שקף מספר 3
שלוש גישות עיקריות נמצאות בדברי הראשונים בטעם מצוות כיבוד אב ואם.
א. דעת האבן עזרא וספר החינוך – חיוב הכרת הטוב להוריו שהולידוהו.
ב. דעת הרמב"ם והרמב"ן – כבוד למולידו כמו שחייב כבוד לבוראו.
ג. דעת העיקרים – כבוד אב ואם גורם לקבלת המסורת מהם ובכך מתחזקת האמונה באלוקים.
אפשר לנסות למצוא השלכות שנגזרות מטעמים אלו. לדוגמה האם צריך לכבד הורים שלא גדלו את הילד או
הורים שלא יעבירו את המסורת וכדו'
שקף מספר 4
רמב"ם הלכות תשובה פרק ב
אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל
בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו
וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא
מפגש #4
דף עזר למנחה
כבד את אביך ואת אמך
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו
עד שימחול לו.
המנחת חינוך מסתפק לאיזו קטגוריה משתייכת מצוות כיבוד אב ואם, הסיבה לספק היא מכיוון שמצד אחד
הציווי בכיבוד אב ואם הוא ציווי ביחס לאדם אך מצד שני בשונה משאר מצוות שבין אדם לחברו זהו ציווי
פרטני על בני אדם ספציפיים ואינו כשאר מצוות שבין אדם לחברו שהחיוב הוא כלפי כולם בשווה.
אפשר לנסות להכריע את ספקו של המנחת חינוך מתוך הבנת טעם המצוה וכמו שראינו בשקף הקודם שלשה
טעמים למצוות כיבוד אב ואם – הכרת הטוב – כבוד למי שיצר אותך – שימור ההירארכיה כדרך לחיזוק
המסורת.
בטעם הרמב"ם – כיבוד בוראך, יש מקום להסתפק תחת איזו קטגוריה הוא נופל. אך שני הטעמים האחרים
לכאורה פשוטים יותר. הכרת הטוב הינה נגזרת של יחסים חברתיים, ולעומת זה הטעם של שימור המסורת נוטה
יותר למצווה דתית.
שקף מספר 5
אנו חוזרים לרעיון שראינו בשיעורים הקודמים הלוחות מתחלקים למצוות שבין אדם לחבירו לבין אדם למקום.
כיבוד אב ואם נמצא בלוח העוסק בציווים שבין אדם למקום, איך יתמודדו עם טיעון זה הפרשנים שסוברים שזו
מצווה שבין אדם לחבירו.
שקף מספר 6
האבן עזרא רואה בכיבוד האב מעשה של כיבוד הבורא, שבכך שמכבד את מי שעזר ביצירת גופו, מכבד גם את
השותף הנוסף בתהליך – הקב"ה.
החינוך מסביר בצורה שונה קניית ההרגל של הכרת הטוב יגרום שהאדם יכיר טובה לאלוקיו. שהרי על מי שאינו
מכיר טובה אמרו חז"ל "כל הכופר בטובתו של חבירו לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא".
כלומר למרות שלדבריהם מצווה זו היא מצוה שמתקיימת בין אדם לחברו אך יש לה השלכה משמעותית בין
אדם לקונו לכן נכנסה בלוח של המצוות שבין אדם למקום.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 7
אנו רוצים בשקף זה לערער על המוסכמה שיש חיוב לכבד את אביו ואמו בגלל הכרת הטוב שאנו חייבים להם.
]כדי שבסופו של תהליך נבין יותר למה באמת אנו חייבים להכיר להם טובה על כך[.
חובות הלבבות מעלה לדיון מתי אנו חייבים להכיר טובה למי שעשאה לנו, חובות הלבבות יוצא מנקודת הנחה
שגם אם מישהו עשה לנו טובה אם לא התכוון להיטיב לנו אין אנו מחויבים להכיר לו טובה, על כך.
