ביכורים

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (שמות לד, כו)

(דברים כט ב-ד)

מצוות ביכורים היא החובה להפריש את הפרי הראשון שביכר (היה הראשון להבשיל, מלשון "בכורה") מאחד מפירות שבעת המינים אשר בהם נשתבחה ארץ ישראל. (חיטה, שעורה, גפן תאנה, רימון, זית ותמר)

על פי המתואר במסכת ביכורים^[1] את הפירות מעלים בטקס פומבי ורב רושם לירושלים, בראשה צעד שור מרשים, אשר קרניו צופו בזהב, ולראשו כתר עשוי עלי זית, לצד כלי זמר שניגנו בפני הצועדים.

התהלוכה עברה בין הערים השונות, כשבלילות היו הצועדים לנים ברחובה של העיר. למחרת הצטרפו אליהם בני העיר. כשהגיעה התהלוכה לירושלים, בני העיר ירושלים היו יוצאים ומברכים את הבאים. כשהתקרבו להר-הבית, יצאו לקראתם הכהנים ומשרתי המקדש.

בעת שהגיע האדם עם הביכורים שלו לירושלים, היה מגיש את הסל ובו הפירות לכהן. הכהן קרב את הסל  למזבח והניף אותו, ובשלב זה היה מביא הביכורים מוסר מעין הצהרה אשר מבטאת את התוכן הפנימי של המצווה: הכרת הטוב לבורא על הארץ, על הפירות, על החקלאות ועל הפרנסה.

הצהרה זו של הכרת תודה עמוקה מתחילה בסיפור הצלת שורשיו של העם היהודי, עת לבן, חמיו של יעקב אבינו, ביקש להרוג אותו. בהמשך מתוארים סבל אבותינו במצרים, ניסי יציאת מצרים והכניסה לארץ. ואז מגיעה ההודאה על פירות הארץ.

מתי מביאים

את הביכורים מעלים לירושלים בתקופה שבין חג השבועות לחג הסוכות. בתקופה זו מבשילים בדרך כלל הפירות של שבעת המינים. לאחר חג הסוכות עדיין ניתן להביא ביכורים, עד חג החנוכה, אולם בשלב הזה כבר לא קוראים מקרא ביכורים.

כיום

בזמנינו אין בית מקדש, וגם לא יכולת לזהות מיהו כהן. משום כך בטלה לחלוטין מצווה חשובה זו. יחד עם זאת המסר שבה – תחושת הכרת הטוב בכל מה שיש לאדם, מבלי לראות בכך דבר המובן מאליו – ממשיכה לפעום ברוחו של העם.

ישנם קיבוצים ובתי ספר המקיימים מעין טקס ביכורים חביב המבוסס ומזכיר במקצת את הבאת הביכורים בזמן בית המקדש.

^[1] משנה, מסכת ביכורים, פרק ג משנה ב ואילך.