תפריט
יום שבת – יום מנוחה
מה במערך:
יום שבת מוגדר בחז"ל – יום מנוחה.
חז"ל קבעו שכדי שהאדם אכן ינוח, עליו לחוש בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה. איך זה אפשרי?
בשני מקומות בתורה מוצאים את השבת ואת המן קשורים זה לזה, בבריאת העולם הפסוק אומר ששבת נתברכה ונתקדשה במן. והפעם הראשונה שבני ישראל מצטווים לשמור את השבת, היא בפרשת המן.
כדי להבין קשר זה, עלינו ללמוד מפרשת המן את צורת ההתייחסות הנכונה של האדם לגזרה של "בזעת אפך תאכל לחם".
במן היו כמה תופעות מיוחדות. 1. הוא ירד כל יום ולא פעם בתקופה. 2. אחד המרבה ואחד הממעיט בלקיטת המן, קבלו את אותה כמות [עומר לגולגולת – כמות הנצרכת לאדם למחיה של יום אחד]. 3. אסור היה להשאיר מהמן ליום אחר, והנשאר נרקב. 4. ביום שישי לקטו כמו כל יום אך בפועל נמצא בכליהם כמות כפולה.
ללמדנו: 1. הפרנסה מיועדת למלא חוסר. 2. להתפרנס כפי הצורך ולא יותר מכך. 3. המותרות אחריתן רימה ותולעה. 4.השבת כמשל לחיי האדם "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".
המן היווה מבחן לעם ישראל האם הם בוטחים בהקב"ה שיפרנס אותם, והמבחן היה בכך שנאסר עליהם לשמור מן לימים אחרים ושלא יצאו ללקוט בשבת.
מהמן עלינו להשליך על כל התקופות, שהאדם לא יפסיד מפרנסתו אם לא יעבוד בשבת. ובכך יגיע למנוחת הנפש בשבת ולכן השבת והמן הופיעו בתורה ביחד.
מנוחת השבת מבוססת על כך שהאדם בטוח שהקב"ה הוא שקובע את פרנסתו, וההשתדלות היא רק קנס. ומכיוון שכך בשבת שלא יכול לקיים את הקנס, הוא יכול להיות בשלוות הנפש, כי הוא עשה את כל אשר היה צריך לעשות.
שקף מספר 2
כאילו כל מלאכתנו עשויה.
חז"ל בנוסח תפילת מנחה של שבת, קראו לשבת – יום מנוחה, ביטוי לציווי על המנוחה מופיע במדרש.
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת יתרו פרק כ
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה:
וכמו שהובא ברש"י יהיה בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה.
כלומר הביטוי "שבות כאילו" כוונתו שמוטל עליך לחוש כאילו כל מלאכתך עשויה.
הספורנו לומד מכאן שעל האדם לדאוג מבעוד יום שיוכל להסיח דעתו מעסקיו בשבת.
ציווי זה טעון הבנה וכמו שכתב במכתב מאליהו [ח"ב עמ' 14] "וכי איך זה אפשר? הרי יודע שכמה וכמה דברים הניח באמצעיתם בערב שבת, ויצטרך לסיימם בשבוע הבא?".
במערך זה ננסה להבין פן אחד בציווי על מנוחת השבת.
שקף מספר 3
השבת נתברכה ונתקדשה במן
על הפסוק "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" אומר המדרש:
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יא סימן ב
ויברך אלהים את יום השביעי וגו', רבי ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר, בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר.
השפתי חכמים מביא את דברי הנחלת יעקב שמקשה, איך אפשר להבין את כוונת הפסוק שברכת השבת וקדושתה מתבטאות רק במן, הרי כל המאורע של ירידת המן היה במשך 40 שנה כ2500 שנה אחרי בריאת העולם. לא מסתבר שהפסוק בבריאת העולם התייחס לארוע זה, ורק בו תתבטא קדושת השבת.
ויש להוסיף ולשאול לפי הבנת המדרש, למה נבחר דווקא המן לבטא את הברכה והקדושה שבשבת?
שקף מספר 4
הציווי הראשון על שמירת שבת מופיע בפרשת המן
פעם נוספת בה אנו לומדים שיש קשר בין השבת למן, היא בפרשת ירידת המן, שם מופיע הציווי של בני ישראל על איסור היציאה מחוץ לתחום וגם משתמע משם איסור בישול ואפיה בשבת. [בני ישראל מצטוים לאפות או לבשל את המן ביום ו' משמע שבשבת אסור, וגם שם נאמר האיסור לא לצאת מחוץ למקומו].
רש"י מוסיף שזו הפעם הראשונה שבני ישראל מצטווים על שמירת השבת.
שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק ד – ו
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:
(ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ס
(כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה:
(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיקֹוָק מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר:
רש"י שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק כב
ויגידו למשה – שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (פסוק ה) והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם.
והשאלה המתבקשת למה דווקא בפרשת המן מופיע הציווי על שמירת השבת, האם אך מקרה הוא או שיש כאן חיבור מהותי בין המן לשבת.
בעל הטורים מוצא רמז לקשר בין שני הדברים:
בעל הטורים בראשית פרשת בראשית פרק ב
וישבות. ב' במסורת [=כלומר שני פעמים מופיע הביטוי וישבות בתנ"ך]. הכא [=כאן]. וישבות ביום השביעי, ואידך [=והאחר] וישבות המן (יהושע ה יב). והיינו דכתיב [=וזה שכתוב] בפרשת המן הוא אשר דבר ה' [משמע בעבר] שבתון שבת קדש, ולא מצינו שאמר להם משה זה קודם לכן, אלא נרמז בששת ימי בראשית אמר, וישבות ביום השביעי, כלומר וישבות המן.
הפרשנים דנים פה בשתי שאלות בדברי רש"י.
על הפסוק שנאמר על חניית בני ישראל במרה "שם שם לו חוק ושם ניסהו" דרשו חז"ל שבמרה נצטוו בני ישראל על השבת, ובמרה היו לפני שירד המן, אם כן נצטוו על השבת עוד לפני ירידת המן?
