חול המועד
מה זה?
הימים שבין היום הראשון ליום האחרון בחג הפסח ובחג הסוכות. ימים אלו אינם באותה רמת קדושה כמו היום הראשון והאחרון, להם יש במעמד של "יום-טוב" בהם אסור לעשות כמעט כל מלאכה האסורה לעשות בשבת. אך עדיין נוהגים בהם שמחה, קדושה, ונמנעים מעשיית מלאכה שלא לצורך.
מעמדם של ימים אלה הוא מצד אחד כשל חג, "מועד", אך מהצד השני, ימי חול. ולכן הם נקראים "חולו של מועד" או חול המועד.
שמחה
בחול המועד יש מצווה לשמוח, לערוך סעודות חג, ללבוש בגדים חגיגיים, ולפרוש מפה חגיגית על השולחן.[1] בתפילה מוספים את קטעי ה"הלל".
לא עורכים חתונות בחול המועד, מאחר ו"אין מערבים שמחה בשמחה", יש להקדיש את מלוא תשומת הלב לשמחה הייחודית של החג או החתונה, מבלי למהול אותה בשמחה אחרת.
איסור מלאכה
יש מלאכות שאסור לעשות בחול המועד, ואילו אחרות מותרות.
המלאכות המותרות הינן:
צורך אוכל נפש דבר הנעשה להכנת מאכלי החג.
דבר האבד. פעולה שאם לא תתבצע כעת, לא יהיה ניתן אותה לאחר החג, או שהדחייה תגרום להפסד כלכלי.
צורך המועד. דבר הנעשה לשימוש בחג עצמו. ובתנאי שזו לא "מלאכת אומן", כלומר אינה דורשת מיומנות מיוחדת, כמו תפריה וכדומה. מסיבה זו לא כותבים בחול המועד, אלא רק ב"שינוי": ביד שמאל, לרוחב הדף וכדומה.
פועל שאין לו מה לאכול והוא עובד על מנת לפרנס את עצמו.
צרכי רבים פעולות שעושה העירייה עבור הציבור, כמו תיקון ליקויים בדרכים וכדומה.
אסור להסתפר בחול המועד, על אף שזהו צורך המועד, משום שחז"ל חששו שאנשים ידחו את התספורת לתוך החג, ולא יכינו את עצמם לקראת החג.
קדושתם ומעלתם של הימים
נחלקו חכמי ישראל אם איסור המלאכה היא מן התורה, וכך שמסיק התלמוד הבבלי מניתוח הכתובים[2]. אולם בתלמוד הירושלמי מצוין כי זהו איסור מאוחר של חכמי ישראל, שאסרו לעשות מלאכה על מנת שאנשים יהיו פנויים ללימוד תורה.[3]
דבר זה מלמד אותנו על מעלתם של ימים אלו: הם מקודשים להעניק רווחה נפשית לאדם, ולתת גם לאדם העובד מרחב-זמן בו יוכל להרוות את צימאון נפשו בלימוד התורה.
בספר "סדר היום"[4] כתב על מעלת ימים אלה[5]: "... אבל האמת לא ניתנו ימים טובים לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה בלי טרדה. ... ויאכל דברים טובים ומוטעמים, וישתה כראוי לו ויישן מעט, והרי כל זה עונג לגופו, ואחר-כך שאר היום יענג נפשו העגומה."
[1] "ערוך השולחן" (הרב יחיאל הלוי אפשטיין, בלארוס, המאה ה-19) אורח חיים, סימן תקל סעיף ד.
[2] מסכת חגיגה, דף יח
[3] מסכת חגיגה, שם. הובא בספר "ערוך השולחן" סימן תקל, א.
[4] רבי משה בן מכיר. צפת, המאה ה-16. ראש ישיבה ומקובל.
[5] עניני חול המועד
