עיקר הדיון במצגת זו הוא היחסים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
הודות להארות ולהערות שלכם, הוספנו גם בדף זה שתי נקודות להרחבה ודיון עם החברותות.
בנוסף להקל על קריאת המובאות, המובאות נוקדו. ]מומלץ מאד לתת לחברותות להקריא את המבואות[.
בנוסף בסוף הדף מופיע סיכום קצר של הדברים שנלמדו במצגת.
שקף מספר 1
במצגת הובאו רק חלק מדברי הרמב"ם בעיקר אלו הנוגעים לתרה שבעל פה.
הרמב"ם פירוש המשניות הקדמה לפרק חלק
והיסוד השמיני, הוא התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה, היא הנתונה על
ידי משה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניַן שנקרא על דרך הַ שְ ׁאָ לָה
"דיבור". ואין יֹודֵ עַ הֵ יאַ ְך הִ גִיעָ ה, אלא הוא משה עליו השלום שֶ ׁהִ גִ ּיעַ לֹו; וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים
לו והוא כותב כל מְ אֹורְ עֹות הימים, הסיפורים וְהַ מִ ּצֹות. ולפיכך נקרא "מְ חֹוקֵ ק". ואין הפרש בין "ּובְ נֵי חָ ם ּכּוׁש
ּומִ צְ רַ יִם ּופּוט ּוכְנָעַ ן", "וְשֵ ׁם אִ שְ ּׁתֹו מְ הֵ יטַ בְ אֵ ל בַ ּת מַ טְ רֵ ד", "וְתִ מְ נַע הָ יְתָ ה פִ ילֶגֶׁש", ובין "אָ נֹכִי יְיָ" ו"שְ ׁמַ ע יִ שְ ׂרָ אֵ ל יְיָ
אֱ ֹלהֵ ינּו יְיָ אֶ חָ ד". כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה, טהורה וקדושה, אמת.
וזה שהיה מְ נַשֶ ּׁה ]המלך[ אצל חכמינו ונביאנו כופר ומגלה פנים יותר הכל הכופרים, לפי שחשב שיש בתורה לב
וקליפה. וְשֶ ׁאֵ לֶ ּה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה. וזהו עניַן "אין תורה מן השמים",
אָ מְ רּו: הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אֲ מָ רֹו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי
עצמו. וזה "דְ בַ ר יְיָ בָ ּזָה". השם יִתְ בָ ּרֵ ְך ויתעלה ממאמר הכופרים!
אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהם חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתה: "אֲ רֻ כָ ּה
מֵ אֶ רֶ ץ מִ דָ ּּה, ּורְ חָ בָ ה מִ נִ ּי יָם". ואין לאיש אלא לְהַ לֵ ְּך בעקבות דוד משיח אלהי יעקב, שהתפלל. "גַ ּל עֵ ינַי וְאַ בִ ּיטָ ה
נִפְ לָאֹות מִ ּתֹורָ תֶ ָך".
וכמו כן פירוש התורה המקובל, גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית
ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו; והוא המגיע =]הַ ּמֹוסֵ ר[
שליחות, נאמן בשליחותו. והמאמר המורה על היסוד }השמיני הזה, הוא מה שנאמר "בְ ּזֹאת תֵ ּדְ עּון כִ ּי יְיָ שְ ׁלָחַ נִי
לַעֲ ׂשֹות אֵ ת כָ ּל הַ מַ ּעֲ שִ ׂים הָ אֵ לֶ ּה, כִ ּי ֹלא מִ לִ ּבִ ּי".
דף עזר למנחה
העיקר השמיני – תורה מן השמיים
בס"ד
מההאנימאמיןשלי
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ח
שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה
אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק
ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה'
כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
שקף מספר 2
קָ רָ אִ ים, הם כת יהודית הכופרת בתורה שבע"פ הנקראת גם קראות. הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך
שהם אינם מקבלים את דברי חז"ל ורוב דברי הגמרא )תורה שבעל פה(, והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא
המפורשים בלבד )"תורה שבכתב"(, ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב.
הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד, במאה ה.8-
לפי הערכות של כמה חוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל40- אחוז מהעם היהודי היו
קראים,לעומת זאת כיום, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.
הכוזרי מעמת את החכם היהודי עם תפיסת הקראים במאמר ג כט – מז.