למה משה רבינו לא אמר מראש לבני ישראל שהמן לא ירד בשבת?
על השאלה הראשונה כתב הרשב"ם
רשב"ם שמות פרשת בשלח פרק טז
ויאמר אליהם הוא אשר דבר י"י – מיום הראשון ואני לא הגדתי לכם. ומשה נתכוון שיהיו תמיהים כשימצאו משנה להודיע להם עתה כבודו של יום השבת:
על השאלה השניה כתב הר"ח פלטיאל שבמרה אמר להם הקב"ה שיתן להם את מצוות השבת אבל הציווי בפועל על שמירת שבת התחדש רק בירידת המן.
ר' חיים פלטיאל שמות פרשת בשלח פרק טז
יש לומר דנהי דנצטוו אשבת [=שאף שנצטווו על השבת, נצטוו] בכלל ולא בפרט, וכן אמרינן בשבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתן לכם ושבת שמה… ומתוך פירוש רש"י ניחא הא דאמר בפרק כל כתבי הקודש אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו', וקורא שבת ראשונה ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, אדרבה היה שבת ראשונה שבאו למדבר סין, אלא ודאי אינו קורא שבת ראשונה עד אותו שנזהרו בו והוא היה ראשון לאזהרה כדפירש רש"י.
שקף מספר 5
המן מדריך להסתכלות נכונה על עמל הפרנסה
כדי להבין את הקשר בין המן לשבת, נקדים להבין את הלימודים שהקב"ה למד אותנו במן, בצורת ירידתו ובתופעות הניסיות שליוו אותו.
פרשנים רבים עומדים על הלימודים שהמן מלמד אותנו, כל פרשן וסגנונו ואין שני נביאים מתנבאים בלשון אחד.
אך המכנה המשותף הוא שכולם ראו במן לימוד על הדרך שעלינו להתייחס אל חובתנו לטרוח בהבאת טרף לבתינו. כמה טרחה עלינו לטרוח, וכמה מזון ועושר עלינו לחפש. [יעויין בעקידת יצחק מא, באברבנאל, באלשיך, במלבי"ם וברש"ר הירש שמות טז שהרחיבו בזה רבות ועוד פרשנים רבים אחרים]
הבאנו מעט מזעיר מדבריהם.
האם הפרנסה היא השיקול העיקרי שלך בבחירת המקצוע בו תבחר/י [לדוגמה תיכנות מול הוראה, עבודה סוציאלית מול ראיית חשבון. האם השיקול הכלכלי ישפיע/יקבע] ?
חובות הלבבות טוען שמכיוון שהפרנסה נגזרת משמיים, והעבודה שלנו היא רק קנס מחובת ההשתדלות, לכן לא מוטל עלינו לחפש עבודה שנראה שממנה יוכל להרוויח יותר כסף, אלא יחפש מלאכה שמתאימה לטבעו, מכיוון שהסכום שירוויח בפועל נגזר משמיים.
ספר חובות הלבבות שער ד – שער הביטחון פרק ג
מִי שֶׁמּוֹצֵא בְּמִדּוֹתָיו וְטִבְעוֹ כֹּסֶף אֶל מְלָאכָה מֵהַמְּלָאכוֹת, וְיִהְיֶה גּוּפוֹ רָאוּי לָהּ, וְיוּכַל לִסְבֹּל אֶת טָרְחָה, יְחַזֵּר עָלֶיהָ וְיָשִׂים אוֹתָהּ סִבָּה לַהֲבָאַת מְזוֹנוֹ וְיִסְבֹּל מִתְקָהּ וּמְרִירוּתָהּ, וְאַל יָקוֹץ כְּשֶׁיִּמָּנַע מִמֶּנּוּ הַטֶּרֶף בִּקְצָת הָעִתִּים, אַךְ יִבְטַח בֵּאלֹהִים, שֶׁיַּסְפִּיק לוֹ טָרְפוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו. וִיכַוֵּן בְּטִרְדַּת לִבּוֹ וְגוּפוֹ בַּסִּבָּה מִן הַסִּבּוֹת וְהַסִּבּוּב עָלֶיהָ, לַעֲמֹד בְּמִצְוַת הַבּוֹרֵא, שֶׁצִּוָּה הָאָדָם לְהִתְעַסֵּק בְּסִבּוֹת הָעוֹלָם….וְיֵדַע, כִּי הַסִּבּוֹת כֻּלָּן אֵצֶל הַבּוֹרֵא שָׁווֹת, יַטְרִיפֵהוּ בְּמַה שֶׁיִּרְצֶה מֵהֶן וּבְעֵת שֶׁיִּרְצֶה מֵאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה.
שקף מספר 6-7
התופעות הייחודיות שהיו במן.
הפרשנים מנו כמה וכמה תופעות ייחודיות שהיו במן, ומה באו ללמד תופעות אלו.
אנו נתייחס רק לחלקן:
תופעה א' – המן ירד דבר יום ביומו, ולא פעם בתקופה כמות מספקת לכמה ימים.
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:
תופעה ב' – כל אדם לקט כמה שרצה, אך כשהגיע לביתו מצא בדרך נס שיש לו בדיוק עומר [מידת נפח] לכל אחד מבני הבית.
וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:
[אמנם יש מהפרשנים שלמדו שאין כוונת התורה לספר שנעשה כאן נס, אלא התורה מצווה כאן שאף אחד לא יקח יותר מעומר ואם לקח מצווה הוא להחזיר].
תופעה ג' – עם ישראל מצטווה לא להשאיר מן מיום ליום אחר, ומי שכן השאיר המן שהשאיר הבאיש.
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ..
תופעה ד' – ביום שישי המן הכפיל את עצמו, בכל יום מצאו בכליהם עומר לגולגולת ביום ו' מצאו שני עומרים.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
יש שפרשו את המילה משנה בפסוק "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה": שהכוונה משונה בטעמו שהיה לו טעם טוב יותר משאר ימים. [בפסוק זה לא נראה שהכוונה משנה – כפול, שהרי כתוב שני העומר ואם כן אין צורך לומר משנה].
