דף למנחה

אזמר בשבחין

מכיוון שהשבוע מסתיימת הסדרה על השבת, החלטנו להוסיף השבוע רק מעט תוכן חדש, כדי לאפשר לכם להשלים ולהרחיב נושאים משבועות קודמים.

זו גם הזדמנות מצויינת לשוחח עם החברותא על חוויית השבת שלה, ולחלוק עמה את חווית השבת שלכם.

לבקשתכם: כדי להקל את הכנת הלימוד, כל הקטעים שהובאו במצגת מובאים גם בדף למנחה. בקטעים שקוצרו במצגת והובאו במלואם בדף למנחה, הדגשנו בתוך הטקסט את הקטעים שנמצאים במצגת.

מה במערך:

המקור הראשון לזמירות שבת נמצא בזוהר הקדוש, הזוהר כותב שחלק מכבוד השבת הוא לשיר בשלחן השבת. 

מקור נוסף בגמרא במסכת מגילה המביאה שבסעודות שבת בני ישראל משבחים את הבורא.

בתוספות מביא שבכל ששת ימי המעשה המלאכים אומרים שירה חוץ משבת שבו בני ישראל משבחים את הבורא.

המדרש מביא שאדם הראשון שר לכבוד השבת ואמר לו הקב"ה שישיר להקב"ה שהוא אלוקי השבת.

אנו משבחים את השבת יותר משאר המצוות שניתנו לנו, או משום שהשבת מוגדרת כמתנה שניתנה לנו ולכן אנו מביעים את הכרת הטוב על קבלתה, או משום שנקראת בת הזוג שלנו, וכמו שעל חתן לשמח ולכבד את כלתו כך אנו מכבדים את השבת.

הסיבה שמשבחים את הבורא בשבת יותר מבשאר ימים, או מפני שאז פנוי ממלאכתו וממילא נפשו פנויה להכיר בחסדי הבורא, או משום ששבת היא מעין עולם הבא ויש בה השראת שכינה מיוחדת ועל ידי הזמירות מתחבר הוא לקדושה זו.

הקדמה למערך:

המנהג לזמר זמירות בשבת הוא מנהג קדום ביותר המוזכר בזוהר ובגמרא. לאורך כל הדורות נכתבו על ידי גדולי ישראל פיוטים וזמירות, ובמשך הדורות נתקבע סדר זמירות המקובל בחלק גדול מאד מתפוצות ישראל. 

חלק מהפיוטים נכתבו בתקופות הראשונים ותחילתם לפני יותר מאלף שנה, לדוגמא הפיוט ברוך ה' יום יום יעמוס וכו' שנכתב בידי רבי שמעון הגדול ממגנצא חברו של רבינו גרשום [נולד באמצע המאה העשירית], ראשונים רבים כתבו פיוטים ביניהם רבי יהודה הלוי [יום שבתון] וחתנו האבן עזרא [כי אשמרה שבת, א-ל חי בראני] ועוד רבים. 

גם האר"י ותלמידיו חברו פיוטים רבים [אזמר בשבחין, י-ה ריבון עולם וכו'], אף בדורות מאוחרים יותר נכנסו פיוטים שחלקם אף נתקבלו בקהילות ישראל [דוגמת י-ה אכסוף שחבר רבי אהרון מקרלין].

הפיוטים מתחלקים לפיוטים המשבחים את הקב"ה לבין פיוטים שמשבחים את השבת [בחלקם מזכירים את דיני השבת כחלק מהפיוט לדוגמה: הפיוט כי אשמרה שבת של האבן עזרא].

שקף מספר 2-3

זמירות לכבוד שבת המלכה/כלה

בשקף הבאנו חלק מדברי הזוהר מהקטע הבא, הזוהר מדבר על החובה לכבד את ביאת השבת בכל דבר. לבוש אוכל וכדו' וגם בשירה על בשלחן השבת.

לכאורה נראה מלשון הזוהר שכותב שצריך לעורר שמחה אליה שהשירים הם שירים שמדברים משבח השבת.

זוהר – רעיא מהימנא כרך ג (דברים) פרשת עקב דף רעב עמוד ב

ובשבת בכל מלוי צריך לאתוספא מחול על הקדש בין במאכליו ומשתיו, בין בלבושוי, בין בהסבתיה דצריך לתקנא ליה מסבה שפירא בכמה כרים וכסתות מרקמן מכל דאית בביתיה כמאן דתקין חופה לכלה, דשבתא איהי מלכתא ואיהי כלה, ובגין דא הוו נפקי מארי מתניתין ערב שבת לאקדמותי לארחא, והוו אמרי באי כלה באי כלה, וצריכין לאתערא שירה וחדוה לפתורה לגבה.