שקף זה בנוי על העיקרון שבדברי החכם באות לה ]בחרתי דוגמאות יותר מוכרות[.
הרעיון העיקרי בדבריו הוא: שאת ספר התורה ניתן לפרש בהרבה צורות, ואם נתייחס אליו כמקור היחידי של
תורה משמיים, תיווצר לנו בעיה איך לפרשו ומי המוסמך לפרשו.
כוזרי מאמר ג אות לה
אמר החבר: והנה זה ספר משה הפשוט הצרכנו במלותיו ובדבור בו אל כמה כתות מן הקבלה, מן הנקוד,
ומטעם, ומפסוק, וממסורת, על אחת כמה וכמה אנו צריכים בעניניו, כי הענין רחב מן המילות. התראה כאשר
אמר להם: החדש הזה לכם ראש חדשים, על הדמיון, לא נסתפק העם אם רצה לומר חדשי המצרים שהיו
ביניהם, או חדשי הכשדים שהיו עם אברהם באור כשדים, או רצה חדשי השמש, או חדשי הירח, או שני הירח
בתחבולות יסכימם עם שני השמש, כאשר בחכמת העבור. הייתי רוצה שישיבוני הקראים תשובה מספקת על זה
והדומה לו, ואשוב לדעתם, כי רצוני להשתדל.
ושישיבוני תשובה מספקת כאשר אשאלם, על מה שיתיר החי לאכול, ומה ענין הזביחה, ושמא היא נחירה או
הרג כאשר יזדמן, ולמה נאסרו זבחי גוים, ומה הוא שיש בין זבחו והפשטו ושאר מלאכתו.
והייתי רוצה שיבאר לי החלב האסור, והוא דבק עם המותר במעים והקיבה, וזולת זה מנקור הבשר, ושימסור
אלי הגדר שבין המותר והאסור, כדי שלא יהא חלוף בו עם חברו, וכן האליה האסורה אצלם היש לה גדר, ושמא
האחד יסיר קצת הזנב ואחד יסיר הכף כמו שהוא.
והייתי רוצה שיבאר לי העוף הטהור מן הטמא, זולת המפורסמים, רצוני לומר בן יונה או תור, ומאין הוא אומר
שאין התרנגולת והאווז והקורא ואלברכיא מהטמאים.
והייתי רוצה שיתן לי גבול אל יצא איש ממקומו ביום השבת אם הוא ביתו או חצרו או רשותו, אם יהיו לו
בס"ד
מההאנימאמיןשלי
חצרים רבים, או מבואו, או שכונתו, או מדינתו, או מגרש עירו, אחר שתיבת מקום סובלת זה ויותר מזה.
והייתי רוצה שיראה לי גדר המלאכה האסורה בשבת, ומה הוא המונע מהקולמוס והקסת להגיה התורה,
והמתיר לו לטלטל הספר הגדול והשלחן ושאר המאכלים וסעודת האורחים, ולטרוח בכל מה שיטרח האדם
לאורחיו, והם במנוחה והוא ביגיעה, ויותר מזה עבדיו ונשיו, וכבר נאמר: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. ולמה
נאסרה רכיבת בהמות הגוים בשבת, ולמה זה נאסרה הסחורה.
והייתי רוצה שידין בין שני בעלי דינין מסדר ואלה המשפטים וכי תצא. והפשוט שבתורה הוא סתום, כל שכן
הסתום, כי לא היו סומכים אלא על התורה שבעל פה. והייתי רוצה שאראה דיניו ומשפטיו בכל הירושות
מפרשת בנות צלפחד.
או איכות המילה והציצית והסוכה. ויבאר לי מאין הוא חייב בתפלה לאל. ומאין הוא מאמין שיש בית מועד
לכל חי וגמול ועונש אחר המיתה. ואיך הם דנין במצות הדוחות זו את זו, כמילה עם השבת והפסח עם
השבת, מי נדחה מפני מי. וזולת זה ממה שיארך ספור כלליו כל שכן פרטיו.
השמעת, מלך כוזר, על חבור לקראים בדבר ממה שזכרתי לך, בסמך או בקבלה, שאין בו ביניהם מחלוקת,
ממסורת או מנקוד או מטעמים או מאיסור והיתר או מדינין.