חובות הלבבות מונה חמשה סוגי מיטיבים ונוגע בסיבת העיקריות שגורמות להם להיטיב. בשקף הבא נראה
שהוא מפרט יותר את הסיבות הגורמות לאב לדאוג לבניו.
ומכיוון שנראה שהמניע העיקרי של חמשת מיטיבים אלו איננו בהכרח הדאגה למי שהיטיבו לו, אם כן לכאורה
אין זה שהיטיבו לו מחוייב להכיר להם טובה על כך.
אף שברור לנו שמחויבים להכיר להם טובה וכמו שראינו גם התורה מצווה על כך מה אם כן הסיבה לכך.
שקף מספר 8
ספר חובות הלבבות שער ג – שער עבודת האלוקים פתיחה
אמר המחבר: מפני שבארנו במה שעבר חיוב יחוד האלהים בלב שלם ואופני בחינת טובותיו על האדם,
התחייבנו לזכר אחר כך, מה שהאדם חייב לנהג בו, כשיתבררו אצלו, והוא קבול עבודת האלהים, כפי אשר
יחייבהו השכל למטיב על מי שהטיב לו. וראוי להקדים בפתיחת השער הזה באור אופני הטובות וחיובי ההודאה
עליהם מבני אדם קצתם לקצתם, ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על
רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ונאמר, כי מן הידוע אצלנו, כי כל מטיב אלינו, אנו חייבין להודות לו כפי כוונתו
להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו,
כי דעתו עלינו לטוב וכי כוונתו להועיל לנו. ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו
מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבין בה.
וכאשר נתבונן בטובות בני אדם קצתם אל קצתם אינן יוצאות מאחד מחמשה פנים: האחד טובת האב על הבן,
והשני טובת האדון על עבדו, והשלישי טובת העשיר על הרש, כדי לקבל שכר שמים, והרביעי טובת בני אדם
קצתם לקצתם לקנות השם והכבוד ולגמול העולם, והחמישי טובת החזק על החלש בעבור חמלתו עליו ושהוא
כואב על ענינו. וצריך שנעיין עתה בכוונת כל אשר ספרנו, אם אינה תלויה בדבר, כי אם לתועלת מי שמטיבין
אליהם אם לא. ותחלתם טובת האב על בנו.
ומן הידוע, כי הוא מכוון רק לתועלת עצמו בו, כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקותו בו. והלא תראה, כי הוא
מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו, ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
בעד מנוחתו, עם מה שהטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם, ועם כל זה חייבה התורה והשכל
על הבן העבודה והכבוד והיראה, כמו שאמר הכתוב כבד את אביך ואת אמך, וכתיב איש אמו ואביו תיראו,
שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, ואמר בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם האב מוכרח בזה בדרך הטבע,
והטובה לאל, והוא שליח בה בלבד.
אבל טובת האדון על עבדו ידוע, כי הוא מכוון לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו, והוא אינו מכוון בזה
כי אם תועלת עצמו, ועם כל זאת כבר חייבו הבורא יתברך בעבודתו והודאתו, כמו שכתוב בן יכבד אב ועבד
אדוניו. אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים, הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת, יגיע אליה
אחר זמן, בטובה קטנה ואבודה ונבזית, יתננה מיד, ולא נתכוון אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה
האלהים בידו לתתה למי שיהיה ראוי לה.
ומן הידוע, כי ראוי להודות אותו ולשבחו, אף על פי שהיתה כוונתו לפאר את נפשו באחריתו ועם כל זה
נתחייבה לו ההודאה כמו שאמר איוב: ברכת אובד עלי תבא, ועוד אמר: אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי
יתחמם. אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם הוא, כמי שאוצר דבר
אצל חברו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן, ואף על פי שכוונתו לתועלת עצמו בהטיבו
לזולתו, כמו שאמרנו, חייב לו השבח וההודאה עליה, כמו שאמר החכם: רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש
מתן, ואמר מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.