תרגום: ובשבת בכל דבריו צריך להוסיף מחול על הקודש בין במאכליו ומשתיו, בין בלבושיו, בין בהסבותיו, שצריך לתקן לו מסבה יפה, בכמה כרים וכסתות מרוקמים, מכל מה שיש בביתו, כמו שמתקנים חופה לכלה. כי שבת, היא מלכה והיא כלה. ומשום זה היו יוצאים בעלי המשנה בערב שבת, ומקדימים לקראתה בדרך, והיו אומרים, באי כלה, באי כלה. וצריכים לעורר על השלחן שירה ושמחה אליה.

שקף מספר 4

זמירות ותשבחות לבורא העולם

בשקף זה הבאנו שבשבת עם ישראל משבח את הקב"ה [לעומת השקף הקודם שם השבח הוא שבח השבת].

הגמרא מתארת את השתלשלות הנס שהיה לעם ישראל בזמן המן ואגב זה מזכירה שמנהג ישראל היה לשבח את הבורא בסעודה.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב 

"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? [=וכי עד עכשיו לא היה טוב ליבו ביין?] אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין – אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי, רצונכם לראותה? – אמרו לו: אין [=כן] וכו'

בספר חסידים רואה בזמירות השבת כחלק מהברכה שנתברכה בה שבת. אמנם בדבריו לא מבואר האם הכוונה לזמירות בסעודה או כהוראה כללית לזמר בשבת.

ספר חסידים סימן רעא

"ויברך אלהים את יום השביעי" ולא פירש במה אלא באותן דברים שקלל איוב את יומו…אל תבא רננה בו … בירך את השבת… שישב וירנן שבחות שנאמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, ויש לשמוח בשבת בפקודי ה' ישרים משמחי לב.

במצגת הבאנו את דברי התוספות במסכת סנהדרין המביאים תשובות הגאונים ששבת הוא זמן מיוחד שבו על עם ישראל מוטל התפקיד לומר שירה, להבדיל משאר ימי השבוע בהם גם המלאכים אומרים שירה.

תוספות מסכת סנהדרין דף לז

מכנף הארץ זמירות שמענו – כתוב בתשובת הגאונים שאין בני ארץ ישראל אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב גבי חיות שש כנפים לאחד וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבש"ע אין לנו עוד כנף והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו.

הכתב סופר מבין שכוונת הגמרא שמציינת את זה שישראל מזמרים בסעודות השבת להקב"ה להבדיל מן הגויים שפותחים בדברי גנאי, היא ללמדנו שבזכות אותם זמירות נצלו בני ישראל מגזרת המן.

שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קלז

ביום השביעי כטוב לב המלך אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלים ושותים ומתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל אומות העולם אוכלים ושותים אין מתחילים אלא בדברי תפלות וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים מדיות נאות וכו' כוונתו כי היה זכות סעודת שבת מתוך דברי תורה שירות ותשבחות עמדה להם לישראל ונברא להם רפואה למכתם.

גם האר"י הקדוש פותח את הפיוט לליל שבת במשפט "אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין לִמְעַיֵּל גּוֹ פְּתָחִין דְּבַחֲקַל תַּפּוּחִין דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין"

רבים פרשו את המושג אזמר מלשון כריתה וקציצה ובהקשר לשיר הזה פירש הר"י שרוג [מגדולי המקובלים במאה ה16-17 רבו של הרמ"ע מפאנו]  שהכוונה שהשירים והשבחים מכריתים את כל המקטרגים המעכבים את הברכות.

כעין דברים אלו מפורשים במדרש:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ח

ברח דודי ודמה לך לצבי… אמר רבי לוי [משל] למלך שעשה סעודה וזימן האורחין, מהם אוכלין ושותין ומברכים למלך, ומהן אוכלין ושותין ומקללין למלך, הרגיש המלך ובקש להכניס בהם מהומה בסעודתו ולערבבה, נכנסה מטרונה ולימדה עליהם סניגוריא, אמרה לו אדוני המלך עד שאתה מביט באלו שאוכלין ושותין ומקללין אותך, הביט באלו שאוכלים ושותים ומברכים אותך ומשבחים לשמך, כך כשישראל אוכלים ושותים ומברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה מקשיב לקולם ומתרצה ובשעה שאומות העולם אוכלין ושותין ומחרפין ומנאצין להקב"ה בעריות שמזכירים, אותה שעה חושב הקדוש ברוך הוא אפילו להחריב לעולמו, והתורה נכנסה ומלמדת סניגוריא ואומרת רבונו של עולם עד שאתה מביט באלו שמחרפין ומכעיסים לפניך הביטה בישראל עמך שמברכים ומשבחים ומקלסים לשמך הגדול בתורה ובזמירות ובשבחות, ורוח הקדש צווחת, ברח דודי, ברח מאומות העולם והדבק בהם בישראל

