תפריט
ראש חודש
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (שמות יב, ב)
ראש חודש הוא היום הראשון של החודש העברי. כשבית המקדש היה קיים, היו מקריבים ביום זה קרבן מיוחד, "מוסף ראש חודש", בדומה לקורבנות מוסף שהוקרבו בשבתות וחגים.
באין בית מקדש, מוסיפים כיום תפילה מיוחדת, תפילת מוסף, בה מזכירים את הקורבן האמור. וכך גם קוראים את פסוקי הקורבן בקריאת התורה בבית הכנסת. לפני תפילת מוסף, קוראים את ההלל.[1]
את היום הזה מציינים במנהגי שמחה: אסור להתענות או לערוך בו הספד לאדם שנפטר[2], ומצווה לקיים בו סעודה.
ראש חודש אינו יום חג שאסור לעשות בו מלאכה, אך הנשים נהגו שלא לעשות בו מלאכה, ובמקומות מסוימים: חלק מהמלאכות.[3] הנימוק לכך הוא כי במקור היו ראשי החודשים אמורים להיות חגים כנגד 12 שבטי ישראל, אך משעה שחטאו ישראל בחטא העגל – הם איבדו את מעלתם הרוחנית לחגוג את הימים הללו. הנשים שלא השתתפו בעשיית העגל – זוכות ליום החג הזה.[4]
כשא-לוהים ציווה את משה במצרים על קיום הלוח העברי, הוא הראה לו את מולד הלבנה, הרגע בו היא מתחדשת בראשית החודש, לאחר שנעלמה מעינינו בסף החודש הקודם, ואמר לו "כזה ראה וקדש".[5] כלומר: יש לקבוע את תחילת החודש על פי ראייה ויזואלית של מולד הלבנה. מאז תקופתו של משה ועד למאה השלישית, הופיעו מידי חודש שני עדים בפני בית הדין הגדול, ולאחר שהעידו על מולד הלבנה, הכריז ראש בית הדין על קידוש החודש.
מידי חודש, ביום ה-30, ישבו בית הדין וציפו שיגיעו עדים שראו את מולד הלבנה. אם הגיעו עדים כאלה – התברר שהיום הנוכחי הוא ראש החודש הבא, ואילו החודש שחלף היה חודש חסר – בן 29 יום. אם לא הופיעו עדים – נותר היום הזה כיום ה-30 של החודש שעבר, וראש החודש חל למחרת.
מאחר ולעיתים הופיעו העדים בפני בית הדין רק לקראת סוף היום, היה ספק עד לרגע הופעת העדים האם אכן יום זה הוא ראש חודש או לא. מחמת הספק נהגו באותו היום כראש חודש.
דבר זה נותר גם כיום, כשהלוח ידוע מראש ואינו נבנה על פי עדים. ולכן בחודשים מלאים, להם שלושים יום, היום השלושים הוא "א' דראש חודש", והיום השלושים ואחד, הלוא הוא הראשון לחודש הבא, הוא "ב' דראש חודש".
אגב, זו הסיבה שאנו חוגגים את ראש השנה יומיים. ראש השנה חל בראש חודש תשרי, והמועד המדויק שלו היה תלוי בהופעת העדים שיעידו על המולד. ברוב ארץ ישראל לא ניתן היה לדעת האם קידשו את החודש או לא, ולכן נהגו את שני הימים כימי חג: גם את היום ה-30 של חודש אלול (אשר במקרה וקידשו את החודש מוקדם, הוא הפך להיות א' בתשרי) וגם את היום שלאחריו.
הלל האחרון,[6] אחרון נשיאי הסנהדרין שחי בישראל במאה ה-4, חשש כי מצבו הירוד של העם בעקבות חורבן בית המקדש והגלות, יגרום לאבדן היכולת להמשיך ולקדש את החודש על פי עדים. משום כך הוא תיקן את הלוח העברי הנהוג עד ימינו, המבוסס על הכללים על פיהם נהג עד אז הלוח.
המילה "חודש" משמעה חידוש. מידי 30 יום, עם חידוש הלבנה, מתחיל גם מחזור חיים חדש על פני האדמה. עבור האדם, ראש חודש הוא זמן להתחדשות פנימית. עת לבחינה, התבוננות, חשבון נפש והתחלה חדשה.
עם ישראל משול ללבנה. מידי חודש היא מתמעטת עד שנעלמת כליל, אך אז היא מתחדשת ומאירה. עם ישראל שואב השראה, עידוד ואופטימיות ממחזור הלבנה ולומד ממנו כי גם אם נדמה לרגע שאורו דעך וכבה כליל, הוא עוד ישוב לזרוח במלוא העוז.
להרחבה מומלץ לעיין בערך *** הלוח העברי
[1] פרקי תהילים שתוכנם הוא הלל והודאה לא-לוהים, הנאמרים בתפילות החגים.
[2] שולחן ערוך, אורח חיים סימנים תיח ואילך
[3] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תיז, והגההת הרמ"א במקום (רבי משה איסרליש, פוסק יהדות אשכנז. פולין, המאה ה-16. את פסקי ההלכות שלו הותיר כהגהות לחיבור "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו, לאחר שגנז את חיבורו שלו)
[4] ארבעה טורים, אורח חיים סימן תיז בשם אחיו, רבנו יחיאל בן הרא"ש.
[5] מכילתא (מדרש תנאים – חכמי המשנה) פרשת בא, א. הובא בפירוש רש"י על ספר שמות יב, ב.
[6] הלל "נשיאה" (הנשיא) להבדיל מ"הלל הזקן" אביו הרוחני של "בית הלל" ובר הפלוגתא של שמאי הזקן, שחי במאה ה-2 לפנה"ס.