אך טובות החומל על העני הכואב לו, הוא מכוון בה לדחות צער מעל עצמו, אשר מצאהו מעגמת נפשו וכאבו
למי שחמל עליו, והוא כמי שמרפא כאב שמצאהו בעצמו בטובת ה' עליו, ואיננו נשאר מבלתי שבח, כמו שאמר
איוב: אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. וכבר נראה ממה
שהקדמנו, כי כוונת כל מטיב לזולתו מבני אדם הוא לתועלת עצמו תחלה ולקנות קישוט נאה לעולם הזה או
לעולם הבא או לדחות צער מעל נפשו או לתקנת ממונו, ואין כל זה מונע משבחם והודאתם, מיראה ומאהבה
אותם ומהשיב להם גמולם, אף על פי שהטובה ההיא שאולה בידם, והם מוכרחים להיטיב בה, כאשר זכרנו,
וטובתם אינה תמידית ולא נדיבותם נמשכת, וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם או לדחות ההיזק ממנה.
אם כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה והמטיב בה לו, אשר אין תכלית לטובתו, אך
היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת תועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.
שקף מספר 9
כדי להבין חובה זו נסטה לרגע לאירוע שקרה שלשה ימים אחר קריעת ים סוף.
בני ישראל מגיעים למרה ]המקום נקרא כך על שם המעיין שהיה בו שהיו מימיו מרים ומשה נצטווה על ידי
הקב"ה להשליך למעיין עץ והומתקו המים[ ושם מצטווים ב4 מצוות, המהר"ל דן בשאלה למה נבחרו דווקא
מצוות אלו. ותשובתו היא שכל מצווה מייצגת של קטגוריה אחרת של מצוות, מהן הקטגוריות?
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 10 – 11
גור אריה דברים פרק ה
לכך נתן להם שבת ופרה אדומה וכבוד אב ואם, שכאשר רצה לתת להם מקצת מצות – נתן להם אלו מצות,
שמצות התורה נחלקים לארבעה חלקים; האחד, שאין טעם שלהם נגלה כלל, ולא יוכל האדם לדעת כלל, כמו
פרה אדומה, וכיוצא בו מצות שעטנז והרבה מצות שהם חוקים. ויש מצות שטעמם ידוע כאשר נכתבו בתורה,
כמו שבת ותפילין, ואם לא נכתבו לא ידענו הטעם, שכתב אצל שבת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת
הארץ", ]כלומר מצווה זו נקבעה לזכרון של מעשה בראשית והוא דבר שאנו מבינים את ההגיון שבו אך אם לא
היה מתברר טעמה לא היינו יכולים לדעת את טעמה[ ומצות אלו נקראים 'מקובלות', שהם מקובלים אצלינו
מפי משה. השלישי, הם מצות המושכלות, כגון דינין, שכל משפטים ידועים אצלינו אף כי לא נתן לנו, ידענו
שהמלוה לחבירו חייב לשלם, ואלו המצות הם נקראים 'מצות המושכלות'. המין הרביעי הם המצות הטבעיות,
שחפץ האדם לקיים בטבע, כגון כבוד אב ואם, וכן כמה מצות שהם בתורה שהם בשביל רחמנות, שהוא בטבע.
וראיה שתמצא אף בבהמה רחמנות, שהיא מרחמת את ולדה:
במהר"ל, וכמו שכתב לפניו האבן עזרא אנו מבינים שאכן מצוות כיבוד אב ואם והכרת הטוב בכלל הם דברים
טבעיים בסיסיים בטבע של כל אדם. בהמשך אף כותב המהר"ל שאין שום ניסיון לאדם במצוה זו מרוב שהיא
טבעית אצלו. ]ובכך הוא מנמק למה רש"י לא הזכיר מצוה זו יחד עם שאר ג' המצוות שהזכיר בפרשת בשלח[.
גור אריה דברים פרק ה
ולכך נתן להם אלו ארבע מצות, שיהיה להם מכל מין מצוה, כדי לנסות אותם, שלב האדם מהרהר בהן אם
יקיים אותם; לפעמים מהרהר בחוקים, לפי שאין טעם ידוע בהם, ויאמר למה אעשה אחר שאין טעם לי בהם.
