור, ואח"כ יחתם תפלתו ויאמר: והגיון לבי לפניך, הלא זה גנאי גדול, שיטען שדבר עם אלהיו בלבו ובמצפונו ולבו בל עמו, ושאל ממנו אחר כך לקבל אותה ולרצות בה ממנו, ודומה הוא למי שנאמר בו: כגוי אשר צדקה עשה, ואחז"ל: ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל, ואמר רבי אליעזר בשעת פטירתו בכלל מה שצוה בו לתלמידיו: וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם מתפללים, ואמר הכתוב: הכון לקראת אלהיך ישראל, וארז"ל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, ואמר: בהתעטף עלי נפשי, ואמר: נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים.
שקף מספר 11, 12, 13
מהי כוונת התפילה
רבינו חיים הלוי באר שבתפילה ישנן שתי כוונות, הראשונה שיכווין בלבו למה שמוציא בשפתיו והשניה שיחוש שהוא עומד לפני המלך.
הבאנו גם את דברי המבי"ט בספרו בית אלוקים שמרחיב בהגדרת הכוונה הראשונה – כוונת המילים. ואת דבריו של הרמח"ל במסילת ישרים שמסביר את הכוונה השניה כעומד לפני המלך.
חדושי ר' חיים הלוי הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה א
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה, האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל ומה היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דלג מלות אלה.
בית אלוקים למבי"ט שער התפילה פרק ג
אבל התפלה אינה מצוה מעשית, ולכן צריך לכוין בה (ברכות ל' ב) כי עיקרה היא כוונת הלב, גם כי אינה נשלמת אלא בדבור דהרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ' ב), והכתוב תלה אותה בכוונה ובדבור כדכתיב (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו (תענית ב' ב) אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, ונקראת עבודה שיש בה איזה מעשה. והוא עקימת שפתיו בתפלתו. ולזה (ברכות כ' ב) אין יוצא בהרהור דלאו כדבור דמי. אבל העיקר היא הכוונה. וענין זאת הכוונה הוא לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו. אם הוא מסדר שבחו ית' יחשוב באותם השבחים שמוציא בשפתיו שהם נאותים לו והוא משובח בהם ולא אחרים, וכן בענין שאלת צרכיו, שהוא יכול ומשגיח על כל פרטי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, מה שאין כן בזולתו.
ספר מסילת ישרים פרק יט
הנה עיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא, והוא מה שהזהיר התנא (אבות פ"ב): וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל, והנה ג' דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב, כדי שיגיע אל זאת היראה: האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו, ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו. ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין.
ועוד צריך שיתבונן על שפלות האדם ופחיתותו, לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו, כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך, ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו, הוא מה שאמר הכתוב (תהלים ב'): עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתיב (שם פ"ט): אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו, כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו יתברך מבני הגוף החומרי קל להם יותר לדמות שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם, ואמנם דוד המלך עליו השלום היה משבח ואומר (שם ה'): אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, וכתיב (מלאכי א'): מפני שמי נחת הוא, ואומר (עזרא ט'): אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך.
לסיום סדרה זו על התפילה מן הראוי להביא את דברי הגר"ש וולבה זצ"ל
תפלה
בשמענו מדברים על "עבודת ה'" הוא מצלצל באזנינו כאילו הקב"ה זקוק לעבודתנו, כי כך הדבר מתפרש במושגים של בני אדם. מי שמוטלים עליו הרבה עסקים ואיננו יכול לעשותם לבד לוקח לעצמו מי שעובד אצלו. אך לגבי הקב"ה אנו מוכרחים להשתחרר לגמרי מתפיסה זאת. הלא הוא יתברך אינו זקוק לעבודתנו. "אם חטאת – מה תפעל בו, ורבו פשעיך – מה תעשה לו! אם צדקת מה תן לו!, או מה מידך יקח" [איוב לה ו-ז] מה איפוא ענין עבודת ה' הוי אומר העבודה דרושה לעצמנו.