שקף מספר 8
מה המסרים שהתופעות האלו מלמדות אותנו
הרבה דעות נאמרו בפרשנות המסרים שהקב"ה מעביר לנו דרך התופעות שהתרחשו בירידת המן. הצגנו את גישתו של "העקידת יצחק"
תופעה – יורד כל יום, המסר – שיתרגלו לכך שלא חסר להם כלום, כי חוסר בפרנסה מהווה מעכב לעבודת הבורא: כִּי בְּהִמָּצֵא לָהֶם סִפּוּקָם יִתְבַּטֵּל הַמּוֹנֵעַ אֲשֶׁר מִצַּד הַחִסָּרוֹן.
תופעה – כמות המן: עומר לגולגולת. המסר: "ולהורות נתן בלבם כי בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון, בכל מה שהם חיים בעולמם אלו ואלו הם רצים לבקש אכל לנפשם. אלא שרובם יתחלקו לשני חלקים, מהם שמחסרים לצורכם ומהם שעודפים עליו. והנה ביוצאים מן העולם נמצא שהממעיט לא חסר לו דבר, כי כבר החיה את נפשו עד עת קצו, וגם המרבה לא העדיף, כי גם כי יעשיר וירבה כבוד ביתו לא ישאר בידו מאומה מכל עמלו ולא ירד אחריו כבודו, וזה מוסר גדול לשיסתפק האדם כדי סיפוקו אחר שהעודף הוא ענין רע נתן אלוקים לבני האדם לענות בו לארוב דמו ולצפון לנפשו".
תופעה – הנשאר מתקלקל. המסר "אמנם עלתה בו רמה ונבאש כדי שיתעוררו אלו האנשים החטאים שסוף כל היתרונות הללו להוליך בהם למקום עפר רמה ותולעה מבלי השאיר להם נשמה".
תופעה – ביום שישי יורד כפול. המסר:והנה לא צוה להם השם יתעלה שימדדו מתחלה שני העומר לאחד לפי שיהיה הנס אשר יעשה להם בזה הערה גדולה וזרוז נפלא שֶׁכָּל הַמִּתְנַהֵג עַל הַסָּפֵק הַנָּאֶה [ספק הנאה = מסתפק מהמזון כמו הראוי לו ולא יותר] בְּכֹל יְמֵי חַיָּיו שֶׁהֵם כִּדְמוּת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁיְּחֻיַּב לוֹ כִּי בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא אַחֲרִית יָמָיו יִמְצָא בְּיָדוֹ לֶחֶם יוֹמַיִם. והוא מה שיאכל וישבע בעולם הזה וישאיר אחריו טובה וברכה לחיי העולם הבא. [כלומר ששת ימי המעשה והשבת הם משל לחיינו בעולם הזה והעולם הבא, ומי שהצטמצם בערב שבת יהיה לו מה לאכול בשבת]
שקף מספר 9
המן היוה מבחן למידת הבטחון שלנו בהקב"ה
הפרשנים דנים מהו הניסיון אליו מתכוין הכתוב "למען אנסנו הילך בתורתי" והאם הניסיון מתקשר לתחילת הפסוק על כך שהמן דבר יום ביומו, או שהניסיון נובע מעצם הדבר שיורד מן.
רש"י פירש שהניסיון הוא האם יעמדו בכללים שנקבעו להם ביחס למן, דהיינו ללקוט כל יום לפי המידה ושלא ללקוט בשבת.
וכמו שהביא הכלי יקר אין זה רק ניסיון על שתי מצוות אלו, אלא ניסיון זה הוא כחלק מהלימוד שהמן מלמד אותנו לבטוח בה', ומצוות אלו נועדו לבדוק האם אכן האדם בוטח בה'.
הרמב"ן חולק על רש"י וסובר שהניסיון הוא: האם למרות שכל יום מחדש צריכים לחכות לאוכל שירד בנס, יבחרו להמשיך עם משה ולא לפרוש מהמדבר לערים שעברו לידם.
וכך הוא כותב "כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם… כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב…לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם".
רבינו בחיי פרש שהניסיון הוא האם הם מנצלים את הזמן לעסוק בתורה שהרי אין להם את טרדת הפרנסה "למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו מרווחין הוא חייב לעסוק בתורה זהו שאמר: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".
[יעוין באלשיך שפרש כדבריו ומה שהביאו לנטות מפירוש רש"י הוא שלדברי רש"י שהנסיון הוא על מידת הבטחון שלהם למה כתב הילך בתורתי].
מה מטרת הניסיונות האם אין הקב"ה יודע את מצבנו האמתי?
תשובות רבות בדבר, בחרנו בשתיים.
הכתב והקבלה – לתת לאדם אפשרות לבחון את עצמו.
למען אנסנו. אין טעם אנסנו כדי לאמת המנסה דבר מסופק חלילה…כי הוא יודע העתידות, אבל אנסנו הוא לתת שלמות הבירור להמנוסה, שיתברר לו יכלתו אם יוכל לעמוד בנסיונו, שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, אם יהיה להם בטחון גמור בהשם יתברך… הנה הנסיון בזה להוציא במנוסה דבר מדת הבטחון מן הכח אל הפועל, ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאד בערכה.
העמק דבר (בראשית פרק כב פסוק א) – שלוש מטרות בניסיון.
לברר את מצבו של המנוסה.
הוצאת הכוחות לפועל מחזקת אותם.
עמידה בניסיון היא כדי להוסיף לו שכר על כך שבצע את מחשבתו בפועל.
וכך הוא כותב "ולא קשה לנו למה לו לה' היודע הכל מראש לנסות את האדם, כי הוא שאלת ידיעה ובחירה אשר שגבה מדעת אנושי, אך לנו לדעת כי גבהו דרכי ה' מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו, וכבר המשילו חז"ל ענין ומשמעות נסיון בשלשה משלים,
משל א' בקדירה שהקונה נוקש עליו עד כמה הוא חזק.