שקף מספר 5

יש לשבח בשבת גם את הקב"ה וגם את השבת

במדרש מביא את תיאור ימי הבריאה ושם הוא מתאר שאחרי שנבראו כל ימי המעשה קורא הקב"ה לכולם לשמוח עם השבת. ואף קורא לאדם לשמוח עם השבת, אך כשמשבח האדם את השבת אומר לו הקב"ה שראוי לאדם לשבח את הבורא ולא את השבת כי הבורא הוא אלוקי השבת.

אוצר המדרשים – מעשה בראשית

בשביעי ישב הקדוש ברוך הוא על כסא שמחה והעביר לפניו שר של מים בשמחה גדולה, שר של נהרות בשמחה גדולה… ושאר כל שר ושר נכבד ונורא ונעלה, והיו כולם עומדים בשמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו בכל מיני קלוס וכל מיני זמר שבח והלל… באותה שעה הביא הקדוש ברוך הוא שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שירה, וכל שר ושר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום היו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שבת היא לה'! ושאר כל השרים הגדולים אומרים לה' היא שבת, ואף אדם הראשון העלה אותו הקדוש ברוך הוא לשמי מרומים לשמים העליונים לשוש ולשמוח בשמחתה של שבת. עשה הקדוש ברוך הוא [את השבת] חנוכה של שמים וארץ והכל שמחים בה, ואף אדם הראשון שש ושמח בשמחתה של שבת. באותה שעה כשראה אדם הראשון שבחה של שבת ורבותה של שבת, שמחתה וגדולתה של שבת שהכל היו שמחים בה והיא היתה תחלה וראש לכל השמחות, מיד פתח פיו ואמר מזמור שיר ליום השבת, אמר הקדוש ברוך הוא לשבת את אמור לי מזמור שאני אלוה השבת, מיד עמדה השבת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה טוב להודות לה', וכל סדרי בראשית השיבו, ולזמר לשמך עליון.

במדרש זה נראה שאף שראוי לשבח את השבת,  אסור לשכוח שהשבח העיקרי למי שברא אותה. [וכדוגמת "לא משבת את ירא אלא ממי שציוה עליה"]

שקף מספר 6

במה נתייחדה מצוות השבת שאנו משבחים אותה

תופעה זו שבה אנו משבחים מצווה מסוימת, היא תופעה נדירה אין עוד מצווה שנכתבו עליה כל כך הרבה פיוטים ושירים לתאר את גדולתה וחשיבותה. [המצווה שהכי קרובה לשבת לעניין זה היא התורה עליה גם נכתבו שירים ופיוטים אך גם לא במספר כה רב].

לא נאמר במפורש במה שונה השבת אך הבאתי כאן שני מדרשים שמהם אולי ניתן להסיק את הסיבה לדבר.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף י עמוד ב

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו – צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי: [=למדנו כן בבריתא] לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם.

כלומר השבת מוגדרת כמתנה מיוחדת שהקב"ה נתן לעם ישראל, ניתן לומר שבשבחנו את השבת אנחנו מכירים טובה על מתנה מיוחדת זו.

או אולי לפי המדרש הבא

מדרש רבה – פרשת בראשית.

תנא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְכֻלָּן יֵשׁ בֶּן זוּג, וְלִי אֵין בֶּן זוּג, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ.

כלומר שבת מכונה בת זוג של עם ישראל, וכמו בני זוג שרק האיחוד ביניהם יכול להביא לתוצאה הרצויה כך רק האיחוד בין השבת לישראל יכולים להביא ביחד למטרה של הגילוי לכל באי עולם "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ". בני ישראל מכונים החתן והשבת בת הזוג – הכלה. וכמו שחתן מצווה לשמח את הכלה ולשבחה כך על ישראל לשמח את השבת ולשבחה.

שקף מספר 7

למה בשבת אנו משבחים בצורה מיוחדת את  הקב"ה.

בשקף הקודם עסקנו במה נשתנתה מצוות שבת משאר המצוות שאנו משבחים אותה, בשקף זה אנו עוסקים בשאלה מה פתאום יש מצווה מיוחדת לשבח את הקב"ה בשבת. 

וכמו שראינו בשקף מספר 2 שבשבת המלאכים אינם משבחים את הקב"ה ובני ישראל משבחים במקומם.