"לעצמנו"? עכשיו נתהפך לקצה השני. אנחנו צריכים את העבודה. עניים יתפללו על פרנסה, חולים – על רפואה, בעלי עסקים – על הצלחה. לעשות מצוות – כדי להשפיע על ההשגחה העליונה להטיב לנו. ברם, גם בגישה זו יש קושי פנימי. הרי עניות, מחלה, חוסר-הצלחה אינם מקרים, אלא ההשגחה העליונה הביאתן עלינו – ומה שההשגחה גזרה עלינו, אנחנו נבקש ממנו יברך שיבטל רצונו מפני רצוננו ? הלא גם זה אינו מתקבל על הדעת! אלא – לא "לעצמנו" במובן זה מכוונת העבודה לה', ומה היא כוונתה באמת?
אלא "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד!" את השלימות שלנו אנחנו מבקשים, לא את הצלחתנו. ויסוד השלימות היא האמונה. הלא האמונה שלנו אינה אמונה "שיש ה'" – זאת אנחנו יודעים בידיעה גמורה. האמונה שלנו היא ודאות כזאת בלב בנוכחות הבורא והשגחתו, עד שרואים את העולם ואת כל מאורע בעיניים של אמונה. הדרך להגיע לחיות זאת באמונה היא רק התפילה. בה אנו מתלמדים לפנות אל הקב"ה [=הקדוש ברוך הוא] בכל החסר לנו, כי אין מישהו אחר בעולם שיוכל למלאות את החסר לנו. זוהי הרגשה דקה כזאת שצריכים להחיות אותה שלש פעמים ביום.
תפילה זו היא תכלית עצמית. אין אנחנו מתכוונים דווקא שהקב"ה ימלא בקשתנו – אנו בוטחים בו שיעשה לנו מה שטוב לנו באמת. די לנו לבקש ממנו יתברך ולהחיות בזה את אמונתנו. הרי התפילה היא עבודה שבלב בזה שאנו מבקשים שהוא יתברך ימלא את חסרונותינו, אבל לשלימות אמונתנו אנו מתכוונים ולא לשלימות הצלחתנו. כך רצה הקב"ה, ולזה הוא נתן לנו את מצות התפילה, והרשה אותנו לבקש ממנו על כל חסרון שנתחדש לנו.
כיון שרצונו יתברך הוא בתפילתנו, הוא נתן תפילה מקום לפעול בהשגחה העליונה.
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה"
רש"י: עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם:
וכל עשב השדה טרם יצמח – עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי:
כי לא המטיר – ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:
העולם דומה לשעון אדיר. בפנים השעון ישנם הרבה גלגלים המניעים זה את זה עד שמניעים את המחוגים. ויש לשעון קפיץ המניע את כל הגלגלים. קפיץ זה בעולם היא התפילה! וכיוון שבה תלויה חיות אמונתנו, ניתן לנו לפעול ישועות ממש על ידה.
אל תהיה עבודת התפילה קלה בעינינו. לפי מראה עינינו מתנהגים כל עניני העולם על פי סיבה ומסובב. האדם עני – מפני שאינו מוכשר למשהו. הוא חולה בגלל תורשה או וירוס. הוא אינו מצליח בלימודו מפני שאינו בעל כשרון. והנה אנחנו צריכים לפעול בעצמנו לדעת כי הכל תלוי אך ורק ברצון השם יתברך ולא בסיבות גשמיות. הרי כל תפילה מתנגשת עם חוק הברזל של סיבה ומסובב, ובה אנו צריכים לפרוץ את מושכל-הראשון [ההנחה הבסיסית] הזה של הסיבתיות, ומיד בהתחילנו להתפלל אנו צריכים להתרומם למבט של למעלה-מן-הטבע זאת היא עבודת התפילה.
***
דף הנחיות
– תפילה –
עבודה שבלב זו תפילה
מה במערך:
חז"ל פרשו שהכוונה ב"עבודה שבלב" הכתובה בפסוק לעבדו בכל לבבכם, היא התפילה.
את המושג עבודה שבלב אפשר לפרש בשתי צורות. האחת: עובדים עם הלב, כלומר הלב משמש ככלי שדרכו אנו מתפללים. השניה: העבודה מתבצעת בתוך הלב, כלומר התפילה תפקידה לשנות את הלב.
מדברי הפרשנים נראה שחלק הדגישו את הצורה הראשונה וחלק את השניה.
הרש"ר הירש לומד, ששורש המילה תפילה היא פ.ל.ל מלשון פלילים כלומר משפט. והסברו הוא שכמו שתפקידו של שופט, להוסיף את המימד האלוקי בויכוח שבין שני צדדים. כלומר לבאר להם מה רצון האלוקים בנדון עליו הם דנים. כך התפילה תפקידה להכניס בלבנו אמיתות אלוקיות ביחס לעולם כולו.