נקודה לדיון: אפשר להעלות רשימת מצוות מוכרות בתחום שבין אדם לחברו ולנסות לראות האם אנחנו
מסכימים על הציווי ועל הגדרתו המדוייקת, ומהיכן אנחנו יכולים לשאוב הגדרה מחייבת.
לדוגמה: הציווי "לא תרצח" מה הוא רצח ]המתת חסד? הפלה?[ את מי אסור לרצוח ]מחבלים ולהבדיל חולים
סופניים[ וכדומה מה מוגדר גניבה ]השלמת ציוד, שיחה קלה בשעות העבודה[

שקף מספר 3-4
שקפים אלו מבוססים בעיקר על דברי הכוזרי באות לח, בהם הוא מניח כהנחת יסוד שחייבת להיות תורה
אחת ומשפט אחד לכולם וכמו שכתוב בפסוק שהביא. ]גם ההגיון מחייב כן, שאם לא כן איך יכולים בית דין
להעניש אדם על עברה שהוא יכול לפרש אותה בצורה שונה או להגדיר בה תנאים אחרים או נוספים על
פרשנות בית הדין. לדוגמה: אדם שיכתוב בשבת לא נוכל להענישו, כי הוא יכול לטעון שלתפיסתו איסור
מלאכה מדבר על מלאכה שיש בה מאמץ פיזי וכדומה[.
ומשום כך גם אין לסמוך על הרוב כי ייתכן שהרוב עצמו ישנה את דעתו או שבתקופה אחרת הרוב יפרש
אחרת את התורה ושוב נמצא שאין תורה אחת ומשפט אחד.
ומשום אותה סיבה גם אין טעם לומר שאנחנו סומכים על פרשנות הקודמים לנו.
כוזרי מאמר ג אות לח
אמר הכוזרי: כל מה שאמרת בדין הוא, כי התורה הזהירה על תורה אחת ומשפט אחד, וכפי סברתם ירבו
התורות כפי סברת כל אחד מהם, ועוד כי האחד לא יעמוד על תורה אחת, כי בכל יום תתחדש לו דעת ויוסיף
דעתו, ויפגע מי שישיבהו בטענה וצריך שיעתק בהעתקת דעתו. ואם נמצאם מסכימים נדע כי הם מקובלים
מאחד או מרבים שקדמום, ומן הדין שנכפור עליהם ההסכמה, ונאמר להם, איך הסכמתם במצוה פלונית והדעת
בס"ד
מההאנימאמיןשלי
מכרעת בדברי האל אל פנים רבים, ואם אמרו, כן היתה דעת ענן או בנימין או שאול או זולתם, חייבו עצמם
טענת הקבלה ממי שהוא יותר קדמון ויותר ראוי להאמין, ר"ל רבותינו, כי הם רבים ואלה יחידים, ודעת החכמים
סמוכה על הקבלה מהנביאים, ואלה סברא גרידא בלבד, והחכמים מסכימים ואלה חולקים. והחכמים דבריהם מן
המקום אשר יבחר ה', ואפילו אם היו דנים מסברתם גרידא מן הדין היה לקבלם, ואלה אינם כן.
בהמשך לדברי הכוזרי הובאה הגמרא במסכת חולין ]נמצאת גם במסכת יומא דף עה[.
רבי אומר "וזבחת כאשר ציוויתיך – מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה. ורש"י מפרש שרבי הסיק את
דבריו מכך שהפסוק אומר כאשר ציוויתך ולא מצאנו שום מקום בתורה שבכתב שנצטווו איך לשחוט. על כורחך
שניתנה למשה תורה בעל פה לפרש את התורה שבכתב.
נקודה לדיון: "שבעים פנים לתורה" האם כל פרשנות יכולה להחשב לגיטימית במסגרת אותם שבעים פנים, או
שיש איזה קריטריון כדי שפרשנות תחשב לגיטימית?
שקף מספר 5
הפסוק "וַּיֹאמֶ ר יְקֹוָק אֶ ל מֹׁשֶ ה עֲ לֵה אֵ לַ י הָ הָ רָ ה וֶהְ יֵה ׁשָ ם וְאֶ ּתְ נָה לְָך אֶ ת לֻחֹת הָ אֶ בֶ ן וְהַ ּתֹורָ ה וְהַ ּמִ צְ וָה אֲ ׁשֶ ר ּכָתַ בְ ּתִ י
לְהֹורֹתָ ם" נאמר למשה רבינו מיד אחר מעמד הר סיני. וכך נתפרש בגמרא: אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי
שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות – אלו
עשרת הדברות, תורה – זה מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זה
תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.
