תפריט
פסח שני
פסח שני הוא יום י"ד (14) לחודש אייר, בו ניתן היה לקיים את מצוות הקרבת קורבן פסח למי שלא יכול היה מסיבות מסוימות לקיים את המצווה במועדה המקורי: י"ד בניסן.
המעניין הוא שמועד זה ניתן לבקשתם של אנשים מסוימים, אשר חשו החמצה כאשר לא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועד המתאים. הדבר התרחש שנה לאחר יציאת מצרים, ולמעשה בפעם הראשונה בה נצטוו עם ישראל להקריב את קרבן הפסח.
אנשים אלה היו קבוצה שעסקה בנשיאת ארונו של יוסף, בנו של יעקב, שהשביע את עם ישראל להעלות את עצמותיו לארץ, עם יציאתם ממצרים. על פי ההלכה היהודית, מי שבא במגע עם מת, הוא במעמד הלכתי של "טומאה", אשר לא מאפשר לו להקריב קרבנות.
אנשים אלו פנו אל משה בתחושת החמצה:
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[1]
זעקת ה"למה נגרע" נשמעה היטב, ובאופן חריג א-לוהים מצווה את משה לקיים "מועד ב'", הזדמנות מחודשת להקריב את הקורבן, חודש לאחר המועד המקורי:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה, לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ, כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.[2]
אף כי לא נקבע חג כלשהו, אלא הקרבת הקורבן – דיניו של קרבן פסח שני חופפות להלכות פסח ראשון, למעט העובדה שאין חובה לבער את כלל החמץ מביתו של האדם.
כיום אין למעשה משמעות ליום זה, מאחר ואין מקדש ואיננו מקריבים כלל קרבנות. יחד עם זאת יש הנוהגים לציין את היום באכילת מצות. יום זה הוא גם יום שמרבים בו מעט בשמחה, אסור להתענות בו ולא לערוך בו הספדים.
מפסח שני (המכונה במשנה לעיתים גם "פסח קטן"[3]) ומבקשתם של אנשי דור המדבר לזכות במצווה, אנו למדים את היחס והגישה הנכונה אל המצוות.
אותם אנשים שנשאו את ארונו של יוסף, היו פטורים מלקיים את המצווה. אולם הם לא חשו כאילו הם נפטרו מעול כבד ומיותר. להפך, הם חשו תחושת החמצה וניסו בכל מאודם להשלים את החסך.
מעשה זה מלמד אותנו את היחס למצוות: הן אינן עול או מס שאנו נאלצים לשלם לא-לוהים. להיפך. הא-ל מעניק לנו את המצוות על מנת לרומם ולבנות את שיעור קומתו הרוחנית של האדם. הפטור ממצווה אינו סיבה לחגיגה, אלא כאב ותחושת החמצה על הזדמנות להתרוממות ועליה רוחנית שלא נוצל.
יתרה מכך – פסח שני מלמד אותנו כי תמיד ניתן לתקן. גם לאחר שחלף המועד או הזמן, האדם יכול לחזור אל נקודת ההתחלה – ולהתחיל שוב מחדש בצורה טובה יותר.
ב-11 באפריל 1945, כ"ט בניסן תש"ה, שוחרר מחנה הריכוז "בוכנוואלד" שבגרמניה בידי הצבא האמריקני. במחנה שהו באותה עת עשרות אלפי יהודים שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו המקורי, שחל טרם השחרור. הללו יצקו תוכן ומשמעות חדשה לתאריך הזה – ובחרו לציין בו את חג הפסח.
זו הייתה עבורם הדרך לצאת מעבדות לחירות.
[1] במדבר ט, ו.
[2] במדבר ט, ט.
[3] ראש השנה פרק א, ג.
