חרוסת

חרוסת היא מטבל מתוק, אשר מטבילים בו את המרור כדי להפיג מעט את טעמו המר.

במשנה[4] נחלקו התנאים אם ישנה חובה להטביל את המרור בחרוסת:

"הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצווה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצווה"

אם כן לדעת חכם המשנה הראשון (אשר שמו אינו מוזכר) החרוסת נועדה לאפשר לאדם לאכול מהחזרת, אשר המרירות שלה יכולה להיות מסוכנת לאדם האוכל אותה.[5] אך לדעת רבי אליעזר בן רבי צדוק, יש מצווה ואף חובה לאכול את החרוסת, והיא נועדה להזכיר אלמנטים מסוימים ביציאה מעבדות לחירות.

משמעויות החרוסת.

בתלמוד הבבלי[6] נחלקו האמוראים[7] מהי אותה מצווה עליה מדבר רבי אליעזר בן רבי צדוק: רבי יוחנן מסביר כי החרוסת, המכילה גם תפוחים, נועדה להזכיר את הנס שבו נשות ישראל ילדו תחת עצי התפוח – ללא סבל של צירי הלידה. נס זה איפשר לעם להמשיך ולהתרבות בזמן הגזירה ולפיה כל בן יהודי שנולד הושלך אל הנילוס.

רבי לוי אומר שהחרוסת נועדה להזכיר את הטיט: חומר הגלם בו השתמשו היהודים במצרים כדי לבנות את "ערי המסכנות" לפרעה.

הפירות המרכיבים את החרוסת

כאמור, התפוח הינו מרכיב חשוב בחרוסת. בתלמוד הירושלמי נאמר גם כי מוסיפים לחרוסת יין אדום, זכר לדם. ובעלי התוספות[8] הביאו מתשובות הגאונים[9] שיש להוסיף אל החרוסת עוד מיני פירות אליהם נמשל עם ישראל ב"שיר השירים" – שירת האהבה בין עם ישראל לא-לוהיו, אותו חיבר שלמה המלך:

      רימון - "כפלח הרימון רקתך";
      תאנה - "התאנה חנטה פגיה";
      תמר - "אמרתי אעלה בתמר";
      אגוז - "אל גינת אגוז ירדתי".

גם פרי השקד עושה את דרכו אל המתכון, לרמוז על כך שא-לוהים שקד על הקץ לגאול את ישראל.

מרקם החרוסת מזכיר טיט, שבאותה התקופה היה עשוי מתבן, ולכן יש בו מעין חוטים דקיקים, בעיקר מפרי התפוח.

את המרור טובלים כאמור בחרוסת, אך מנערים אותה ממנו כך שלא יישאר הרבה ממנה על המרור. בסופו של יום יש גם להרגיש את מרירות הירק, לזכור את מרירות השיעבוד במצרים.