צדקה

מצוות צדקה

אופיו וייעודו של העם היהודי היה מאז ומעולם להשתית ערכי מוסר, יושר וצדקה בתחום היחסים שבין אדם לחברו. כבר בשחר הולדתה של היהדות אומר א-לוהים על אברהם "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט) כמעט 4,000 שנה מאוחר יותר העיד גם ההיסטוריון הבריטי פול-ג'ונסון: "…פירושו של דבר הוא לשאול את עצמנו מה היה קורה עם הגזע האנושי לולא היה אברהם ענק רוח כזה… להם (היהודים) אנו חבים את הכבוד לערך החיים של כל בן אנוש, את המצפון האינדיבידואלי ואת הגאולה האישית, את המצפון הקולקטיבי ואת האחריות הסוציאלית, את השלום כאידיאל מופשט ואת האהבה כיסוד הצדק…" ("ההיסטוריה של היהודים")

גם אם ההיגיון המשפטי או החופשי לא מחייב שאדם יחלוק את הכנסותיו, אותן הרוויח ביושר, עם זולת אלמוני שלא עבד על כך, היהדות רואה חובה סולידרית ואחריות סוציאלית של כל אחד כלפי הזולת.

צדקה – סיוע כספי

עיקרון זה מופיעה בהקשרים שונים. לעיתים היא כספית, והסכום תלוי ברצונו החופשי של הנותן כמו מצוות הצדקה, והאיסור להעלים עין מאדם עני המבקש אותה. וכך מנחה אותנו התורה

"כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ…"

הרמב"ם מונה שמונה רמות של מצוות הצדקה, כאשר הגבוהה מכולן היא "מתן בסתר", מצב בו המקבל אינו יודע ממי הוא קיבל, וגם הנותן אינו יודע למי הוא נתן. אולם גם מעליה יש רמה גבוהה יותר: להספק תעסוקה לאדם המבקש לפרנס עצמו בכבוד. וכך הוא כותב (הלכות מתנות עניים, י, יז)

"מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה) כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:"

(ראו הרחבה בערך 24 – מצוות צדקה ומעשר כספים)