ולפעמים אין מהרהר בחוקים, מפני שאמר שהטעם ידוע אצל הנותן, והוא מאמין, אבל מהרהר אחר המשפטים,
באשר נראה לו שאין כך לפי דעתו. ולפעמים אלו ב' חלקים אין מהרהר בהם, החוקים – מפני שאין טעם שלהם
ידוע, והמשפטים – מפני שקרובים הם לידיעת האדם, והוא מהרהר במצות המקובלות שאינם חוקים לגמרי,
שיאמר שאין לי טעם בו, וגם אין טעם ידוע, וכאשר נכתב בתורה טעם שלהם, לפעמים מהרהר. ולפעמים הוא
מאמין בזאת המצוה ומהרהר בראשונים. ולפיכך אלו חלקים נתן להם אם ילכו בתורתו אם לאו. אבל מצות
טבעיות, כמו מצות כיבוד אב ואם, דבר זה אין נסיון בו כלל, כי מקיים אותו בטבע. ולכך לעיל בפרשת בשלח
)רש"י שמות טו, כה(, דפירש על פסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", לא פירש רק שבת דינין ופרה
אדומה, אבל לא כבוד אב ואם, שאין במצוה זאת נסיון. והכל נכון:
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 12
המלבי"ם אומר ]טענה זו גם מקובלת מאד בקרב רוב הפילוסופים[ שאין דרך להוכיח מה נחשב מוסרי ומה לא,
וממילא אין אפשרות לחייב לקיים דברים שמכונים אצלנו מוסריים ולהמנע מכאלו שנחשבים לא מוסריים.
לדבריו המוסר הינו מתת אלוקים ולפי מה שלמדנו בתורה ועל ידי הנביאים ואין שום מקור אחר לדעת להגדיר
מהו מעשה מוסרי.
ומכיוון שכך הגדירם בתורה דבר זה מחייב אותנו לנהוג כך.
אמנם בהקדמת רבי נסים גאון לש"ס כתב "כי כל מצוות שהן תלויות בסברא ובאובנתא דליבא ]הבנת הלב[ כבר
הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ"
כלומר הקב"ה הטביע בנו הבנות שהן סוג אקסיומות ערכיות שאנו מחיובים לנהוג על פיהם מעצם כך שהן
קיימות בנו. או במילים אחרת עצם הדבר שכולנו מבינים שזה נכון מחייב אותנו לנהוג בהתאם לכך.
שקף מספר 13 – 14
בשני שקפים הבאים נגע מעט בשאלה איך מקיימים מצות כיבוד אב ואם הלכה למעשה.
בתורה מופיעים שני ציוויים: א. לכבד את ההורים. ב. לירא מהם.
מה ההבדל בין שני ציווים אלו.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 15
המודד העיקרי בכיבוד אב ואם איננו רק מעשה הכיבוד אלא בעיקר הכוונה שעומדת מאחוריו.
רש"י מסכת קידושין דף לא עמוד ב
בגמרת ירושלמי גרס מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך
כך אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול הראהו שקשה לו ושוב מעשה באחד שהיה
טוחן בריחיים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך
תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה.
ספר החרדים מוכיח שכבוד איננו רק במעשים אלא גם ביחס הנפשי של המכבד למכובד. וההוכחה היא מהפסוק
נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. שבהבנה הפשוטה מדבר שיש אנשים שאותם אני מבזה ויש כאלה שאני
מכבד. ותחילת הפסוק ודאי מדברת על יחס נפשי של בזיון לאדם מסוים, ואם אפשר לנהוג באדם יחס של
כבוד אף שבעצם בלבו הוא מבזה אותו. אם כן אפשר לבזות בלבו ועדיין לנהוג באותו אדם גינוני כבודאותנו להבין שבדבור אחד נאמרו
שקף מספר 3
שלוש גישות עיקריות נמצאות בדברי הראשונים בטעם מצוות כיבוד אב ואם.