כלומר הגמרא מפרשת שגם התורה שבעל פה שבידינו, ניתנה למשה בהר סיני.
בספר "הכתב והקבלה" מקשה מה הכריח את הגמרא לפרש שהמצווה הכוונה למשנה דהיינו לתורה שבעל פה
ולא פרשה כפשוטו שהכוונה על המצוות סתם, ועוד שאל איפה מצאנו שהמילה מצווה כוונתה לפירוש ולא
לציווי. קיצרתי את דבריו מומלץ לראותם בספרו באריכות.
הכתב והקבלה שמות פרשת משפטים פרק כד פסוק יב
ולא ראיתי לאחד מן המחברים שביאר לנו באיזה אופן יובן בשם מצוה ענין פרוש וביאור התורה, ובכל המקומות
ענינו כמשמעו, הצווי והאזהרה לא פירוש וביאור התורה, ונ"ל אחרי שמצאנו לרוב התחלפות נחי ל"א עם נחי
ל"ה, כמו אנא שא נא, אנה ה' כי אני עבדך, אתא בקר, ואתה מרבבות קדש, ככה שם מצוה משרש מצא,
והאל"ף לפי"ז הומרה בוי"ו, ושרש מצא יורה ג"כ על מציאת והשגת מחקר ע"י השתדלות העיון, כמו אשרי אדם
מצא חכמה, החקר אלה תמצא, והיינו הבנת דברים על בורים וביאור מאמר סתום; ואפשר שעל כוונה זו סובבות
כמה מקראות שהוזכר בהם לשון צווי, ובהשקפה ראשונה נראים כסותרים, כמו לשמור את מצות ה' אשר אנכי
מצוה אתכם. וכיוצא באלה הרבה שהזכיר במאמר אחד לשון מצות ה' אשר יורה על המצווה והוא הש"י, ולשון
אשר אנכי מצוה אתכם הוא מוסב על משה המדבר, הנה במקראות כאלה נראה לומר שפעל צוה המוזכר בהם
בחלק שני, אין הוראתו כבשאר מקומות הצווי והאזהרה, כי אם ענין הפירוש והביאור, ורצונו לומר אשר אנכי
מפרש ומבאר לכם תוכן מכוונם.
בס"ד
מההאנימאמיןשלי
ולפי זה תרגום והמצוה, כי אחר שאמר לפני זה, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה, הכולל כל מה שבתוכה,
מהו זה שהוסיף עוד לאמר והמצוה, על כן הבינו בו הפירוש והביאור הנמסר למשה בפה.
שקף מספר 6
התורה פותחת את חלק המשפטים שבתורה בציווי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. המדרש הובא ברש"י
מפרש "תשים לפניהם – כשלחן הערוך לסעודה".
הרש"ר הירש מבאר שבכל מקום בתנ"ך הביטוי לשים לפני מדבר על סעודה. "ויושם לפניו לאכל" )בראשית
כד, לג(, "וישם לפני שאול" )שמואל א' ט, כד(, וכן שמואל א' כח, כב. ומכיוון שכך כשהביטוי הושאל ללימוד
חוקים כוונתו ללמד את החוקים בצורה בהירה.
ומכיוון שאנו רואים שכל פרשה זו מכילה חוקים שנכתבו בקיצור נמרץ, ופרטיהם קשים להבנה מתוך הכתב
לבדו. אם כן אנו חייבים לפרש את הביטוי "לשים כשלחן ערוך" שמשה רבינו נצטווה בעל פה איך לבאר את
הדברים שבכתב ואותם ללמד לבני ישראל.
שקף מספר 7
העולה ממה שלמדנו עד עכשיו שאין דרך לקיים את התורה שבכתב בלי תורה שבעל פה, וכמו שכתב במהר"ל,
וכהגדרת ערוך השלחן שהתורה שבעל פה היא שנותנת רוח חיים בתורה שבכתב.