באלו אמיתות מדובר? הרב פינקוס מסביר שהתפילה מעמידה אותו בפני האמת, והאמת היא שהוא עומד לפני האלוקים, והאמת שהאלוקים גדול גבור ונורא, והאמת היא שהאדם חסר כל ושאין לו על מי להשען אלא על אביו שבשמיים, והאמת שאין גבול לחסדים שקבל מהבורא ועליו להכיר לו תודה על כך. וכשהוא מכיר בכל אמיתות אלו ממילא בוקעת התפילה מלבו החוצה.
עוד הוא מסביר שהתפילה גם בוחנת את ערכם של הדברים שאנו מבקשים, כשאני עומד ומבקש מהקב"ה דבר מסוים, אם אני אכן מבין ממי אני מבקש, בוודאי שהבקשה עצמה תבהיר לי האם הדבר אכן נצרך. דבר שאני מתבייש לבקש סימן שהוא לא נצרך באמת.
אך יש שהדגישו את התפיסה השניה, שעבודת התפילה חייבת לנבוע מהלב. האחרונים מצטטים בשם חז"ל [לא מצאתי את מקור האימרה בחז"ל] תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, דברים דומים כתב חובות הלבבות.
מה הכוונה שצריך לכוין בתפילה? הגר"ח הלוי מבריסק מבאר שתי כוונות בתפילה. האחת פירוש המילים. השניה להרגיש שהוא עומד בפני המלך.
הובאו דברי המבי"ט שמבאר את הכוונה הראשונה דהיינו שכל מילה שאומר יחשוב ויבין לפני שאומרה שאכן זה הדבר הנכון לאומרו. הובאו דברי הרמח"ל במסילת ישרים שיבין בעומדו בתפילה שעומד לפני המלך ומבקש ממנו כדבר איש אל רעהו.
שקף מספר 2
תפילה העבודה שבלב
וּלְעָבְדוּ בְּכָל לְבַבְכֶם – אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּפִלָּה.
או בנוסח אחר המבאר מדוע הבין המדרש שלעבדו בכל לבבכם זו תפילה
ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מא
ולעבדו זו תפלה אתה אומר זו תפלה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם וכי יש עבודה בלב הא מה תלמוד לומר ולעבדו זו.
שקף מספר 3, 4
לעבוד בלב או לעבוד עם הלב
הרש"ר הירש מעיר שאת המושג עבודה שבלב אפשר לפרש בשתי צורות. האחת: עובדים עם הלב, כלומר הלב משמש ככלי שדרכו אנו מתפללים. השניה: העבודה מתבצעת בתוך הלב, כלומר התפילה תפקידה לשנות את הלב.
רש"ר הירש דברים יא
לְשׁוֹן לְעָבְדוֹ ב – יוֹצֵא לִשְׁנֵי עִנְיָנִים.
בְּמַשְׁמָעוּת אֶחָת פֵּרוּשׁוֹ: לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל אַחֵר בְּיַחַס לְדָבָר מְסֻיָּם, לִשְׁמוֹר וּלְעַצֵּב דָּבָר עַל פִּי רְצוֹנוֹ שֶׁל אַחֵר;
בְּמַשְׁמָעוּת שְׁנִיָּה פֵּרוּשׁוֹ: לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל אַחֵר עַל יְדֵי דָּבָר מְסֻיָּם, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדָבָר כְּאֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה הָרְצוּיָה לָאַחֵר.
מה היא אם כן המשמעות של עבודת הלב של התפילה, ניתן לראות בפרשנים שהבינו את שתי המשמעויות.
שקף מספר 5
התפילה משנה את הלב
רש"ר הירש בראשית פרשת ויחי פרק מח פסוק יא
נמצא "התפלל": להחדיר את עצמו ברעיונות אלהיים. תפלת היהודי איננה יוצאת מתוכו, אלא חודרת אל תוכו. אילו היתה התפלה רק בטוי לרחשי הלב הקיימים כבר, כי אז אין שחר לתפלת החובה, ותפלה לזמן קבוע שתיאמר על – ידי מספר בלתי – מוגבל של אנשים איננה אלא שטות גמורה. שכן היא מושתתת על ההנחה כי רעיונות ורגשות מסויימים יהיו קיימים על – פי פקודה, בזמנים קבועים, אצל כל מספר אנשים, ויהיו זקוקים לביטוי. ולא היא. אין "התפלל" אלא: להחדיר את עצמו באמתות נצחיות וקיימות, דוקא מפני שהן עלולות להידלדל ולהיעלם, או שנעלמו כבר.