א. דעת האבן עזרא וספר החינוך – חיוב הכרת הטוב להוריו שהולידוהו.
ב. דעת הרמב"ם והרמב"ן – כבוד למולידו כמו שחייב כבוד לבוראו.
ג. דעת העיקרים – כבוד אב ואם גורם לקבלת המסורת מהם ובכך מתחזקת האמונה באלוקים.
אפשר לנסות למצוא השלכות שנגזרות מטעמים אלו. לדוגמה האם צריך לכבד הורים שלא גדלו את הילד או
הורים שלא יעבירו את המסורת וכדו'
שקף מספר 4
רמב"ם הלכות תשובה פרק ב
אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל
בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו
וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא
מפגש #4
דף עזר למנחה
כבד את אביך ואת אמך
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו
עד שימחול לו.
המנחת חינוך מסתפק לאיזו קטגוריה משתייכת מצוות כיבוד אב ואם, הסיבה לספק היא מכיוון שמצד אחד
הציווי בכיבוד אב ואם הוא ציווי ביחס לאדם אך מצד שני בשונה משאר מצוות שבין אדם לחברו זהו ציווי
פרטני על בני אדם ספציפיים ואינו כשאר מצוות שבין אדם לחברו שהחיוב הוא כלפי כולם בשווה.
אפשר לנסות להכריע את ספקו של המנחת חינוך מתוך הבנת טעם המצוה וכמו שראינו בשקף הקודם שלשה
טעמים למצוות כיבוד אב ואם – הכרת הטוב – כבוד למי שיצר אותך – שימור ההירארכיה כדרך לחיזוק
המסורת.
בטעם הרמב"ם – כיבוד בוראך, יש מקום להסתפק תחת איזו קטגוריה הוא נופל. אך שני הטעמים האחרים
לכאורה פשוטים יותר. הכרת הטוב הינה נגזרת של יחסים חברתיים, ולעומת זה הטעם של שימור המסורת נוטה
יותר למצווה דתית.
שקף מספר 5
אנו חוזרים לרעיון שראינו בשיעורים הקודמים הלוחות מתחלקים למצוות שבין אדם לחבירו לבין אדם למקום.
כיבוד אב ואם נמצא בלוח העוסק בציווים שבין אדם למקום, איך יתמודדו עם טיעון זה הפרשנים שסוברים שזו
מצווה שבין אדם לחבירו.
שקף מספר 6
האבן עזרא רואה בכיבוד האב מעשה של כיבוד הבורא, שבכך שמכבד את מי שעזר ביצירת גופו, מכבד גם את
השותף הנוסף בתהליך – הקב"ה.
החינוך מסביר בצורה שונה קניית ההרגל של הכרת הטוב יגרום שהאדם יכיר טובה לאלוקיו. שהרי על מי שאינו
מכיר טובה אמרו חז"ל "כל הכופר בטובתו של חבירו לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא".
כלומר למרות שלדבריהם מצווה זו היא מצוה שמתקיימת בין אדם לחברו אך יש לה השלכה משמעותית בין
אדם לקונו לכן נכנסה בלוח של המצוות שבין אדם למקום.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 7
אנו רוצים בשקף זה לערער על המוסכמה שיש חיוב לכבד את אביו ואמו בגלל הכרת הטוב שאנו חייבים להם.
]כדי שבסופו של תהליך נבין יותר למה באמת אנו חייבים להכיר להם טובה על כך[.
חובות הלבבות מעלה לדיון מתי אנו חייבים להכיר טובה למי שעשאה לנו, חובות הלבבות יוצא מנקודת הנחה
שגם אם מישהו עשה לנו טובה אם לא התכוון להיטיב לנו אין אנו מחויבים להכיר לו טובה, על כך.
חובות הלבבות מונה חמשה סוגי מיטיבים ונוגע בסיבת העיקריות שגורמות להם להיטיב. בשקף הבא נראה
שהוא מפרט יותר את הסיבות הגורמות לאב לדאוג לבניו.
