תורה שבעל פה

תורה שבעל פה

המושג

כמעט ולא ניתן להעלות על הכתב את הררי הידע המצויים בחכמת התורה, על ארבעת ממדיה: פשט, רמז, דרש וסוד (פרד"ס).

התורה שבכתב מהווה מעין תקציר מתומצת של עיקרי הדינים, ההלכות ואף של האירועים אשר יש תועלת במוסר ההשכל שבהם. את יתר הפרטים אנו יודעים על פי ההסבר המצורף הניתן סביבם.

כך למשל 39 אבות הטיפוס של המלאכות שנאסרו לעשות בשבת (ל"ט אבות מלאכות) מתומצתים בכתוב במילים: "לא תעשה כל מלאכה". המילה "מלאכה" עשויה לענות על מספר הגדרות: פעולה שיש בה טורח, פעולה שעושים בכדי לקבל שכר תמורתה, פעולה שיש בה אלמנט של יצירה, ועוד. חכמי ישראל, בכלים מוגדרים שניתנו להם על מנת לפענח את הטקסט, ידעו להצביע וללמד אותנו כיצד המילה מצביעה דווקא על 39 אבות הטיפוס של היצירה.

אולם חשוב להדגיש כי את פרטי ההלכות הללו אנו יודעים לא רק מן הניתוח של הטקסט, אלא גם באמצעות ההסבר שהועבר אלינו בעל פה ממשה רבנו. משה לימד את כל בני דורו, והעביר  את אחריות המשך העברת התורה אל תלמידו וממשיכו בהנהגת העם, יהושע בן-נון. יחד עם יהושע היו גם "בית דינו" – תלמידי החכמים שלמדו בבית מדרשו. יהושע העביר לנביא שאחריו, והוא ובית דינו העבירו הלאה. כך הועברה חכמת התורה בשרשרת אנושית מדור לדור עד אלינו.

למה בעל פה

החלוקה לשני ערוצים, כתוב ובע"פ, נמצאת כאמור כבר בכתובים. משם נרמז גם ש"דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה".[1] הסיבה לכך היא שהאות הכתובה לעולם לא תצליח להביע רעיון לוגי מושלם. רק כאשר אדם לומד תוך אינטראקציה  בינאישית ומפנים ומבין את פרשנות הרעיון לעומקו ולאשורו, הוא מסוגל להעביר אותו הלאה.

היכולת להעביר את חכמת התורה שבעל פה מבטיחה שרשרת אנושית של דורות שלמדו, חקרו, פיתחו והעבירו את הידע הזה עד אלינו. כך הידע התורני אינו טמון בארון הספרים אלא חי ומתפתח בליבותיהם ומוחותיהם של האנשים.

אולם הדבר עבר שינוי עמוק במחצית המאה השנייה לספירה, כפי שיורחב בערך הבא.

[1] בבלי, מסכת תמורה, יד עמוד ב