או כמו שכתב הרש"ר במקום אחר:
רש"ר הירש בראשית פרשת וירא פרק כ פסוק ז
ויתפלל בעדך – משרש "פלל" (שפט), קרוב ל"בלל". כבר ראינו במעשה דור הפלגה, שה"בולל" איננו מערבב חמרים זה עם זה, אלא: מביא יסוד חדש לחומר, מחדיר אותו לכל חלקיו, ועל ידי כך הופך אותו לחומר חדש. אך זהו תפקידו של השופט על – פי התפיסה היהודית. השקר והעוול מפרידים, יוצרים ניגודים וריב. השופט מחדיר את הדין, הוא האמת האלהית של המציאות, למקום שיש בו ניגוד וריב, ונמצא הוא שופת שלום, יוצר אחדות הרמונית, במקום שהשקר והעוול גרמו לניגוד ופירוד. בדומה לכך גם "המתפלל", כביכול, "מפלל" את עצמו, מחדיר את האמת האלהית לכל פנות ישותו והויתו, וכך קונה לעצמו אחדות ושלמות נפשית באור פני ה'. נמצאת התפלה היהודית עומדת בנגוד מוחלט לתפיסה ההמונית של "תפלה". לא השתפכות מבפנים, לא בטוי למה שהלב רוחש כבר, – לכך אנו קוראים "תחנה", "שיח" וכדו', – אלא: החדרת הלב באותה אמת הניתנת ונקנית לו מהחוץ.
אין תפלה אלא "עבודה שבלב", אין "מתפלל" אלא "עובד" על תקנת עצמו, להעלות את לבו למרום פסגת הכרת האמת והחפץ בעבודת ה'. אלמלא כן, אילו תפלה היתה רק ביטוי לרחשי הלב, כיצד אפשר היה לקבע לה זמן ונוסח, כיצד אפשר היה להניח, שהצבור כלו על כל פרטיו יהיו חדורים רגש אחד והוגים מחשבה אחת, בזמנים הקבועים מראש. יתר על כן, תפלה שכזאת היא אך למותר. רגשות והגיונות החיים בלבנו כבר, אינם זקוקים עוד לביטוי, פחות מכל זקוקים הם לביטוי קבוע ומנוסח. חויה עמוקה תמיד מוצאת לה ביטוי, ואם גדולה החויה ונשגבה עד מאד, הרי היא למעלה מכל ביטוי ולה דומיה תהלה. אמור מעתה: לא באו תפלות הקבע אלא לעורר את הלב ולהחיות בקרבו את אותם ערכי הנצח שעודם צריכים חיזוק ושמירה מעולה. אכן, ניתנה האמת להאמר: חסרון "מצב רוח" לתפלה רק יגדיל את הצורך הנפשי להתפלל, רק יגביר את כחה המציל וערכה הנשגב של אותה "עבודה שבלב" הנעשית על – ידי תפלה. "מצב רוח" חסר אינו אלא סימן מובהק לטשטוש אותה רוח שהיא איננה יסוד לתפלה אלא תכליתה ומטרתה הנעלה.
שקף מספר 6
תפילה שורשה פ.ל.ל כלומר משפט
שורש המילה תפילה הינו פ.ל.ל ומשמעותו מלשון משפט, כך מצאנו בכמה מקומות בחז"ל שללמדו שהלשון עמידה מדבר על תפילה, ממה שכתוב בתהלים על פנחס ויעמוד פנחס ויפלל, כלומר חז"ל הבינו שהעמידה והפלול שניהם צורה של תפילה.
אמנם פרשני התנ"ך למדו שהמילה "ויפלל" שנאמרה על פנחס כוונתה שעשה דין בזמרי אך מלשון הגמ' בברכות [דף ו] ובמדרשים רואים שהבינו שהכוונה גם לתפילה. וכן בגמרא בחולין [דף קלד] "דורשי חמורות היו אומרים: הזרוע כנגד היד, וכן הוא אומר ויקח רומח בידו, ולחיים כנגד תפלה, וכן הוא אומר ויעמוד פנחס ויפלל".
ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא כו
עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה…נִקְרֵאת עֲמִידָה שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל".
מצודת ציון תהלים פרק קו פסוק ל
וַיְפַלֵּל – עִנְיָן דִּין וּמִשְׁפָּט כְּמוֹ וְנָתַן בִּפְלִילִים.
ויעויין באור זרוע חלק א – הלכות תפילה סימן קה
וקשה לי דבפרק נגמר הדין ובפרק אלו הן הנשרפין בסופו אמר ר' אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו, אלמא [=נאמר] דלא התפלל כלל דהא [=שהרי] אמר פרק אלו הן הנשרפין דבקשו מלאכי השרת לדוחפו מפני שהיה עושה פלילות אלמא דלא דרך תפלה בא שאם כן מפני מה בקשו לדוחפו.
אך בספר משנת יעקב ל גאון רבי יעקב שור זצ"ל [ברכות דף ו] כתב על האור זרוע: ואני תמה עליו, דוודאי פשטיה דקרא [=פשוטו של מקרא] היינו שהתפלל, שבתפילתו עצר המגפה, וכן הוא במדרש במדבר רבה סוף פ' בלק: "כשראה פנחס מלאך המשחית, עמד והתפלל וסלקו", עיין שם. וכן מפורש בש"ס חולין דף קלד, ב דדורשי חמורות אמרו רמז לשכר הכהנים לזרוע והלחיים והקיבה, זרוע נגד היד, שנאמר: ויקח רומח בידו, והלחיים נגד תפלה, שנאמר: ויעמד פנחס ויפלל, עיין שם. הרי דבאמת התפלל אז לעצירת המגפה, דאם לא כן למה זכה בעבור זה למתן הלחיים, כיון דאדרבא עשה דין עם המקום, עד שבקשו מלאכי השרת לדוחפו, אלא ודאי פשוט כמו שכתבתי.
שקף מספר 7
המשפט ותפקיד השופט
אמנם עדיין צריך להבין למה התפילה נקראת משפט, כדי להבין את זה נבין מה תפקידו של השופט.
לשופט שני תפקידים.
הראשון לברר את המציאות עליה נסוב הדיון
השני להבין מה המשמעות של כל מעשה [האם זה פשע או לא, האם נעשה כאן חוזה או לא, האם מילה זו משמעותה כך או אחרת וכדומה]
א. לברר את המציאות הרלוונטית.
ב. לברר את משמעות הערכית של המציאות.
שקף מספר 8
התפילה כמבררת המציאות האמיתית
ברגע שהאדם מתבונן לעומק במציאות ומנסה לבין אותה נכון ימצא את האמת וממילא תפרוץ מנפשו תפילה המכילה שבח בקשה והודאה. המתפלל את התפילה מתוך התבוננות מעמיקה במה שכתוב בה, התפילה תביא אותנו למבט אמיתי על הבריאה. אך התפילה המעולה מתחילה במבט אמיתי וממנו פורצת התפילה.
שערי תפילה [להגרש"ד פינקוס זצוק"ל] – פלול אות ד
אם ירצה האדם לעמוד ולשפוט מהי האמת, לא מהי האמת באיזה עניין מסוים אלא לתור ולחפש ולשפוט מהי האמת המוחלטת, מצד אמיתת המציאות. הרי שאם יבוא לשפוט זאת יראה מיד שעומד הוא לפני הבורא עולם שהוא יתברך המציאות האמתית התופסת כל המציאות כולה.
ומהי כביכול איכות אמת זו, הגדול גיבור ונורא עד אין תכלית, שגם זו היא אמת הגדולה מקפת הכל. וכאשר ימשיך להתבונן באמת זו, מיד יתעורר לפאר לרומם להלל ולשבח, שזהו הפועל הגדול היוצא מהכרת אמיתתו יתברך וחלק בלתי נפרד ממנה שהוא יתברך מהולל בתשבחות, מכח אין סופיותו יתברך ועולמות הנפלאים שברא לריבי רבבותיהם ולפרטיהם הנפלאים. ומתכונת ההתבוננות באמיתתו יתברך שבהכרח יתמלא ליבו בשירות ותשבחות כשישיג מה, מהאמת הזאת.