ומכיוון שנראה שהמניע העיקרי של חמשת מיטיבים אלו איננו בהכרח הדאגה למי שהיטיבו לו, אם כן לכאורה
אין זה שהיטיבו לו מחוייב להכיר להם טובה על כך.
אף שברור לנו שמחויבים להכיר להם טובה וכמו שראינו גם התורה מצווה על כך מה אם כן הסיבה לכך.
שקף מספר 8
ספר חובות הלבבות שער ג – שער עבודת האלוקים פתיחה
אמר המחבר: מפני שבארנו במה שעבר חיוב יחוד האלהים בלב שלם ואופני בחינת טובותיו על האדם,
התחייבנו לזכר אחר כך, מה שהאדם חייב לנהג בו, כשיתבררו אצלו, והוא קבול עבודת האלהים, כפי אשר
יחייבהו השכל למטיב על מי שהטיב לו. וראוי להקדים בפתיחת השער הזה באור אופני הטובות וחיובי ההודאה
עליהם מבני אדם קצתם לקצתם, ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על
רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ונאמר, כי מן הידוע אצלנו, כי כל מטיב אלינו, אנו חייבין להודות לו כפי כוונתו
להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו,
כי דעתו עלינו לטוב וכי כוונתו להועיל לנו. ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו
מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבין בה.
וכאשר נתבונן בטובות בני אדם קצתם אל קצתם אינן יוצאות מאחד מחמשה פנים: האחד טובת האב על הבן,
והשני טובת האדון על עבדו, והשלישי טובת העשיר על הרש, כדי לקבל שכר שמים, והרביעי טובת בני אדם
קצתם לקצתם לקנות השם והכבוד ולגמול העולם, והחמישי טובת החזק על החלש בעבור חמלתו עליו ושהוא
כואב על ענינו. וצריך שנעיין עתה בכוונת כל אשר ספרנו, אם אינה תלויה בדבר, כי אם לתועלת מי שמטיבין
אליהם אם לא. ותחלתם טובת האב על בנו.
ומן הידוע, כי הוא מכוון רק לתועלת עצמו בו, כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקותו בו. והלא תראה, כי הוא
מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו, ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
בעד מנוחתו, עם מה שהטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם, ועם כל זה חייבה התורה והשכל
על הבן העבודה והכבוד והיראה, כמו שאמר הכתוב כבד את אביך ואת אמך, וכתיב איש אמו ואביו תיראו,
שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, ואמר בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם האב מוכרח בזה בדרך הטבע,
והטובה לאל, והוא שליח בה בלבד.
אבל טובת האדון על עבדו ידוע, כי הוא מכוון לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו, והוא אינו מכוון בזה
כי אם תועלת עצמו, ועם כל זאת כבר חייבו הבורא יתברך בעבודתו והודאתו, כמו שכתוב בן יכבד אב ועבד
אדוניו. אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים, הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת, יגיע אליה
אחר זמן, בטובה קטנה ואבודה ונבזית, יתננה מיד, ולא נתכוון אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה
האלהים בידו לתתה למי שיהיה ראוי לה.
ומן הידוע, כי ראוי להודות אותו ולשבחו, אף על פי שהיתה כוונתו לפאר את נפשו באחריתו ועם כל זה
נתחייבה לו ההודאה כמו שאמר איוב: ברכת אובד עלי תבא, ועוד אמר: אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי
יתחמם. אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם הוא, כמי שאוצר דבר
אצל חברו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן, ואף על פי שכוונתו לתועלת עצמו בהטיבו
לזולתו, כמו שאמרנו, חייב לו השבח וההודאה עליה, כמו שאמר החכם: רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש
מתן, ואמר מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.