משל ב' על פשתן טוב מכים עליו הרבה וכל מה שמכים אותו משביח יותר, אם הוא רק פשתן טוב, מה שאין כן פשתן רע.
משל ג' על חמור טוב מוסיפים עליו משאוי הרבה ומנסים אותו אולי יקבל עוד משא. וענין שלשה משלים, ללמדנו שנסיון בא בשלש בחינות
פעם בא כמשל קדירה שלא בא הנקישה על הקדירה הטובה כדי שיושבח בזה, אלא כדי לדעת כמה חוזק הקדירה, [יש שפרשו שהקב"ה רוצה להראות למה הוא מעדיף את הצדיק על אחרים וכך הסבירו את דברי רש"י בפרשת העקידה "קח נא – אין נא אלא לשון בקשה אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש"].
פעם בא כמשל הפשתן שלא בא הניקוש כדי לדעת טיבו אלא כדי להשביחו.
ופעם בא כמשל החמור שלא בא כדי לדעת או כדי להשביח אלא באשר יש לבעליו רוב משא ומנסה את חמורו אולי ישא יותר וטוב לו, וכל מה שמוסיף החמור לישא מוסיף בעליו אחר כך במזונו.
ועל אחד משלש דברים הללו בא הצדיק לידי נסיון, פעם מתנסה כקדירה, לדעת עד כמה יתחזק בצדקתו, ופעם בא כמשל הפשתן, כדי שיושבח מזה הנסיון, ופעם בא כדמיון החמור, שיש להקב"ה לענוש הרבה את הדור, על כן הוא מטיל על הצדיק הרבה, ואח"כ ישא שכרו משלם, כמו מי שיש לו הרבה משא מנסה את החמור אולי יקבל עוד איזה סך, ואח"כ מוסיף עליו במזונו".
שקף מספר 10
ירידת המן היא לימוד הכרחי למהות השבת
אנו חוזרים לשאלה, מדוע ירידת המן שהתקיימה במשך 40 שנה כ2500 שנה אחר בריאת העולם, הוא אירוע כל כך חשוב שראוי לומר עליו שבו נתברכה והתקדשה השבת. ובכלל מה הקשר בין שבת למן.
השפתי חכמים מסביר שהמן הוא רק דוגמה נסית ומוחשית שנראתה לעיני כל בני ישראל, איך הקב"ה מנהיג את עולמו בעניין הפרנסה. אך באמת כך מתנהל העולם גם בעניין הפרנסה הטבעית שלנו. וממילא נלמד שאין למי ששומר שבת מקום לדאוג על פרנסתו. ורק כך אפשר להגיע לתכלית השבת יום מנוחה וקדושה.
שפתי חכמים בראשית פרק ב פסוק ג
דבר תמוה הוא בעיני שבשביל ירידת המן שהיא לזמן מועט דהיינו מ' שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש, לפיכך נראה לי כוונת זה הדרוש שהשם יתברך קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי העולם הזה כגון מלאכה ומשא ומתן, ואפילו הלוך ודיבור לא יהא כבחול, ולפי שדברה תורה נגד יצר הרע שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף כו', אם כן יחסר לחמו ולא יכול לעמוד עצמו על ממונו, לזה הקדים לומר ויברך וגו', רצונו לומר שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה, ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים, אלא בכל שבת ושבת הקדוש ברוך הוא אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה, ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר, ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו, לפיכך מסיים רש"י ואומר שהמקרא נאמר על שם העתיד שישמרו בני ישראל את השבת, ולאו דוקא על זמן ירידת המן וע"ש:
שקף מספר 11
המנוחה נובעת מהבטחון בקדוש ברוך הוא
אחרי שאני עשיתי את הנדרש ממני
אנו חוזרים לשאלה עמה פתחנו את המצגת איך ייתכן שהאדם יחוש בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה, אף שהוא יודע שיש לו עוד הרבה דברים לעשות.
והתשובה היא שהאדם שהבטחון בהקב"ה הוא המפתח למנוחת הנפש של האדם. ומי שמאמין באמת יודע שלא מעשיו הם הקובעים אלא גזירת הבורא. ומכיוון שכך במקום שאין לו אפשרות לעשות או שנאסר עליו לעשות הוא סמוך ובטוח על אלוקיו שיעשה למענו את מה שטוב לו.
וזהו בעצם המפתח למנוחת השבת – הידיעה המוחלטת שבשבת אין באפשרותנו לעשות כמעט כלום למען צרכינו הגשמיים. ומכיוון שכך אנו משליכים את יהבנו על הקב"ה.
וכדברי חובות הלבבות " הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן, אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו".
המספיק לעובדי ה' – רבי אברהם בן הרמב"ם [עמ' צ' בהוצאת קרן הוצאת ספרי רבני בבל]. – במקום שאין לאדם מה לעשות עליו לבטוח בהקב"ה והוא יצילו.
"ומכאן תקיש ותסיק את המוטל עליך בעניין הבטחון, שאם עקצך עקרב או הכישך נחש, לא תשרוט את מקום הנשיכה ותלגום צרי, אלא עליך לבטוח במי שבידו נפש כל חי, ובמי שתיארוהו כ"ממית ומחיה" אשר הענישך בעקיצה זו, ומינה אותה לך במידת הדין, מהיותך ראוי למה שאירע לך, כי ירחם עליך ויצילך בחסדו, כשם ששפטך בחסדו. ותוך כדי שתיית הצרי ולקיחת התרופה, תבטח בה' כי יועילוך הסממנים הללו, אמנם כן אם גם תיקלע למקום שלא תמצא בו דבר מרפא, כגון מי שניכש במדבר, ואין עמו צרי ולא בזהר [=תרופה], או מי שאחזוהו מיחושי מעיים במקום בודד שאין בו רופאים ורפואות – אז לא נשאר לך אלא הבטחון בלבד… והוא יתעלה יודע את גודל ההיזק ולא יניח להיכזב מרחמיו, אלא יושיע במקום שכלו כל הקיצים".