וכאשר ימשיך עוד בחיפוש האמת, איזו מציאות עוד יש בתוך הנבראים שברא הקב"ה, הרי מכל הנבראים את מי הוא מוצא ראשון? הרי מיד מוצא שם את עצמו, שהרי הוא קרוב אל עצמו ביותר, שאדם קרוב אצל עצמו יותר מהכל. וכאשר יבחן מהותה של בריה זו לאמיתת האמת ימצא את עצמו בריה שפלה וכואבת השואפת ומצפה לישועה ממנו יתברך, ובאות רגע שישיג זאת, מיד עולות כל בקשותיו על דל שפתיו מחמת מציאות האמת שכך היא האמת שהוא חסר ושואף להשלמת כל מחסורו ממנו יתברך.
וכאשר ימשיך עוד בבקשת האמת ויתבונן עוד בעניין עצמו, תעלה לפניו האמת על הטובות הנפלאות שעשה עמו הקב"ה מיום היולדו עד הזמן שעומד בו בהווייתו בקיום חיותו בפרנסתו ובכל הנאותיו וקנייניו, ויודה וישבח על כל אלו מפני אמיתת הדבר שכך היא אמת שהקב"ה חנן אות בכל אלו.
ותמצא שזכרנו כאן שלושת חלקי התפילה העיקריים: סדור שבח של מקום, בקשת רחמים על צרכיו והודאה על חלקו, וכולם פורצים ממילא אם רק יעמיד עצמו אף לרגע, לחיות ולהרגיש רגע של אמת לאמיתתה, וזוהי מציאות התפלה בטהרתה לשפוט משפט אמת להתעורר להרגיש את ברק האמת ומה שפורץ מתוך לבו בהכרח על ידי הכרת אמיתיות אלו.
שקף מספר 9
בירור משמעות המציאות
התפילה מסייעת לאדם גם לברר האם רצונותיו ושאיפותיו טובים ונכונים, כשאדם נעמד לפני מלך מלכי המלכים לבקש דבר, מתבקש שיבדוק האם תפילתו ובקשתו נכונים והגונים.
שערי תפילה – פלול ד
וגם בדברים שבאמת הוא צריך אותם, התפילה בוחנת אותם ומבהירה עד כמה שזה באמת חשוב, ואיזה דגש צריך לתת לדבר. כגון מי שצריך לקנות בגד מסוים, בנוהג שבדורנו שהולכים לשלש או ארבע חנויות לבחור הטוב ביותר, ולפעמים בוחן עשרות בגדים בדקדוק גדול. אבל אם יתפלל קודם ויבקש סייעתא דשמיא, כשיבוא לבקש מהקב"ה שיהא בדיוק הצבע והצורה שרוצה, מיד יתבהר לנגד עיניו שאולי הקב"ה לא כל כך מתלהב מבקשתו, ואולי באמת אין זה כל כל נוגע לנפש אם לא יהיה הבגד בכל התפארת עד חוט השערה כפי שרוצה. ואז יקבל מבט יותר אמתי על ענייניו ומה נפלא מה שאמר אחד מבעלי העבודה: דבר שאתה מתבייש לפני השם יתברך להתפלל עליו אתה לא צריך.
שקף מספר 10
תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה
חובות הלבבות מדגיש את הצד השני, כלומר שעיקר מעשה התפילה הוא בלב, ותפילה שהינה רק מילים בלא לב דומה לגוף בלא נפש.
