שביעי של פסח

שביעי של פסח

שביעי של פסח הוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח. ביום זה אירע נס "קריעת ים סוף", בו נבקעו מי הים לבני ישראל שברחו ממצרים, בעוד שהמצרים שרודפים אחריהם ונכנסים אל תוך הים, מוצאים בו את מותם בטביעה לאחר שהים שב למצבו הקודם.

את יום שביעי של פסח לא מציינים במצוות מיוחדות, אך הוא במעמד של "יום-טוב", חג בו אסור לעשות רבות מן המלאכות האסורות בשבת. (למעט בישול וחריגים בודדים נוספים).

יום זה אינו יחידה נפרדת, אלא חלק אינטגרלי מחג הפסח.

על הפסוק " וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם. וַיֹּאמְרוּ: מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.[1]", המתאר את המהפך שעבר פרעה לאחר ששילח את העם ממצרים, ואת היציאה למרדף אחרי בני ישראל, מסביר רש"י כי: "איקטורין (מרגלים) שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרים למצרים – באו והגידו לפרעה ביום ד', ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים. בשחרית אמרו שירה".

קריעת ים סוף הייתה השלמת גאולת מצרים. עד אז, חששו העם שהמצרים ירדפו, ישיגו ואתם ויחזירו ואתם לימי השיעבוד והאימה. רק כשהם ראו את הצבא המצרי ממושמד כולו במי הים, הם הבינו שאכן העצמאות שלהם היא סופית ומוחלטת. זה הרגע בו הם אמרו את שירת ההודיה לא-לוהים על נס ההצלה.

מנהגים מיוחדים

מאחר וביום זה, לאחר קריעת ים סוף, קראו בני ישראל את "שירת הים", נהגו בקהילות מסוימות לערוך בליל החג טקס שירת הים, בו קראים בציבור את שירת הים במנגינה מיוחדת.

גם בקריאת התורה בבית הכנסת קוראים את הפסוקים המתארים את קריעת ים סוף, ואת שירת הים.

בחסידויות שונות אף עורכים "טיש" (עריכת שולחן) בו נאמרים דברי תורה סביב מסרי החג ותוכנו.

לקראת סיום החג, נוהגים בקהילות שונות לערוך סעודה מיוחדת: סעודת פרידה ממצוות אכילת המצה. שכן, זהו היום האחרון בו יש מצווה לאכול את המצה.

בקרב החסידים עורכים "סעודת משיח" אותה תיקן מחולל תנועת החסידות, רבי ישראל בעל-שם טוב.[2] בה  נוהגים גם לשתות ארבע כוסות של יין. הרעיון העומד בבסיסה של סעודה זו הוא לחבר בחג הפסח את גאולת-העבר, גאולת מצרים, אל הגאולה העתידה, עליה התנבאו נביאי ישראל בתנ"ך.

מימונה

במוצאי היום, נהגו ביהדות מרוקו לחגוג את ה"מימונה", בו עורכים שולחן במאכלים מסורתיים ומיני מתיקה שהמפורסמת שבהם היא ה"מופלטה", ואף לובשים תלבושות מיוחדות. בדומה למנהג החסידי, אחד הטעמים למנהג זה הוא החיבור הרעיוני שבין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידית של העם.

טעם מקובל נוסף הוא להרבות אחווה שלום ורעות בין האנשים. בעוד שבחג הפסח ישנם הנמנעים מלאכול אצל חברים, מטעמי הקפדה על רמת כשרות גבוהה בחג הפסח, אנו מבקשים במוצאי החג להראות כי הידידות לא נפגמה חלילה.

במדינת ישראל הפך המנהג לאירוע של קירוב לבבות בין קהילות, בו נוטלים חלק גם הנשיא ופוליטיקאים בכירים.

[1] שמות יד, ה

[2] תלמיד-חכם, מקובל ומנהיג רוחני, מייסד תנועת החסידות. פולין, המאה ה-18.