מירב הזמן שזכיתי לבלות במחיצת עמית היה כשהיה ילד.
אני זוכרת אותו היטב כילד מלא מרץ ושמחה ומוקף חברים.
תמיד היה משיג את מבוקשו, ויהי מה,
ואת כל זאת עשה עמית מבלי לוותר על ערכי חברות חזקים.
מאז נפילתו של עמית אני שומעת הרבה סיפורים עליו ורואה סרטונים
ואני מבינה עד כמה התכונות אלה שבלטו אצל עמית עוד מהיותו ילד הלכו והשתבחו עם השנים.
עוד הבנתי עד כמה עמית יצק תוכן אמיתי לשם שבחרו לו הוריו.
עמית היה עמית אמת כלומר חבר אמת.
עוד גיליתי איזה חותם השאיר עמית בכל מקום שאליו הגיע עם הקסם, הניצוץ, החיוך התמידי והשמחה שהביא עימו.
מכאן תחושת הפספוס הגדולה שלא זכינו, ילדיי ואני,
בשנים האחרונות לחוות את עמית ולבלות במחיצתו.
לא בגלל שלא רצינו, חלילה, אלא בעיקר משום שעמית תמיד היה עסוק,
תמיד בעשייה, תמיד לצד חבריו.
כולי תקווה שלאט לאט תתחלפנה תחושות הפספוס והכאב לתחושות של השראה וגאווה שהותיר עמית לנו בני המשפחה.
אני מאחלת לעצמי ולכל אמא בישראל שילדיה יהיו בדיוק כמו עמית!
ילדים מלאי עשיה והגשמה עצמית, ילדים מאושרים, שמחים ומוקפים כפי שהיה עמית.
אוהבים את עמית ובליבנו לעד
מיכל וירון דודים של עמית ❤️