***
יום שבת – יום מנוחה
מה במערך:
יום שבת מוגדר בחז"ל – יום מנוחה.
חז"ל קבעו שכדי שהאדם אכן ינוח, עליו לחוש בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה. איך זה אפשרי?
בשני מקומות בתורה מוצאים את השבת ואת המן קשורים זה לזה, בבריאת העולם הפסוק אומר ששבת נתברכה ונתקדשה במן. והפעם הראשונה שבני ישראל מצטווים לשמור את השבת, היא בפרשת המן.
כדי להבין קשר זה, עלינו ללמוד מפרשת המן את צורת ההתייחסות הנכונה של האדם לגזרה של "בזעת אפך תאכל לחם".
במן היו כמה תופעות מיוחדות. 1. הוא ירד כל יום ולא פעם בתקופה. 2. אחד המרבה ואחד הממעיט בלקיטת המן, קבלו את אותה כמות [עומר לגולגולת – כמות הנצרכת לאדם למחיה של יום אחד]. 3. אסור היה להשאיר מהמן ליום אחר, והנשאר נרקב. 4. ביום שישי לקטו כמו כל יום אך בפועל נמצא בכליהם כמות כפולה.
ללמדנו: 1. הפרנסה מיועדת למלא חוסר. 2. להתפרנס כפי הצורך ולא יותר מכך. 3. המותרות אחריתן רימה ותולעה. 4.השבת כמשל לחיי האדם "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".
המן היווה מבחן לעם ישראל האם הם בוטחים בהקב"ה שיפרנס אותם, והמבחן היה בכך שנאסר עליהם לשמור מן לימים אחרים ושלא יצאו ללקוט בשבת.
מהמן עלינו להשליך על כל התקופות, שהאדם לא יפסיד מפרנסתו אם לא יעבוד בשבת. ובכך יגיע למנוחת הנפש בשבת ולכן השבת והמן הופיעו בתורה ביחד.
מנוחת השבת מבוססת על כך שהאדם בטוח שהקב"ה הוא שקובע את פרנסתו, וההשתדלות היא רק קנס. ומכיוון שכך בשבת שלא יכול לקיים את הקנס, הוא יכול להיות בשלוות הנפש, כי הוא עשה את כל אשר היה צריך לעשות.
שקף מספר 2
כאילו כל מלאכתנו עשויה.
חז"ל בנוסח תפילת מנחה של שבת, קראו לשבת – יום מנוחה, ביטוי לציווי על המנוחה מופיע במדרש.
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת יתרו פרק כ
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה:
וכמו שהובא ברש"י יהיה בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה.
כלומר הביטוי "שבות כאילו" כוונתו שמוטל עליך לחוש כאילו כל מלאכתך עשויה.
הספורנו לומד מכאן שעל האדם לדאוג מבעוד יום שיוכל להסיח דעתו מעסקיו בשבת.
ציווי זה טעון הבנה וכמו שכתב במכתב מאליהו [ח"ב עמ' 14] "וכי איך זה אפשר? הרי יודע שכמה וכמה דברים הניח באמצעיתם בערב שבת, ויצטרך לסיימם בשבוע הבא?".
במערך זה ננסה להבין פן אחד בציווי על מנוחת השבת.
שקף מספר 3
השבת נתברכה ונתקדשה במן
על הפסוק "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" אומר המדרש:
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יא סימן ב
ויברך אלהים את יום השביעי וגו', רבי ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר, בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר.
השפתי חכמים מביא את דברי הנחלת יעקב שמקשה, איך אפשר להבין את כוונת הפסוק שברכת השבת וקדושתה מתבטאות רק במן, הרי כל המאורע של ירידת המן היה במשך 40 שנה כ2500 שנה אחרי בריאת העולם. לא מסתבר שהפסוק בבריאת העולם התייחס לארוע זה, ורק בו תתבטא קדושת השבת.
ויש להוסיף ולשאול לפי הבנת המדרש, למה נבחר דווקא המן לבטא את הברכה והקדושה שבשבת?
שקף מספר 4
הציווי הראשון על שמירת שבת מופיע בפרשת המן
פעם נוספת בה אנו לומדים שיש קשר בין השבת למן, היא בפרשת ירידת המן, שם מופיע הציווי של בני ישראל על איסור היציאה מחוץ לתחום וגם משתמע משם איסור בישול ואפיה בשבת. [בני ישראל מצטוים לאפות או לבשל את המן ביום ו' משמע שבשבת אסור, וגם שם נאמר האיסור לא לצאת מחוץ למקומו].
רש"י מוסיף שזו הפעם הראשונה שבני ישראל מצטווים על שמירת השבת.
שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק ד – ו
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:
(ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ס
(כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה:
(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיקֹוָק מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר:
רש"י שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק כב
ויגידו למשה – שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם (פסוק ה) והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם.
והשאלה המתבקשת למה דווקא בפרשת המן מופיע הציווי על שמירת השבת, האם אך מקרה הוא או שיש כאן חיבור מהותי בין המן לשבת.
בעל הטורים מוצא רמז לקשר בין שני הדברים:
בעל הטורים בראשית פרשת בראשית פרק ב
וישבות. ב' במסורת [=כלומר שני פעמים מופיע הביטוי וישבות בתנ"ך]. הכא [=כאן]. וישבות ביום השביעי, ואידך [=והאחר] וישבות המן (יהושע ה יב). והיינו דכתיב [=וזה שכתוב] בפרשת המן הוא אשר דבר ה' [משמע בעבר] שבתון שבת קדש, ולא מצינו שאמר להם משה זה קודם לכן, אלא נרמז בששת ימי בראשית אמר, וישבות ביום השביעי, כלומר וישבות המן.
הפרשנים דנים פה בשתי שאלות בדברי רש"י.
על הפסוק שנאמר על חניית בני ישראל במרה "שם שם לו חוק ושם ניסהו" דרשו חז"ל שבמרה נצטוו בני ישראל על השבת, ובמרה היו לפני שירד המן, אם כן נצטוו על השבת עוד לפני ירידת המן?