ערוך השולחן אורח חיים סימן א סעיף יב
ומיסודי הדת להאמין בתורה שבעל פה כמו שנאמר ]דברים יז, יא[ על פי התורה אשר יורוך וגו' ולא כרת
הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך
ברית ואת ישראל ]גיטין ס'.[ והתורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב שאין בה אף מצוה אחת
מבוארת כהלכתה והתורה שבעל פה מבארה וזהו המשנה והגמרא שבם נתבארו כל פרטי המצות וכל מי שאינו
מודה בתורה שבעל פה אין לו חלק באלהי ישראל:
כעין דברים אלו כתב גם המהר"ל:
בס"ד
מההאנימאמיןשלי
חדושי אגדות למהר"ל מסכת גיטין דף ס עמוד ב
לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית וכו'. וביאור זה, כי התורה היא ברית בין הקדוש ברוך הוא ]ובין ישראל[, כאשר
ישראל יש להם התורה שהיא מאת ה' וגזירותיו אשר גזר השם יתברך על האדם, וזהו בעצמו החבור בין הקדוש
ברוך הוא ובין ישראל המקבלים גזירותיו. והחבור הזה שיש לישראל בתורה אינו רק על ידי דברים שבעל פה,
שעל ידי תורה שבעל פה אנו מבינין אמיתית התורה ואז יש לו אל האדם חבור אל התורה, והתורה חבור בין
הקדוש ברוך הוא ובין ישראל. אבל אם לא היתה התורה שבעל פה, לא היה אל האדם חבור אל התורה כאשר
התורה נבדלת מאתו ואין אנו יודעים פירושה.
שקף מספר 8
הדברים שלמדנו עד עכשיו מעוררים שתי שאלות
למה לא נכתבו כל הדברים שניתנו בתורה שבעל פה?
אם אי אפשר להסתדר בלי התורה שבעל פה, והיא המפרשת ומבארת הלכה למעשה איך עלינו לנהוג, למה
בכלל צריך את התורה שבכתב?
על השאלה הראשונה הובאה תשובת המהר"ל ]במהר"ל עצמו בתפארת ישראל סימן לח מוסיף עוד הסברים
מעמיקים ומהותיים מדוע צריך שחלק מהתורה יהיה בכתב וחלק בעל פה, ומדוע החלוקה של בכתב ובעל פה
נעשתה כמו שנעשתה, אך לאורך הדברים ולעומקם לא הובאו כאן[.
שקף מספר 9
על השאלה השניה מה הצורך אם כן בתורה שבכתב עונה הרש"ר הירש שתפקידה להוות תקציר של התורה
שבעל פה. מסמך המיועד לזכרון ובו גם רמזים להבנת התורה שבעל פה כך שאם יתעורר ספק בהלכה יוכלו
לפשוט את הספק מתוך התורה שבכתב.
מובן מאליו, שכוונת הרש"ר הירש בתשובתו היא רק ברמה הפשטנית. ולא בא לשלול את כל מה שנכתב בחז"ל
ובדברי רבותינו הראשונים והאחרונים בגודל קדושת תורה שבכתב.
בס"ד
מההאנימאמיןשלי
שקף מספר 10
בשקף הקודם ראינו שהתורה שבכתב היא תקציר של התורה שבעל פה, מהי הדרך ל"פתוח" את התקציר הזה.
המלבי"ם בהקדמה לספרו מבאר שהדרך העיקרית היא דרך למוד התורה ודקדוק במילים ובמשפטים ומתוך עיון
זה ניתן להבין את דבריה לעומק ולמצוא בה את כל מה שנרמז בה.
מלבי"ם ויקרא הקדמה
בפי' הזה סללתי דרך חדש, נאדר בקודש, לבאר דברי חכמים וחדותם, דברי רבותינו בקבלתם, על פי יסודי
הלשון ועל פי חוקי המליצה וההגיון, בדרכים חדשים מופלאים ומסולאים. בו הראיתי ובררתי כי היה ביד חז"ל
אוצרות וחוסן ישועות מלאים חכמה ודעת, היה בידם כללים גדולים ויסודות קבועים בדרכי הדקדוק ויסודי
הלשון וההגיון אשר רובם נעלמו ונסתרו מעין כל חכמי לבב הבאים אחריהם, וע"כ נעלמו דרכיהם ונתיבותיה לא
נודעו. הראיתי ובררתי במופתים נאמנים כי הדרוש הוא הפשט הפשוט המוכרח והמוטבע בעומק הלשון וביסודי
השפה העבריה. וכל התורה המסורה בעל פה הלא כתובה על ספר תורת אלקים מפורש ושום שכל ויבינו
במקרא את כל דברי הקבלה שנמסרה בסיני על פי כללי הלשון ודרכיו וגדריו על פי חוקים קבועים וברורים
ואמתיים.