האבן עזרא והרד"ק כתבו מפני שבשבת אנו מתפנים מעסקי החולין וממילא יש לנשמתו את הפנאי להתבונן בנפלאות הבריאה וממילא הוא משבח את הבורא.

אבן עזרא תהלים פרק צב

כי – בעבור היות נשמת המשכיל בששת ימי המעשים מתבודדת בעסקי העולם על כן היא מתבודדת בשבת להבין מעשה השם ונפלאותיו על כן:

רד"ק תהלים פרק צב

(ב) טוב להודות לה'. יום השבת הוא טוב לה' משאר ימי השבוע, כי האדם פנוי בו מעסקי העולם ונשמתו זַכָּה מטרדות הגוף ומתעסקת בחכמה ובעבודת האלהים. וטוב לזמר לשמך עליון, כי הנשמה העליונה תמצא מקום לְשַׁבֵּחַ לך אתה שאתה עליון:

(ג) להגיד בבקר חסדך. ביום ובלילה עלינו להגיד החסד שעשית עמנו שנתת יום השבת למנוחה, והאמונה שתקיים חסדך לנו בכל עת, ואחד מן החסדים שעשית הוא יום השבת. הנה כשנבוא להגיד חסדיך נזכור גם כן זה החסד. וטעם בבקר, כי כל ימי השבוע כשיקום אדם בבוקר ילך לעבודתו, ובזה הבוקר יקום למנוחה ולענג הגוף והנשמה, ואז יזכור חסד האל.

האר"י בפיוט לליל שבת פותח במעלת זמירות השבת

אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין לִמְעַיֵּל גּוֹ פְּתָחִין דְּבַחֲקַל תַּפּוּחִין דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין [= אֲזַמֵּר בְּשִׁבְחֵי הַבּוֹרֵא לְהִכָּנֵס בַּפְּתָחִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים]

אין דרכנו בנסתרות אך המפרשים מבארים ששדה תפוחים הוא ביטוי לזמן בו יש השראת שכינה כעין לעתיד לבוא וכך היא גם בליל שבת שהוא בחינת מעין עולם הבא.וכוונת האר"י הוא שדרך הזמירות אנו יכולים להגיע למעלה להתחבר לשכינה שהיא נמצאת עכשיו בדרגת "שדה תפוחין". 

וכעין זה מצאנו שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה ולכן היו מנגנים לפני הנביאים כדי שתשרה עליהם רוח הקודש. וכמו שכתוב "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו  רוח ה'"

וכדוגמת זה כתב בספר שבט מוסר על החזן

שבט מוסר פרק לד

בהיות החזן טוב לב ושמח זהו סיבה שיחול עליו רוח הקודש בשעת תפלתו וממשיך בתפלתו שפע ברכה ורצון. על דרך אין הנבואה שורה כי אם מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן. ובזה יחול הברכה על הקהל. וכנודע מיצחק אבינו עליו השלום כשרצה לברך שאל שיעשה לו מטעמים כדי להמשיך שמחה ע"י האכילה ושתיה שע"י כך ממשיך השפע בברכותיו כמו שפירשו ז"ל.

הערה: במערך זה הבאנו את המקורות הקדומים לאמירת הזמירות ואת הטעמים העיקריים לכך. לא נכנסנו במערך זה לסוגיות של עונג שבת שגם קשורות לזמירות שבת ובפרט למנהג קהילות רבות לנגן ניגונים ללא מילים בשבת ורק כמראה מקום נציין לדברי האשל אברהם 

אשל אברהם (בוטשאטש) סימן רפא סוף סעיף א

על פי מה שכתבתי במקומות רבים בשם הזוהר הקדוש [שמות רד, ב] שיש להשי"ת נחת רוח כביכול גם מתענוגים גופניים דידן בשבת קודש, על פי זה יש צד זכות על מה שבוחרים בנגינות וזמירות עריבות בשבתות קודש וימים טובים קדושים בבית הכנסת הקדוש ובתוך הסעודות. ואין צריך לומר אם הכונה לשם שמים להדיא שכן הוא הטוב והנכון, וכן אם בהנגינות יש התעוררות הלב לאהבת השי"ת או יראתו או שארי מדות טובות, שר בשירים על לב טוב שזה טוב ונכון, אך גם אם הוא מזמורא יתמא בלי כוונות נכונות הנ"ל, רק מצד עריבות המורגש בוחרים בזה, על כל זה כיון שיש נחת רוח להשי"ת מנחת רוח שלנו בימים הקדושים יש צד זכות בזה.