למה משה רבינו לא אמר מראש לבני ישראל שהמן לא ירד בשבת?
על השאלה הראשונה כתב הרשב"ם
רשב"ם שמות פרשת בשלח פרק טז
ויאמר אליהם הוא אשר דבר י"י – מיום הראשון ואני לא הגדתי לכם. ומשה נתכוון שיהיו תמיהים כשימצאו משנה להודיע להם עתה כבודו של יום השבת:
על השאלה השניה כתב הר"ח פלטיאל שבמרה אמר להם הקב"ה שיתן להם את מצוות השבת אבל הציווי בפועל על שמירת שבת התחדש רק בירידת המן.
ר' חיים פלטיאל שמות פרשת בשלח פרק טז
יש לומר דנהי דנצטוו אשבת [=שאף שנצטווו על השבת, נצטוו] בכלל ולא בפרט, וכן אמרינן בשבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתן לכם ושבת שמה… ומתוך פירוש רש"י ניחא הא דאמר בפרק כל כתבי הקודש אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו', וקורא שבת ראשונה ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, אדרבה היה שבת ראשונה שבאו למדבר סין, אלא ודאי אינו קורא שבת ראשונה עד אותו שנזהרו בו והוא היה ראשון לאזהרה כדפירש רש"י.
שקף מספר 5
המן מדריך להסתכלות נכונה על עמל הפרנסה
כדי להבין את הקשר בין המן לשבת, נקדים להבין את הלימודים שהקב"ה למד אותנו במן, בצורת ירידתו ובתופעות הניסיות שליוו אותו.
פרשנים רבים עומדים על הלימודים שהמן מלמד אותנו, כל פרשן וסגנונו ואין שני נביאים מתנבאים בלשון אחד.
אך המכנה המשותף הוא שכולם ראו במן לימוד על הדרך שעלינו להתייחס אל חובתנו לטרוח בהבאת טרף לבתינו. כמה טרחה עלינו לטרוח, וכמה מזון ועושר עלינו לחפש. [יעויין בעקידת יצחק מא, באברבנאל, באלשיך, במלבי"ם וברש"ר הירש שמות טז שהרחיבו בזה רבות ועוד פרשנים רבים אחרים]
הבאנו מעט מזעיר מדבריהם.
האם הפרנסה היא השיקול העיקרי שלך בבחירת המקצוע בו תבחר/י [לדוגמה תיכנות מול הוראה, עבודה סוציאלית מול ראיית חשבון. האם השיקול הכלכלי ישפיע/יקבע] ?
חובות הלבבות טוען שמכיוון שהפרנסה נגזרת משמיים, והעבודה שלנו היא רק קנס מחובת ההשתדלות, לכן לא מוטל עלינו לחפש עבודה שנראה שממנה יוכל להרוויח יותר כסף, אלא יחפש מלאכה שמתאימה לטבעו, מכיוון שהסכום שירוויח בפועל נגזר משמיים.
ספר חובות הלבבות שער ד – שער הביטחון פרק ג
מִי שֶׁמּוֹצֵא בְּמִדּוֹתָיו וְטִבְעוֹ כֹּסֶף אֶל מְלָאכָה מֵהַמְּלָאכוֹת, וְיִהְיֶה גּוּפוֹ רָאוּי לָהּ, וְיוּכַל לִסְבֹּל אֶת טָרְחָה, יְחַזֵּר עָלֶיהָ וְיָשִׂים אוֹתָהּ סִבָּה לַהֲבָאַת מְזוֹנוֹ וְיִסְבֹּל מִתְקָהּ וּמְרִירוּתָהּ, וְאַל יָקוֹץ כְּשֶׁיִּמָּנַע מִמֶּנּוּ הַטֶּרֶף בִּקְצָת הָעִתִּים, אַךְ יִבְטַח בֵּאלֹהִים, שֶׁיַּסְפִּיק לוֹ טָרְפוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו. וִיכַוֵּן בְּטִרְדַּת לִבּוֹ וְגוּפוֹ בַּסִּבָּה מִן הַסִּבּוֹת וְהַסִּבּוּב עָלֶיהָ, לַעֲמֹד בְּמִצְוַת הַבּוֹרֵא, שֶׁצִּוָּה הָאָדָם לְהִתְעַסֵּק בְּסִבּוֹת הָעוֹלָם….וְיֵדַע, כִּי הַסִּבּוֹת כֻּלָּן אֵצֶל הַבּוֹרֵא שָׁווֹת, יַטְרִיפֵהוּ בְּמַה שֶׁיִּרְצֶה מֵהֶן וּבְעֵת שֶׁיִּרְצֶה מֵאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה.
שקף מספר 6-7
התופעות הייחודיות שהיו במן.
הפרשנים מנו כמה וכמה תופעות ייחודיות שהיו במן, ומה באו ללמד תופעות אלו.
אנו נתייחס רק לחלקן:
תופעה א' – המן ירד דבר יום ביומו, ולא פעם בתקופה כמות מספקת לכמה ימים.
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:
תופעה ב' – כל אדם לקט כמה שרצה, אך כשהגיע לביתו מצא בדרך נס שיש לו בדיוק עומר [מידת נפח] לכל אחד מבני הבית.
וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:
[אמנם יש מהפרשנים שלמדו שאין כוונת התורה לספר שנעשה כאן נס, אלא התורה מצווה כאן שאף אחד לא יקח יותר מעומר ואם לקח מצווה הוא להחזיר].
תופעה ג' – עם ישראל מצטווה לא להשאיר מן מיום ליום אחר, ומי שכן השאיר המן שהשאיר הבאיש.
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ..
תופעה ד' – ביום שישי המן הכפיל את עצמו, בכל יום מצאו בכליהם עומר לגולגולת ביום ו' מצאו שני עומרים.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
יש שפרשו את המילה משנה בפסוק "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה": שהכוונה משונה בטעמו שהיה לו טעם טוב יותר משאר ימים. [בפסוק זה לא נראה שהכוונה משנה – כפול, שהרי כתוב שני העומר ואם כן אין צורך לומר משנה].