ספר חובות הלבבות שער ח – שער חשבון הנפש פרק ג
אם יתעסק במעשה מחובות הלבבות והאברים יחדו בתפלה ובשבח לאלהים יתברך, יפנה גופו מכל מעשי העוה"ז והעוה"ב ויפנה לבו מכל המחשבות המטרידות אותו מענין התפלה, אחר שינקה עצמו וירחץ מכל הטנופין והלכלוכין וירחק מכל ריח רע והדומה לזה. ואח"כ יעלה על לבו, אל מי מכוין בתפלתו ומה מבקש בה ובמה מדבר לפני בוראו ממלות התפלה וענינה. ודע, כי המלות תהיינה בלשון והעיון בלב והמלות כגוף לתפלה והעיון כרוח. וכשיתפלל המתפלל בלשונו, ולבו טרוד בזולת ענין התפלה, תהיה תפלתו גוף בלא רוח וקליפה בלא לב, מפני שגופו נמצא ולבו בל עמו עת תפלתו, ובכמוהו אמר הכתוב: יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ומשלו זה עוד לעבד, שבא אדוניו לביתו וצוה אשתו ובני ביתו לכבדו ולעשות כל אודותיו, והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק ונמנע מעבד אותו בעצמו ומהשתדל בכבודו ולעשות מה שהיה ראוי לו, ובני ביתו לא יכלו למלא מקצת מצרכיו, מפני היותו רחוק מהם, וקצף עליו אדוניו ולא קבל כבודו ועבודתו והשיב הכל בפניו. וכן המתפלל, כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפלה, לא יקבל האל ממנו תפלת אבריו ותנועת לשונו. הלא תראה מה שאנו אומרים בסוף תפלתנו: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'. וכשיהיה האדם חושב בשום דבר מדברי העולם במותר או באסור, ואח"כ יחתם תפלתו ויאמר: והגיון לבי לפניך, הלא זה גנאי גדול, שיטען שדבר עם אלהיו בלבו ובמצפונו ולבו בל עמו, ושאל ממנו אחר כך לקבל אותה ולרצות בה ממנו, ודומה הוא למי שנאמר בו: כגוי אשר צדקה עשה, ואחז"ל: ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל, ואמר רבי אליעזר בשעת פטירתו בכלל מה שצוה בו לתלמידיו: וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם מתפללים, ואמר הכתוב: הכון לקראת אלהיך ישראל, וארז"ל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, ואמר: בהתעטף עלי נפשי, ואמר: נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים.
שקף מספר 11, 12, 13
מהי כוונת התפילה
רבינו חיים הלוי באר שבתפילה ישנן שתי כוונות, הראשונה שיכווין בלבו למה שמוציא בשפתיו והשניה שיחוש שהוא עומד לפני המלך.
הבאנו גם את דברי המבי"ט בספרו בית אלוקים שמרחיב בהגדרת הכוונה הראשונה – כוונת המילים. ואת דבריו של הרמח"ל במסילת ישרים שמסביר את הכוונה השניה כעומד לפני המלך.
חדושי ר' חיים הלוי הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה א
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה, האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל ומה היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דלג מלות אלה.
בית אלוקים למבי"ט שער התפילה פרק ג
אבל התפלה אינה מצוה מעשית, ולכן צריך לכוין בה (ברכות ל' ב) כי עיקרה היא כוונת הלב, גם כי אינה נשלמת אלא בדבור דהרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ' ב), והכתוב תלה אותה בכוונה ובדבור כדכתיב (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו (תענית ב' ב) אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, ונקראת עבודה שיש בה איזה מעשה. והוא עקימת שפתיו בתפלתו. ולזה (ברכות כ' ב) אין יוצא בהרהור דלאו כדבור דמי. אבל העיקר היא הכוונה. וענין זאת הכוונה הוא לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו. אם הוא מסדר שבחו ית' יחשוב באותם השבחים שמוציא בשפתיו שהם נאותים לו והוא משובח בהם ולא אחרים, וכן בענין שאלת צרכיו, שהוא יכול ומשגיח על כל פרטי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, מה שאין כן בזולתו.
ספר מסילת ישרים פרק יט
הנה עיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא, והוא מה שהזהיר התנא (אבות פ"ב): וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל, והנה ג' דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב, כדי שיגיע אל זאת היראה: האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו, ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו. ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין.
ועוד צריך שיתבונן על שפלות האדם ופחיתותו, לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו, כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך, ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו, הוא מה שאמר הכתוב (תהלים ב'): עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתיב (שם פ"ט): אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו, כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו יתברך מבני הגוף החומרי קל להם יותר לדמות שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם, ואמנם דוד המלך עליו השלום היה משבח ואומר (שם ה'): אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, וכתיב (מלאכי א'): מפני שמי נחת הוא, ואומר (עזרא ט'): אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך.
