לדון לכף זכות

על קצה המזלג

מה זה אומר לנסות ולפרשן באור חיובי עוולות של אדם אחר.
התרומה לחברה הידיעה כי הזולת שופט אותי לטובה מעניקה לי ביטחון ושלווה פנימית, במקום חשש מפני "מה יגידו" או "מה יחשבו".
עוד משהו היכולת לתרגל חשיבה חיובית תורמת לאדם לראות את המציאות ואת החברה במשקפיים ורודות, וזו צורה של הבעת אמון בסביבה וחלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך".[1]
אנקדוטה מעניינת בתלמוד נאמר כי אדם שדן את חברו לכף זכות, גם אותו ידונו לכף זכות.

המושג

בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט, טו)

"יהושע בן פרחיה אומר (...) והוי דן את כל האדם לכף זכות." (פרקי אבות א, ו)

פעמים רבות האדם מוצא את עצמו חושב באופן שיפוטי על הזולת. מבקר אותו בליבו, ומעניק פרשנות שלילית לפעולות שהאדם האחר עשה. "לדון לכף זכות" זו הנחיה ואמרת-הכנף של יהושע בן פרחיה, נשיא ישראל בראשית "תקופת הזוגות" בזמן בית המקדש השני, שלא להיות שיפוטיים וביקורתיים על הזולת, אלא לנסות להסביר ביני לבין עצמי את מעשיו של האדם באופן חיובי ושלא לחשוב עליו מחשבות שליליות.

יתרה מכך – גם כאשר אנו רואים אצל הזולת פעולה הנראית ממבט ראשון שלילית, אנו נדרשים להפעיל חשיבה ולנסות לפרש את הפעולה שהאחר עשה  - באופן ובאור חיובי.

ההנחיה לדון לכף זכות נאמרת בשני אופנים:

אדם שאיננו יודעים האם הוא צדיק או רשע, והפעולה שהוא עשה אינה חד שמעית. ניתן לפרשן אותה באור חיובי וניתן להסביר אותה באור שלילי. במקרה כזה נאמרה ההנחיה של לדון לכף זכות.
עם זאת, אם ראינו אדם שכזה עושה פעולה שלילית במהותה, אין חובה לדון אותו לכף זכות.
אדם שהוחזק להיות אדם צדיק, יש חובה יתרה לדון אותו לכף זכות. גם בפעולה שממבט ראשון נראית כמו מעשה גרוע.[2]

לפי דעת הרמב"ם[3] לדון לכף זכות זו חובה הנלמדת מן הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך". אולם על פי פירוש רבי עובדיה מברטנורה[4], אין חובה לדון לכף זכות, אך זו מידת חסידות. כלומר – רמה רוחנית גבוהה המצופה מאדם נעלה, אך לא בהכרח נדרשת מכל אחד.

יוצאי דופן
ההנחיה לדון לכף זכות אינה כוללת אדם שהוחזק לאדם רשע.[5] שכך נאמר: "החושד בכשרים – לוקה בגופו" (כלומר – נענש בעונש פיזי על הטלת חשד באדם כשר) אך דבר זה נאמר רק ביחס לבני אדם שנהנים מחזקת היושרה והחפות.
ההנחיה לדון לכף זכות אינה כוללת דיינים שופטים, קציני משטרה, חוקרים ועוד.
החובה לדון לכף זכות אינה צריכה להסיר את עננת החשד, ואינה דורשת מן האדם להתנהג בנאיביות, בתמימות, ולחשוף את עצמו לסכנת תרמית או סכנה אחרת. לצד החובה לדון לכף זכות האדם רשאי – ואף מוטל עליו – להיזהר שלא להיפגע מן האדם האחר, בבחינת "כבדהו – וחשדהו".
לסיום

אחד מהסיפורים המפורסמים על הנחיה זו מתואר בתלמוד[6]: מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר (עבד כשכיר) אצל בעל-בית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכיפורים אמר לו: "תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני."

אמר לו: אין לי מעות.

אמר לו: תן לי (לכל הפחות) פירות.

אמר לו: אין לי.

- תן לי קרקע.

- אין לי.

- תן לי בהמה (כחלופה לשכר)

-  אין לי.

- תן לי כרים וכסתות (מטלטלין)

- אין לי.

הפשיל (הפועל) כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל-הבית (המעסיק) שכרו בידו ועמו משוי (מטען) שלושה חמורים: אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו.

אמר לו (המעסיק לפועל): בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי "אין לי מעות" במה חשדתני?

(ענה הפועל:) אמרתי שמא פרקמטיא בזול (הזדמנות להשקיע בסחורה בזול) נזדמנה לך ולקחת בהן.
ובשעה שאמרת לי: "תן לי בהמה" ואמרתי "אין לי בהמה", במה חשדתני?
אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים.
בשעה שאמרת לי: "תן לי קרקע" ואמרתי לך "אין לי קרקע" במה חשדתני?
אמרתי שמא מוחכרת (ממושכנת) ביד אחרים היא.
ובשעה שאמרתי לך "אין לי פירות" במה חשדתני?
אמרתי שמא אינן מעושרות.
ובשעה שאמרתי לך "אין לי כרים וכסתות" במה חשדתני?
אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים (העביר את כל נכסיו לרשות ההקדש, ולכן הוא אינו יכול להשתמש בהם)

אמר לו (המעסיק) העבודה (אני נשבע) "כך היה! הדרתי (מלשון 'נדר', שאינו יכול להשתמש בהם יותר) כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חברי בדרום (רבני הדרום) התירו לי כל נדרי (על פי ההלכה, וכעת אני יכול להשתמש בנכסיי)

(הוסיף המעסיק, שהתפעל מגבורת הנפש של הפועל שלא כעס ולא התרעם על המעסיק שלא שילם לו את המשכורת בזמן כמובטח, על אף המצב הקשה בו היה נתון) "ואתה, כשם שדנתני לזכות, המקום (א-לוהים) ידין אותך לזכות".

מהר"ל מפראג[7] מסביר[8] כי דנים את האדם על פי אותם סטנדרטים שהאדם עצמו מציב.[9] וממילא אדם שדן את חברו לכף זכות, זוכה אוטומטית ליחס שאף אליו יתייחסו וידונו אותו לכף זכות.

[1] הרב אליהו דסלר. "מכתב מאליהו" חלק ג עמוד 431.

[2] פירוש הרמב"ם על מסכת אבות

[3] ספר המצוות, מצווה קע"ז - 177

[4] מחשובי פרשני המשנה. איטליה-ישראל, המאה ה-14

[5] פירוש רבי עובדיה מברטנורה על מסכת אבות פרק א, ו.

[6] בבלי, שבת דף קכז.

[7] רבי יהודה ליווא בן בצלאל. גדול בתורה, פוסק, מקובל, ומגדולי בעלי המחשבה והפילוסופיה היהודית. פראג, המאה ה-16.

[8] חידושי אגדות על מסכת שבת, דף קכז.

[9] על פי העיקרון של "במידה שהאדם מודד – בה מודדים לו" בבלי, סוטה דף ח