תפריט
שנת שמיטה – שמיטת קרקעות
"… וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת ל-ה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ (…) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת ל-ה'. שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר…" (במדבר כה, ב-ה)
אחת המהפכות החקלאיות, החברתיות, הכלכליות והאֱמוּנִיּוֹת החשובות ביותר שהנחילה היהדות, מופיעה במצוות השמיטה.
בשנה זו, אחת לשבע שנים, עבודת הקרקע כולה שובתת (שבת הארץ). אסור לחרוש, לזרוע או לבצע כל פעולת קרקע. מלבד פעולות שמטרתן לשמר צמח קיים כדי שישרוד את השנה הזו.
היבול הגדל בשנה זו מתחלק בשווה. למעשה הוא "הפקר", וכל מי שמעוניין (כולל בעלי השדה, כמובן) יכול לקטוף ולקחת לעצמו. לעצמו – אבל רק לעצמו. אי אפשר ללקוט כמות גדולה ולמכור אותה, לאגור אותה וכדומה. כך מובטח שכל מי שמעוניין יוכל לקחת לעצמו.
ובכן, שאלה זו כתובה כבר בפסוקי המקרא, וכתשובה, מופיעה הבטחה ייחודית ונועזת:
וְכִי תֹאמְרוּ: "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?"
וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.[1]
בורא העולם התייחס לשאלת הקיום בשנה השמינית, והוא אף נוטל עליו אחריות ומצהיר כי מדי שנה שישית, ערב שנת שמיטה, היבול של האדמה יכפיל את עצמו באופן שיאפשר להתפרנס ממנו עד קציר התבואה של השנה שלאחר השמיטה ("השנה השמינית")
בנוסף להבטחה זו, חשוב לזכור שעל אף שאסור לזרוע עדיין ישנם עצים המניבים פירות, אותם מותר לאכול. כמו כן, ירקות ותבואה שלא נזרעו בידי אדם, אלא נבטו מאליהם, ("ספיחים" בהגדרה ההלכתית) מותרים מן התרה באכילה.
בתקופות מאוחרות יותר חששו חכמי ישראל כי היתר זה יהווה פרצה לאלו שיזרעו חיטה בחשאי ויגידו כי מדובר בתבואה שנבטה מאליה. מסיבה זו הם אסרו על אכילת כל ירק ותבואה שגדלו בשנה זו – איסור ספיחים.
כאמור, לקיומה של מצוות השמיטה ישנן מספר משמעויות, חברתיות, אמוניות, כלכליות ועוד.
מאחר ואסור לגדל ירקות בתחומי ארץ ישראל המקראית וההלכתית, יש צורך לייבא ירקות מחו"ל. למשל, מממלכת ירדן, ואף מתחומי הערבה הדרומית אשר גם אם הם בשטחה של מדינת ישראל, אינם חלק מארץ ישראל המקראית. ומשכך לא חלות עליהם הלכות השמיטה (כמו גם הלכות תרומות, מעשרות, ויתר הלכות הנטיעות התלויות בארץ)
בשנים האחרונות יש המוכרים את הקרקע שלהם לאדם שאינו יהודי. הגוי אינו מחויב לשמור שמיטה, וכך הם ממשיכים לזרוע בקרקע זו בשנת השמיטה. לאחר השמיטה הם שבים וקונים את הקרקע מן הגוי. יש הטוענים כי מכירה זו אינה מכירה אמיתית, יחד עם זאת הרבנות הראשית לישראל מכירה במכירה זו.
במדינת ישראל ישנם כאמור חקלאים הסומכים על "היתר המכירה" הנ"ל, ויש כאלה המשביתים לחלוטין את השדה. המדינה מכירה בחקלאים שומרי שמיטה, ומעניקה להם רשת תמיכה אשר לדבריה "מטרת התמיכה היא רצון לצמצם את הפגיעה שנגרמת לחקלאים ולמשתלות המתכננים להשבית את הפעילות ואת משקם בשנת השמיטה תשפ"ב (2021 – 2022).".[2] בעוד בשנים עברו הייתה הממשלה מעניקה כספים למטרה זו, בשמיטה הקרובה הקרן תתבסס על כספים שהחקלאים עצמם הפרישו מאז השמיטה הקודמת.
גם ביערות הקרן הקיימת לישראל, הכוללים גם 80 אלף דונם בוסתני פרי, מקפידים על קיום מצוות השמיטה על פי הנחיותיו הרב אלי שלב, רב קק"ל.
חשוב לציין כי בימים עברו, הכלכלה הייתה מבוססת בעיקר על חקלאות מקומית, ובמשך מאות שנים הקפיד העם על קיום מצוות שמיטה. משמעות הדבר הייתה גבורת הנפש של העם שלא לעבד את הקרקעות. כך הפגינו את האמונה והביטחון כי על אף זאת – לא תיפגע פרנסתם. וכך יכלו לראות בעיניים את הנס-הסטטיסטי, כיצד בכל שנה שישית, ערב שנת שמיטה, היבול מוכפל ומספיק לכלכל משק שלם במשך שנתיים.
חכמי ישראל הצדיעו לחקלאים ושיבחו את עוז רוחם שלא לעשות מלאכות בקרקע במשך כל השנה, ואף לפתוח את שערי נחלתם בפני עוברי אורח שיוכלו לקחת מהיבול.
על הפסוק בתהילים "בָּרֲכוּ יְהוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" [3] דרשו חכמי ישראל על החקלאי, הרואה את השדה שלו בלתי מעובד במשך שנה תמימה, אך עוצר את כוחותיו ונמנע מלעבד אותה:
רבי יצחק נפחא (הנפח) אומר: "אלו שומרי שביעית. בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת (שבוע) אחד, לחודש אחד וכו', וזה השומר שביעית רואה שדהו שוממה, כרמו שומם ושוחק, היש גבור חיל גדול מזה?"[4]
[1] ויקרא כה, כ-כא
[2] אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר, אוג' 2020.
[3] תהילים קג, כ
[4] מדרש תנחומא על תהילים, בתרגום חופשי