לסיום סדרה זו על התפילה מן הראוי להביא את דברי הגר"ש וולבה זצ"ל
תפלה
בשמענו מדברים על "עבודת ה'" הוא מצלצל באזנינו כאילו הקב"ה זקוק לעבודתנו, כי כך הדבר מתפרש במושגים של בני אדם. מי שמוטלים עליו הרבה עסקים ואיננו יכול לעשותם לבד לוקח לעצמו מי שעובד אצלו. אך לגבי הקב"ה אנו מוכרחים להשתחרר לגמרי מתפיסה זאת. הלא הוא יתברך אינו זקוק לעבודתנו. "אם חטאת – מה תפעל בו, ורבו פשעיך – מה תעשה לו! אם צדקת מה תן לו!, או מה מידך יקח" [איוב לה ו-ז] מה איפוא ענין עבודת ה' הוי אומר העבודה דרושה לעצמנו.
"לעצמנו"? עכשיו נתהפך לקצה השני. אנחנו צריכים את העבודה. עניים יתפללו על פרנסה, חולים – על רפואה, בעלי עסקים – על הצלחה. לעשות מצוות – כדי להשפיע על ההשגחה העליונה להטיב לנו. ברם, גם בגישה זו יש קושי פנימי. הרי עניות, מחלה, חוסר-הצלחה אינם מקרים, אלא ההשגחה העליונה הביאתן עלינו – ומה שההשגחה גזרה עלינו, אנחנו נבקש ממנו יברך שיבטל רצונו מפני רצוננו ? הלא גם זה אינו מתקבל על הדעת! אלא – לא "לעצמנו" במובן זה מכוונת העבודה לה', ומה היא כוונתה באמת?
אלא "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד!" את השלימות שלנו אנחנו מבקשים, לא את הצלחתנו. ויסוד השלימות היא האמונה. הלא האמונה שלנו אינה אמונה "שיש ה'" – זאת אנחנו יודעים בידיעה גמורה. האמונה שלנו היא ודאות כזאת בלב בנוכחות הבורא והשגחתו, עד שרואים את העולם ואת כל מאורע בעיניים של אמונה. הדרך להגיע לחיות זאת באמונה היא רק התפילה. בה אנו מתלמדים לפנות אל הקב"ה [=הקדוש ברוך הוא] בכל החסר לנו, כי אין מישהו אחר בעולם שיוכל למלאות את החסר לנו. זוהי הרגשה דקה כזאת שצריכים להחיות אותה שלש פעמים ביום.
תפילה זו היא תכלית עצמית. אין אנחנו מתכוונים דווקא שהקב"ה ימלא בקשתנו – אנו בוטחים בו שיעשה לנו מה שטוב לנו באמת. די לנו לבקש ממנו יתברך ולהחיות בזה את אמונתנו. הרי התפילה היא עבודה שבלב בזה שאנו מבקשים שהוא יתברך ימלא את חסרונותינו, אבל לשלימות אמונתנו אנו מתכוונים ולא לשלימות הצלחתנו. כך רצה הקב"ה, ולזה הוא נתן לנו את מצות התפילה, והרשה אותנו לבקש ממנו על כל חסרון שנתחדש לנו.
כיון שרצונו יתברך הוא בתפילתנו, הוא נתן תפילה מקום לפעול בהשגחה העליונה.
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה"
רש"י: עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם:
וכל עשב השדה טרם יצמח – עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי:
כי לא המטיר – ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:
העולם דומה לשעון אדיר. בפנים השעון ישנם הרבה גלגלים המניעים זה את זה עד שמניעים את המחוגים. ויש לשעון קפיץ המניע את כל הגלגלים. קפיץ זה בעולם היא התפילה! וכיוון שבה תלויה חיות אמונתנו, ניתן לנו לפעול ישועות ממש על ידה.
אל תהיה עבודת התפילה קלה בעינינו. לפי מראה עינינו מתנהגים כל עניני העולם על פי סיבה ומסובב. האדם עני – מפני שאינו מוכשר למשהו. הוא חולה בגלל תורשה או וירוס. הוא אינו מצליח בלימודו מפני שאינו בעל כשרון. והנה אנחנו צריכים לפעול בעצמנו לדעת כי הכל תלוי אך ורק ברצון השם יתברך ולא בסיבות גשמיות. הרי כל תפילה מתנגשת עם חוק הברזל של סיבה ומסובב, ובה אנו צריכים לפרוץ את מושכל-הראשון [ההנחה הבסיסית] הזה של הסיבתיות, ומיד בהתחילנו להתפלל אנו צריכים להתרומם למבט של למעלה-מן-הטבע זאת היא עבודת התפילה.
***