שקף מספר 8
מה המסרים שהתופעות האלו מלמדות אותנו
הרבה דעות נאמרו בפרשנות המסרים שהקב"ה מעביר לנו דרך התופעות שהתרחשו בירידת המן. הצגנו את גישתו של "העקידת יצחק"
תופעה – יורד כל יום, המסר – שיתרגלו לכך שלא חסר להם כלום, כי חוסר בפרנסה מהווה מעכב לעבודת הבורא: כִּי בְּהִמָּצֵא לָהֶם סִפּוּקָם יִתְבַּטֵּל הַמּוֹנֵעַ אֲשֶׁר מִצַּד הַחִסָּרוֹן.
תופעה – כמות המן: עומר לגולגולת. המסר: "ולהורות נתן בלבם כי בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון, בכל מה שהם חיים בעולמם אלו ואלו הם רצים לבקש אכל לנפשם. אלא שרובם יתחלקו לשני חלקים, מהם שמחסרים לצורכם ומהם שעודפים עליו. והנה ביוצאים מן העולם נמצא שהממעיט לא חסר לו דבר, כי כבר החיה את נפשו עד עת קצו, וגם המרבה לא העדיף, כי גם כי יעשיר וירבה כבוד ביתו לא ישאר בידו מאומה מכל עמלו ולא ירד אחריו כבודו, וזה מוסר גדול לשיסתפק האדם כדי סיפוקו אחר שהעודף הוא ענין רע נתן אלוקים לבני האדם לענות בו לארוב דמו ולצפון לנפשו".
תופעה – הנשאר מתקלקל. המסר "אמנם עלתה בו רמה ונבאש כדי שיתעוררו אלו האנשים החטאים שסוף כל היתרונות הללו להוליך בהם למקום עפר רמה ותולעה מבלי השאיר להם נשמה".
תופעה – ביום שישי יורד כפול. המסר:והנה לא צוה להם השם יתעלה שימדדו מתחלה שני העומר לאחד לפי שיהיה הנס אשר יעשה להם בזה הערה גדולה וזרוז נפלא שֶׁכָּל הַמִּתְנַהֵג עַל הַסָּפֵק הַנָּאֶה [ספק הנאה = מסתפק מהמזון כמו הראוי לו ולא יותר] בְּכֹל יְמֵי חַיָּיו שֶׁהֵם כִּדְמוּת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁיְּחֻיַּב לוֹ כִּי בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא אַחֲרִית יָמָיו יִמְצָא בְּיָדוֹ לֶחֶם יוֹמַיִם. והוא מה שיאכל וישבע בעולם הזה וישאיר אחריו טובה וברכה לחיי העולם הבא. [כלומר ששת ימי המעשה והשבת הם משל לחיינו בעולם הזה והעולם הבא, ומי שהצטמצם בערב שבת יהיה לו מה לאכול בשבת]
שקף מספר 9
המן היוה מבחן למידת הבטחון שלנו בהקב"ה
הפרשנים דנים מהו הניסיון אליו מתכוין הכתוב "למען אנסנו הילך בתורתי" והאם הניסיון מתקשר לתחילת הפסוק על כך שהמן דבר יום ביומו, או שהניסיון נובע מעצם הדבר שיורד מן.
רש"י פירש שהניסיון הוא האם יעמדו בכללים שנקבעו להם ביחס למן, דהיינו ללקוט כל יום לפי המידה ושלא ללקוט בשבת.
וכמו שהביא הכלי יקר אין זה רק ניסיון על שתי מצוות אלו, אלא ניסיון זה הוא כחלק מהלימוד שהמן מלמד אותנו לבטוח בה', ומצוות אלו נועדו לבדוק האם אכן האדם בוטח בה'.
הרמב"ן חולק על רש"י וסובר שהניסיון הוא: האם למרות שכל יום מחדש צריכים לחכות לאוכל שירד בנס, יבחרו להמשיך עם משה ולא לפרוש מהמדבר לערים שעברו לידם.
וכך הוא כותב "כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם… כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב…לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם".
רבינו בחיי פרש שהניסיון הוא האם הם מנצלים את הזמן לעסוק בתורה שהרי אין להם את טרדת הפרנסה "למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו מרווחין הוא חייב לעסוק בתורה זהו שאמר: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".
[יעוין באלשיך שפרש כדבריו ומה שהביאו לנטות מפירוש רש"י הוא שלדברי רש"י שהנסיון הוא על מידת הבטחון שלהם למה כתב הילך בתורתי].
מה מטרת הניסיונות האם אין הקב"ה יודע את מצבנו האמתי?
תשובות רבות בדבר, בחרנו בשתיים.
הכתב והקבלה – לתת לאדם אפשרות לבחון את עצמו.
למען אנסנו. אין טעם אנסנו כדי לאמת המנסה דבר מסופק חלילה…כי הוא יודע העתידות, אבל אנסנו הוא לתת שלמות הבירור להמנוסה, שיתברר לו יכלתו אם יוכל לעמוד בנסיונו, שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, אם יהיה להם בטחון גמור בהשם יתברך… הנה הנסיון בזה להוציא במנוסה דבר מדת הבטחון מן הכח אל הפועל, ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאד בערכה.
העמק דבר (בראשית פרק כב פסוק א) – שלוש מטרות בניסיון.
לברר את מצבו של המנוסה.
הוצאת הכוחות לפועל מחזקת אותם.
עמידה בניסיון היא כדי להוסיף לו שכר על כך שבצע את מחשבתו בפועל.
וכך הוא כותב "ולא קשה לנו למה לו לה' היודע הכל מראש לנסות את האדם, כי הוא שאלת ידיעה ובחירה אשר שגבה מדעת אנושי, אך לנו לדעת כי גבהו דרכי ה' מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו, וכבר המשילו חז"ל ענין ומשמעות נסיון בשלשה משלים,
משל א' בקדירה שהקונה נוקש עליו עד כמה הוא חזק.
