פרשת מסעי – האם יש לי השפעה?

בלוח השנה העברי מופיעים ששה ימי צום ותענית. הראשון והמרכזי שבהם הינו יום הכיפורים, אשר במהותו נועד להיות יום של תיקון פנימי וחשבון נפש. ההימנעות מאכילה ושתיה ביום זה הינה חלק מהליך נפשי הכולל בחובו הימנעות מסיפוק צרכי הגוף למשך יממה אחת, מתוך מטרה להתעלות מעל צרכי הגוף החומריים. צום זה הינו היחיד שנכתב בתורה.

ארבעה ימי צום נוספים הינם כחלק מהזיכרון הלאומי הקולקטיבי על בית המקדש שהיה בירושלים, מרכז רוחני, לאומי ודתי אשר איחד סביבו את העם. פעמיים אבד השלטון היהודי על הארץ, ובשתי הפעמים מצוין יום זה בעת חורבנו של בית המקדש, אשר אירע בשתי הפעמים בתשעה באב.

לצד זאת אנו זוכרים את יום הטלת המצור (עשרה בטבת) יום פריצת החומות (שבעה עשר בתמוז) והיום בו נרצח מנהיג שארית הפליטה שנותרה בירושלים, גדליה בן אחיקם, אשר הירצחו גרם לחיסול היישוב היהודי היחיד ששרד. (צום גדליה, בג' בתשרי)

צום נוסף הינו תענית אסתר, החקוק בלוח העברי יום לפני חג הפורים. צום זה צרוב בתודעה היהודית כחלק מהליך התפילה וההתרוממות הפנימית של העם כולו בעת חג פורים, ובעת בה ניתנה להם האפשרות להילחם באויביהם. חמשה צומות אלו נתקנו על ידי חכמי ישראל בתקופות הרלוונטיות, והם מוזכרים בתנ"ך.

נוכל לזכור את ששת תעניות הציבור על ידי סימן

• שחור – לבן (תשעה באב ויום הכיפורים)
• זכר – נקבה (צום גדליה, תענית אסתר)
• ארוך – קצר (עשרה בטבת, החל באחד הימים הקצרים ביותר בשנה מבחינת שעות אור, אל מול יז בתמוז החל באחד הימים הארוכים שבהם)

רוב הצומות הינם לזיכרון אירועים היסטוריים, אך לא רק זיכרון העבר מעסיק אותנו. תענית אסתר יכולה ללמד על מימד נוסף הנוכח בהימנעות ממאכל: על אף שהיהדות אינה מעודדת הינזרות מצרכי הגוף, היא מאפשרת להתנזר מהם לזמן מוגבל כחלק מהליך נפשי פנימי של היטהרות ותיקון.

את גישה זו נוכל למצוא בדברי הרמב"ם בפתיחתו להלכות תענית כותב (משנה תורה, הלכות תענית, פרק א הלכה א-ג):

"(א) מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. (ב) ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. (ג) אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי."

בגישתו של הרמב"ם, משמעה של התכנית היא נטילת אחריות על מעשים, וראיית הסיבה-ותוצאה בין מעשי האדם לאירועים העוברים עליו, והיכולת לעצור, להתבונן, לערוך חשבון-נפש, ולחשב מסלול חיים מחדש.

משום כך, מתאפשר לאדם – או לציבור – לבחור בחצי יום ועד יום אחד להתענות בו כחלק מהליך של תיקון פנימי (תשובה) או תפילה בעת מצוקה, כמו בעת עצירת גשמים, מחלה, מגיפה וכדומה.

בזמננו, כאשר הצום והתענית משפיע לרוב על תפקודנו, יש הממליצים שלא ליזום תעניות נוספות מעבר למה שתוקן על ידי הקדמונים, ולמצוא את הדרך לתפילה ולתשובה בדרכים אחרות.

בכל צומות הציבור, התענית מתחילה מעלות השחר, (כשעה ורבע לפני זריחת החמה) ומסתיימת בצאת הכוכבים (כ-20 דק' לאחר שקיעת החמה) והצום אינו כולל פרטים נוספים לבד מהימנעות ממאכל ושתיה.

יוצאי הדופן הם יום הכיפורים ותשעה באב, בהם מתחיל הצום משקיעת החמה של היום הקודם, והתענית כוללת גם הימנעות מרחיצה, סיכה בשמן, נעילת נעלי עור ויחסי אישות.

כניסתה של השבת מלווה בדפיקת לב נרגשת, ובטקס קצר, משמעותי ומרגש של הדלקת נרות, המזוהה כל כך עם אווירת השבת והמעבר מימי החולין לשלוות השבת.

הדלקת נרות אינה חלק ממצוות השבת המקורית, והיא תקנת חכמים מאוחרת שנועדה להבטיח שהשבת תהיה לעונג ולא לקושי חלילה. בימים עברו, בהם אור הנרות היה היחיד שיספק תאורה נאותה בבית, חכמי ישראל ביקשו להבטיח שהערב בו אנו מקיימים את הקידוש על היין וסעודת ליל שבת יהיה לעונג ושבבית תשרור אוירה חגיגית ונאותה.

הדלקת הנרות למעשה משלימה את ההכנות לקראת השבת, והיא זו שמכניסה את השבת בפועל.

נימוק נוסף עומד מאחורי מיסוד תקנה חשובה זו: ההבנה כי לא ניתן לקרוא את התנ"ך בצורה פשטנית וחיוורת. פלגים מסוימים בעם, הצדוקים והבייתוסים, וכן הקראים, (וכך גם הדת השומרונית, המזהה עצמה בטעות עם העם היהודי) כפרו בפרשנותה של התורה שבעל פה, וטענו כי המילים "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" משמען שלא תבער כל אש שהיא לאורך 24 השעות של השבת.

חכמי ישאל זיהו את הסכנה שבגישה זו, גישה המעודדת פרשנות חופשית ובלתי נכונה לכתבי הקודש, ולכן תיקנו שבכל בית יהודי תבער אש אל תוך הלילה.