ויעויין גם בדברי הרש"ר הירש שכתב רעיון דומה.
רש"ר הירש שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק ב
לשונות המקראות שב"ספר" עשויות גם הן מעשה אומן במידה כזאת, עד שלרוב מרומזים בהן מושגי יסוד
של החוק, כגון על – ידי ביטוי בלתי – מקובל, שינוי במיבנה הפסוק, מקומה של מלה בפסוק, אות יתירה או
חסירה וכיוצא באלה. הן לא מתוך הספר הזה עלינו לשאוב את החוק. הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על
מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם, חדשים לבקרים, את ידיעת המצוות; וכן ניתן
הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, וייקל להם
לתלמידי בית המדרש לשנן בליבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב
המונחת לפניהם.
יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה –
אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב,
בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה
אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה – לרענן בזכרונם סידרה
שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'. לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו
התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים
וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון
תכני המדע ששמעו באוזניהם – אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים
"כתרנגולת בבני אדם". התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את
התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות – אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים
הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש.
בס"ד
מההאנימאמיןשלי
שקף מספר 11
הנצי"ב מוואלז'ין בהקדמה לפירושו על התורה מסביר למה נקראת התורה "שירה".
שהיא דומה לשירה שנכתבת בכמה רבדים של עומק וגם בצורתה החיצונית מונחים רמזים רבים לדברים שלא
נכתבו במפורש.
העמק דבר הקדמה
והנה בנדרים דף ל"ח העלו בפירוש המקרא "כתבו לכם את השירה". שהוא כל התורה. והביאו ראיה מסיפיה
דקרא ]=מסוף הפסוק[ למען תהיה לי השירה הזאת לעד. ]ואופן הוכחה זו מבואר במקומו של אותו מקרא[. הא
מיהא ]=אבל[ יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה. והרי לא נכתבה בלשון של שירה. אלא על כורחך יש בה
טבע וסגולת השירה. שהוא דבור בלשון מליצה. שידוע לכל מבין עם תלמוד שמשונה לשון המליצה מספור פרזי
בשני ענינים בטבע ובסגולה.
א( שבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד. שזה החרוז כוון לזה הספור.
וזה החרוז כוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר אפילו של הדיוט. ומושכל עוד דמי שיודע בטוב
העניין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו. מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו
ידיעה מתכונת הענין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף הענין. כי אז עלול הוא להשערות בדויות. מה שלא היה
מעולם ולא לזה כוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הספור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות
ופירושים לדקדוקי הלשון. ולא נקרא דרוש. אלא כך הוא פשט המקרא.
ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא
בקבלה בדברי חז"ל. ולו מתוק האור של הדיוק ביותר. ב( שבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מענין
השיר. כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר. וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בספור פרזי.
וידוע שסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט. רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות
הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה. שמלבד הענין המדובר בפשט המקרא. עוד יש בכל דבר הרבה
סודות וענינים נעלמים אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך. וכל זה אינו בתורה
הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש.
לסיכום:
העיקר השמיני – כל התורה שבידינו הן בכתב והן שבעל פה ניתנו למשה מפי הקב"ה.
אין דרך לדעת את אמיתות פירוש התורה שבכתב אילולי שקבלנו את פירושה מפי הבורא.
הובאו שני מקומות בתורה שבכתב בה נרמז קיום תורה שבעל פה.
תפקיד תורה שבעל פה לבאר את התורה שבכתב ובלעדיה אין דרך לקיים את התורה שבכתב.
תפקיד התורה שבכתב להוות תקציר המכיל בתוכו ברמיזות את כל התורה שבעל פה, כך שעל ידו ניתן לשחזר
את התורה שבעל פה ולפשוט ספיקות שנפלו בפירושה.
אשמח לקבל הארות והערות, השגות והוספות
צבי רוזנצויג
052-6176141
org.nefeshy@z