אך טובות החומל על העני הכואב לו, הוא מכוון בה לדחות צער מעל עצמו, אשר מצאהו מעגמת נפשו וכאבו
למי שחמל עליו, והוא כמי שמרפא כאב שמצאהו בעצמו בטובת ה' עליו, ואיננו נשאר מבלתי שבח, כמו שאמר
איוב: אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. וכבר נראה ממה
שהקדמנו, כי כוונת כל מטיב לזולתו מבני אדם הוא לתועלת עצמו תחלה ולקנות קישוט נאה לעולם הזה או
לעולם הבא או לדחות צער מעל נפשו או לתקנת ממונו, ואין כל זה מונע משבחם והודאתם, מיראה ומאהבה
אותם ומהשיב להם גמולם, אף על פי שהטובה ההיא שאולה בידם, והם מוכרחים להיטיב בה, כאשר זכרנו,
וטובתם אינה תמידית ולא נדיבותם נמשכת, וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם או לדחות ההיזק ממנה.
אם כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה והמטיב בה לו, אשר אין תכלית לטובתו, אך
היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת תועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.
שקף מספר 9
כדי להבין חובה זו נסטה לרגע לאירוע שקרה שלשה ימים אחר קריעת ים סוף.
בני ישראל מגיעים למרה ]המקום נקרא כך על שם המעיין שהיה בו שהיו מימיו מרים ומשה נצטווה על ידי
הקב"ה להשליך למעיין עץ והומתקו המים[ ושם מצטווים ב4 מצוות, המהר"ל דן בשאלה למה נבחרו דווקא
מצוות אלו. ותשובתו היא שכל מצווה מייצגת של קטגוריה אחרת של מצוות, מהן הקטגוריות?
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 10 – 11
גור אריה דברים פרק ה
לכך נתן להם שבת ופרה אדומה וכבוד אב ואם, שכאשר רצה לתת להם מקצת מצות – נתן להם אלו מצות,
שמצות התורה נחלקים לארבעה חלקים; האחד, שאין טעם שלהם נגלה כלל, ולא יוכל האדם לדעת כלל, כמו
פרה אדומה, וכיוצא בו מצות שעטנז והרבה מצות שהם חוקים. ויש מצות שטעמם ידוע כאשר נכתבו בתורה,
כמו שבת ותפילין, ואם לא נכתבו לא ידענו הטעם, שכתב אצל שבת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת
הארץ", ]כלומר מצווה זו נקבעה לזכרון של מעשה בראשית והוא דבר שאנו מבינים את ההגיון שבו אך אם לא
היה מתברר טעמה לא היינו יכולים לדעת את טעמה[ ומצות אלו נקראים 'מקובלות', שהם מקובלים אצלינו
מפי משה. השלישי, הם מצות המושכלות, כגון דינין, שכל משפטים ידועים אצלינו אף כי לא נתן לנו, ידענו
שהמלוה לחבירו חייב לשלם, ואלו המצות הם נקראים 'מצות המושכלות'. המין הרביעי הם המצות הטבעיות,
שחפץ האדם לקיים בטבע, כגון כבוד אב ואם, וכן כמה מצות שהם בתורה שהם בשביל רחמנות, שהוא בטבע.
וראיה שתמצא אף בבהמה רחמנות, שהיא מרחמת את ולדה:
במהר"ל, וכמו שכתב לפניו האבן עזרא אנו מבינים שאכן מצוות כיבוד אב ואם והכרת הטוב בכלל הם דברים
טבעיים בסיסיים בטבע של כל אדם. בהמשך אף כותב המהר"ל שאין שום ניסיון לאדם במצוה זו מרוב שהיא
טבעית אצלו. ]ובכך הוא מנמק למה רש"י לא הזכיר מצוה זו יחד עם שאר ג' המצוות שהזכיר בפרשת בשלח[.
גור אריה דברים פרק ה
ולכך נתן להם אלו ארבע מצות, שיהיה להם מכל מין מצוה, כדי לנסות אותם, שלב האדם מהרהר בהן אם
יקיים אותם; לפעמים מהרהר בחוקים, לפי שאין טעם ידוע בהם, ויאמר למה אעשה אחר שאין טעם לי בהם.