משל ב' על פשתן טוב מכים עליו הרבה וכל מה שמכים אותו משביח יותר, אם הוא רק פשתן טוב, מה שאין כן פשתן רע.
משל ג' על חמור טוב מוסיפים עליו משאוי הרבה ומנסים אותו אולי יקבל עוד משא. וענין שלשה משלים, ללמדנו שנסיון בא בשלש בחינות
פעם בא כמשל קדירה שלא בא הנקישה על הקדירה הטובה כדי שיושבח בזה, אלא כדי לדעת כמה חוזק הקדירה, [יש שפרשו שהקב"ה רוצה להראות למה הוא מעדיף את הצדיק על אחרים וכך הסבירו את דברי רש"י בפרשת העקידה "קח נא – אין נא אלא לשון בקשה אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש"].
פעם בא כמשל הפשתן שלא בא הניקוש כדי לדעת טיבו אלא כדי להשביחו.
ופעם בא כמשל החמור שלא בא כדי לדעת או כדי להשביח אלא באשר יש לבעליו רוב משא ומנסה את חמורו אולי ישא יותר וטוב לו, וכל מה שמוסיף החמור לישא מוסיף בעליו אחר כך במזונו.
ועל אחד משלש דברים הללו בא הצדיק לידי נסיון, פעם מתנסה כקדירה, לדעת עד כמה יתחזק בצדקתו, ופעם בא כמשל הפשתן, כדי שיושבח מזה הנסיון, ופעם בא כדמיון החמור, שיש להקב"ה לענוש הרבה את הדור, על כן הוא מטיל על הצדיק הרבה, ואח"כ ישא שכרו משלם, כמו מי שיש לו הרבה משא מנסה את החמור אולי יקבל עוד איזה סך, ואח"כ מוסיף עליו במזונו".
שקף מספר 10
ירידת המן היא לימוד הכרחי למהות השבת
אנו חוזרים לשאלה, מדוע ירידת המן שהתקיימה במשך 40 שנה כ2500 שנה אחר בריאת העולם, הוא אירוע כל כך חשוב שראוי לומר עליו שבו נתברכה והתקדשה השבת. ובכלל מה הקשר בין שבת למן.
השפתי חכמים מסביר שהמן הוא רק דוגמה נסית ומוחשית שנראתה לעיני כל בני ישראל, איך הקב"ה מנהיג את עולמו בעניין הפרנסה. אך באמת כך מתנהל העולם גם בעניין הפרנסה הטבעית שלנו. וממילא נלמד שאין למי ששומר שבת מקום לדאוג על פרנסתו. ורק כך אפשר להגיע לתכלית השבת יום מנוחה וקדושה.
שפתי חכמים בראשית פרק ב פסוק ג
דבר תמוה הוא בעיני שבשביל ירידת המן שהיא לזמן מועט דהיינו מ' שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש, לפיכך נראה לי כוונת זה הדרוש שהשם יתברך קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי העולם הזה כגון מלאכה ומשא ומתן, ואפילו הלוך ודיבור לא יהא כבחול, ולפי שדברה תורה נגד יצר הרע שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף כו', אם כן יחסר לחמו ולא יכול לעמוד עצמו על ממונו, לזה הקדים לומר ויברך וגו', רצונו לומר שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה, ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים, אלא בכל שבת ושבת הקדוש ברוך הוא אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה, ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר, ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו, לפיכך מסיים רש"י ואומר שהמקרא נאמר על שם העתיד שישמרו בני ישראל את השבת, ולאו דוקא על זמן ירידת המן וע"ש:
שקף מספר 11
המנוחה נובעת מהבטחון בקדוש ברוך הוא
אחרי שאני עשיתי את הנדרש ממני
אנו חוזרים לשאלה עמה פתחנו את המצגת איך ייתכן שהאדם יחוש בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה, אף שהוא יודע שיש לו עוד הרבה דברים לעשות.
והתשובה היא שהאדם שהבטחון בהקב"ה הוא המפתח למנוחת הנפש של האדם. ומי שמאמין באמת יודע שלא מעשיו הם הקובעים אלא גזירת הבורא. ומכיוון שכך במקום שאין לו אפשרות לעשות או שנאסר עליו לעשות הוא סמוך ובטוח על אלוקיו שיעשה למענו את מה שטוב לו.
וזהו בעצם המפתח למנוחת השבת – הידיעה המוחלטת שבשבת אין באפשרותנו לעשות כמעט כלום למען צרכינו הגשמיים. ומכיוון שכך אנו משליכים את יהבנו על הקב"ה.
וכדברי חובות הלבבות " הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן, אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו".
המספיק לעובדי ה' – רבי אברהם בן הרמב"ם [עמ' צ' בהוצאת קרן הוצאת ספרי רבני בבל]. – במקום שאין לאדם מה לעשות עליו לבטוח בהקב"ה והוא יצילו.
"ומכאן תקיש ותסיק את המוטל עליך בעניין הבטחון, שאם עקצך עקרב או הכישך נחש, לא תשרוט את מקום הנשיכה ותלגום צרי, אלא עליך לבטוח במי שבידו נפש כל חי, ובמי שתיארוהו כ"ממית ומחיה" אשר הענישך בעקיצה זו, ומינה אותה לך במידת הדין, מהיותך ראוי למה שאירע לך, כי ירחם עליך ויצילך בחסדו, כשם ששפטך בחסדו. ותוך כדי שתיית הצרי ולקיחת התרופה, תבטח בה' כי יועילוך הסממנים הללו, אמנם כן אם גם תיקלע למקום שלא תמצא בו דבר מרפא, כגון מי שניכש במדבר, ואין עמו צרי ולא בזהר [=תרופה], או מי שאחזוהו מיחושי מעיים במקום בודד שאין בו רופאים ורפואות – אז לא נשאר לך אלא הבטחון בלבד… והוא יתעלה יודע את גודל ההיזק ולא יניח להיכזב מרחמיו, אלא יושיע במקום שכלו כל הקיצים".
***
