תפריט
תשמישי קדושה
"תשמישי קדושה" זהו כינוי לחפצים המיועדים לקיום מצוות. בחפצים אלו נוהגים בכבוד, לא משליכים אותם על הרצפה, לא יושבים על מיטה או ספסל שהם מונחים שם, ולא מכניסים אותם לחדרי שירותים וכדומה.[1]
גם לאחר שהם בלו ולא ניתן להשתמש בהם, לא משליכים אותם לפח יחד עם שאר הפסולת הביתית, אלא "גונזים" אותם: קוברים אותם בצורה מכובדת באדמה.
ישנם שני סוגים של חפצים: "תשמישי קדושה" – בהם נכתב שמו של א-לוהים, ו"תשמישי מצווה", חפצים המיועדים למצווה אך לא כתוב עליהם שמו של א-לוהים.
תשמישי קדושה בקטגוריה הראשונה ניתן למצוא את ספרי התורה, מזוזות, תפילין וכדומה. בהם כתוב "השם המפורש", הצורה בו נכתב שמו של א-לוהים בספר התורה, בשם י-ה-ו-ה, שם שאותו אסור לבטא, ויש לנהוג בכבוד בנייר עליו הוא נכתב. משכך – נהוג שלא לכתוב אותו כלל, מלבד המקומות הנחוצים לו, או במקום שאין חשש שינהגו בו בביזיון, כמו למשל על עמוד התפילה, ה'סטנד' של החזן בבית הכנסת.
החובה ההלכתית לנהוג כבוד בחפצים אלו רחבה, וכוללת גם את הדברים המשמשים את החפץ עצמו: כמו ה"מעיל" של ספר התורה, ורצועות התפילין, למרות שעליהם כמובן לא נכתב שום דבר.
תשמישי מצווה – קטגוריה זו כוללת את הלולב, הציצית, השופר וכדומה. על אף שהקדושה שלהם פחותה ואין חובה לגנוז את הפריטים הללו, יש שהקפידו שלא לזרוק אותם לפח בדרך ביזיון, אלא באופן מכובד, כגון בשקית סגורה וכדומה.[2] ומי שגונז אותם בכבוד "תבוא עליו הברכה".
חשוב לציין כי אתרוג או לולב אינם בהכרח "תשמיש מצווה", והם הופכים להיות כאלה רק מרגע שייחדו אותם לשם מצווה, כלומר שהאדם מקצה אותם ומייעד אותם למטרת המצווה. גם דינו של בית הכנסת הוא כתשמיש מצווה[3], וכך גם הסוכה.
התלמוד[4] מבחין בין שתי הקטגוריות ואומר:
תנו רבנן (שנו החכמים): תשמישי מצוה – נזרקין (לאשפה, ואין חיוב לגנוז אותם) תשמישי קדושה – נגנזין. (נקברים באדמה בדרך כבוד)
ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית.
ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים (ה'מעיל' של ספר התורה) תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה (ה'בית' בו הוא נתון) ונרתיק של תפילין, ורצועותיהן (רצועות התפילין)
גם החוק הישראלי מכיר ביחס המכבד לתשמישי הקדושה. חוק ההוצאה לפועל קובע כי לא ניתן לעקל תשמישי קדושה:
ואלה מיטלטלין שאין מעקלים אותם: דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; לעניין זה, ”תשמישי קדושה“ – לרבות מיטלטלין בבית תפילה שנועדו לאפשר את קיום התפילה באופן סביר.[5]
[1] שולחן ערוך, אורח חיים סימן רפב, ד.
[2] הגהות הרמ"א, אורח חיים סימן כא, א. רבי משה איסרליש, פולין, המאה ה-16, בשם ספר "כל בו", (זהות המחבר אינה ידועה בוודאות) איטליה, המאה ה-15.
[3] "מנחת שי" סימן קנג בשם רמב"ן. דעת הר"ן שבית כנסת דינו כתשמיש קדושה.
[4] בבלי, מגילה כו, ב
[5] סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל (א,3)
