ארבע כוסות 

על קצה המזלג

•       המושג ארבע כוסות של יין אותן שותים בליל הסדר, בשלביו השונים.
•       מטרה ארבע הכוסות נתקנו על ידי חז"ל כזכר לארבעת שלבי הגאולה, והן נועדו לפרסם את הנס.
•       עוד משהו לגבאי הצדקה ישנה חובה לספק לכל עני לכל הפחות ארבע כוסות של יין.

המושג

"ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי (מטבח של צדקה)" (משנה, פסחים פרק י)

כחלק מסעיפי ליל הסדר, המוכוונים כולם לזכור את ניסי יציאת מצרים, תיקנו חכמי ישראל לשתות ארבע כוסות של יין. בתלמוד הירושלמי[10] מובאים מספר נימוקים לתקנה זו, כשהראשונה שבהן היא כדי לזכור את ארבעת שלבי הגאולה המוזכרים בחומש שמות:

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם,

וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם,

וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם. [11]

טעם נוסף מזכיר את ארבע כוסות הפורענות שעתיד א-לוהים להשקות את שונאי ישראל לעתיד לבוא, כמבואר בנבואת ירמיהו.

כיצד מקיימים את מצוות ארבע כוסות

ארבע הכוסות משולבות לאורך ליל הסדר, כאשר הכוס הראשונה היא הכוס עליה עושים את קידוש היום. את הכוס השניה שותים עם סיום אמירת ("הגדת") סיפור יציאת מצרים. על הכוס השלישית מברכים את ברכת המזון בסיום הסעודה, והכוס הרביעית היא לאחר אמירת ההלל.

את הכוסות שותים ב"הסיבה". כלומר, בישיבה / שכיבה על צד שמאל, כדרך חירות. כך בימים עברו נהגו בני חורין ומלכים לשתות יין. בליל הסדר אנו חווים מחדש את היציאה לחירות, ונוהגים במנהגי בני חורין על מנת לזכור את הגאולה והשחרור.[12]

אגב, גם את אכילת המצה אוכלים בהסבה. לאורך הלילה כולו אנו מראים בעצמנו את דרך החירות. וכך כותב הרמב"ם

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצרים שנאמר: "ואותנו הוציא משם וגו'". ועל דבר זה ציווה הקב"ה בתורה "וזכרת" כי עבד היית כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.

לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול לשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין. אין פוחתים לו מהם ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות. שיעור כל כוס מהן רביעית.[13]

כמות היין הינה רביעית לוג, מידת נפח קדומה. במידות בנות ימינו נחלקו פוסקי ההלכה בשיעור המדויק, והוא נע בין 86 מ"ל (כמעט חצי כוס) ל-150 מ"ל. (¾ כוס)

על אף שמצוות ארבע כוסות היא מצווה "שהזמן גרמא", התלויה בזמן – אשר נשים פטורות מקיומן של מצוות כאלה, בארבע כוסות נשים חייבות. ראשית, משום שגם הן היו באותו הנס וניצלו מהפורענות, אז אין סיבה שהן לא יחוו גם כן את הגאולה ויודו על כך.

יתרה מכך, במדרש נאמר כי בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור יצא  ישראל ממצרים[14]. כלומר, דווקא לנשים היתה זכות ומעלה רוחנית שבעבורה זכה העם לגאולה. אם כן הן ודאי ראויות  ליטול חלק חשוב בזכירת יציאת מצרים.

כוס של אליהו

בעת קריאת ההלל מוזגים כוס חמישית, אך נהוג שלא לשתות אותה. במשנה נחלקו החכמים אם התקנה המקורית עמדה על ארבע כוסות, או על חמש. ומאחר ואין לשתות בלילה זה יין מעבר לכוסות שתקנו חז"ל, אין שותים את הכוס החמישית. לרוב – על כוס זו עורכים את קידוש היום למחרת, בבוקרו של החג.

המהר"ל מפראג[15] מסביר כי כוס זו היא כנגד מזונותיו האישיים של האדם.[16] כוס זו מכונה "כוס של אליהו הנביא", ויש המייחסים את הביטוי הזה כרומז על הגאולה העתידה, עליה אליהו הנביא יבוא ויבשר, כפי שהתנבא מלאכי בנבואתו האחרונה: " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא."[17]

טעם נוסף משתלב עם טעם זה: את הכוס מוזגים כשמבקשים "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", ומתפללים על הגאולה העתידית, עליה כאמור יבשר אליהו.

לסיום

בפני רבה של ירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, הגיע אדם אחד ובפיו שאלה: האם מותר לו לקיים את מצוות ארבע כוסות בכוסות של חלב. הרב זוננפלד מיהר לביתו של גבאי הצדקה ובפיו בקשה: ספק לאדם הזה את כל, אבל כל צרכי החג.

בתו של הרב התפלאה: הבחור בסך הכל ביקש לברר אם אפשר לקיים מצווה בכוס חלב. הרב השיב לה: אם הוא יכול לקיים את המצווה בשתיית חלב, משמע אין לו כסף אפילו למנת בשר אחת לכבוד החג. פשוט אין לו כלום. ולכן אנו צריכים לספק לו את כל צרכי החג…

 

 

[1] ראשונים: כינוי לחכמי ישראל שחיו מהמאה ה-10 ועד לגירוש ספרד.

[2] גדול מקובלי צפת במאה ה-16, הוגה ומייסד תנועת הקבלה המכונה על שמו "קבלת האר"י".

[3] הגאון רבנו אליהו מוילנא,  ליטא. המאה ה-18.

[4] פסחים י, ג

[5] פירוש רבנו עובדיה מברטנורה.

[6] בבלי, מסכת פסחים דף קטז.

[7] כינוי לחכמי התלמוד.

[8] חכמי צרפת מאמצע המאה ה-11 ועד למאה ה-13. כתבו חיבור מקיף ומרחיב, "תוספות", לתלמוד הבבלי.

[9] תשובות הגאונים היו מכתבים שהופנו מגאוני בבל, ראשי הישיבה בבבל, אל עבר כל תפוצות העם היהודי בתקופה שבין המאה החמישית לעשירית. למכתבים אלו חשיבות רבה שכן הם מהווים את המקור הספרותי היחיד כמעט שהועלה על הכתב באותה תקופה.

[10] פסחים פרק י, הלכה א

[11] שמות ו, ו

[12] בבלי, פסחים קט

[13] משנה תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז, הלכה ו.

[14] ילקוט שמעוני, תהילים פרק סח

[15] רבי יהודה ליווא בן בצלאל. רב, מנהיג רוחני, מקובל וסופר, מגדולי חכמי המחשבה היהודית.

[16] גבורת ה', הלכות פסח בקצרה

[17] מלאכי ג, כג