ולפעמים אין מהרהר בחוקים, מפני שאמר שהטעם ידוע אצל הנותן, והוא מאמין, אבל מהרהר אחר המשפטים,
באשר נראה לו שאין כך לפי דעתו. ולפעמים אלו ב' חלקים אין מהרהר בהם, החוקים – מפני שאין טעם שלהם
ידוע, והמשפטים – מפני שקרובים הם לידיעת האדם, והוא מהרהר במצות המקובלות שאינם חוקים לגמרי,
שיאמר שאין לי טעם בו, וגם אין טעם ידוע, וכאשר נכתב בתורה טעם שלהם, לפעמים מהרהר. ולפעמים הוא
מאמין בזאת המצוה ומהרהר בראשונים. ולפיכך אלו חלקים נתן להם אם ילכו בתורתו אם לאו. אבל מצות
טבעיות, כמו מצות כיבוד אב ואם, דבר זה אין נסיון בו כלל, כי מקיים אותו בטבע. ולכך לעיל בפרשת בשלח
)רש"י שמות טו, כה(, דפירש על פסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", לא פירש רק שבת דינין ופרה
אדומה, אבל לא כבוד אב ואם, שאין במצוה זאת נסיון. והכל נכון:
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 12
המלבי"ם אומר ]טענה זו גם מקובלת מאד בקרב רוב הפילוסופים[ שאין דרך להוכיח מה נחשב מוסרי ומה לא,
וממילא אין אפשרות לחייב לקיים דברים שמכונים אצלנו מוסריים ולהמנע מכאלו שנחשבים לא מוסריים.
לדבריו המוסר הינו מתת אלוקים ולפי מה שלמדנו בתורה ועל ידי הנביאים ואין שום מקור אחר לדעת להגדיר
מהו מעשה מוסרי.
ומכיוון שכך הגדירם בתורה דבר זה מחייב אותנו לנהוג כך.
אמנם בהקדמת רבי נסים גאון לש"ס כתב "כי כל מצוות שהן תלויות בסברא ובאובנתא דליבא ]הבנת הלב[ כבר
הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ"
כלומר הקב"ה הטביע בנו הבנות שהן סוג אקסיומות ערכיות שאנו מחיובים לנהוג על פיהם מעצם כך שהן
קיימות בנו. או במילים אחרת עצם הדבר שכולנו מבינים שזה נכון מחייב אותנו לנהוג בהתאם לכך.
שקף מספר 13 – 14
בשני שקפים הבאים נגע מעט בשאלה איך מקיימים מצות כיבוד אב ואם הלכה למעשה.
בתורה מופיעים שני ציוויים: א. לכבד את ההורים. ב. לירא מהם.
מה ההבדל בין שני ציווים אלו.
10 הדברות
ב5- מפגשים
בס"ד
שקף מספר 15
המודד העיקרי בכיבוד אב ואם איננו רק מעשה הכיבוד אלא בעיקר הכוונה שעומדת מאחוריו.
רש"י מסכת קידושין דף לא עמוד ב
בגמרת ירושלמי גרס מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך
כך אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול הראהו שקשה לו ושוב מעשה באחד שהיה
טוחן בריחיים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך
תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה.
ספר החרדים מוכיח שכבוד איננו רק במעשים אלא גם ביחס הנפשי של המכבד למכובד. וההוכחה היא מהפסוק
נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. שבהבנה הפשוטה מדבר שיש אנשים שאותם אני מבזה ויש כאלה שאני
מכבד. ותחילת הפסוק ודאי מדברת על יחס נפשי של בזיון לאדם מסוים, ואם אפשר לנהוג באדם יחס של
כבוד אף שבעצם בלבו הוא מבזה אותו. אם כן אפשר לבזות בלבו ועדיין לנהוג באותו אדם גינוני כבודאותנו להבין שבדבור אחד נאמרו