תפריט
ספירת העומר
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. (ויקרא כג, טו-טז)
יציאת מצרים הייתה למעשה אמצעי להגיע אל המטרה – מעמד הר סיני וקבלת התורה. כשא-לוהים הטיל על משה את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, באותו מעמד נשגב מול הסנה הבוער, משה תהה: באיזו זכות אוציא את עם ישראל ממצרים, האם הם ראויים שייעשו להם ניסים כה גלויים? על כך השיב לו א-לוהים: " בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"[1]. כלומר – היציאה כולה היא הכנה לקראת התכלית: קבלת התורה בהר סיני. היציאה היא האמצעי לקראת ההגעה ליעד.
מהרגע שיצאו בני ישראל ממצרים, הם נכספו להגיע אל הר סיני ולקבל את חוקת העל, המבססת את ערכי היושר, הצדק והמוסר הא-להי, לצקת לתוכם את השלד התרבותי והרוחני של העם: להיות חברת מופת ואור לגויים.
מתוך ציפייה זו, ספרו עם ישראל את הימים עד המעמד הנשגב, מעמד הר סיני. מעמד שיעניק להם חירות רוחנית בנוסף לעצמאות הפיסית לה זכו עם היציאה ממצרים.
ארבעים ותשעה הימים של ספירת העומר הם ימים של הכנה נפשית ורוחנית. מרגע היציאה, ועד ההגעה למרגלות ההר. כשאדם נמצא בציפייה דרוכה, הוא סופר את הזמן. מדי שנה אנו משחזרים את הציפייה הזו ואת ההכנה הנפשית לקראת המעמד העצום, וסופרים את הימים.
טרם הספירה, מברכים ברכה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר.
בספירה אומרים הן את מניין הימים הבודדים, והן את מניין השבועות. למשל, ספירת היום השביעי נשמעת כך:
הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד לָעֹֽמֶר.
וספירת היום ה-26 נאמרת כך:
הַיּוֹם שִׁשָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם, שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר. (ישנם שינויי נוסח מינוריים בין העדות)
לאחר הספירה נאמרת תפילה קצרה המבטאת את הכמיהה לשוב לעבודת הקודש בבית המקדש:
"הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר לָנוּ עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה."
בתקופת בית המקדש, היה קרבן שעורים מיוחד שהוקרב בבית המקדש ביום הראשון של ספירת העומר, ביום השני של חג הפסח: "מִנְחָת הַעֹומֶר", שהיה עשוי מסולת שעורים בכמות של עומר (מידת נפח קדומה).
משמעות הקורבן היא כי בתקופה זו של השנה קוצרים את השעורים, וכתודה על היבול החדש של השנה מקריבים עומר שעורים על גבי המזבח מביכורי התבואה. רק לאחר הקרבתו, מותר לאכול מן התבואה החדשה. קרבן דומה מקריבים בחג השבועות מן החיטים: "שתי הלחם", אשר מתיר את אכילת תבואת החיטים החדשה.
אין קשר בין הקורבן לבין הספירה, אך הוא מעניק לה את שמה.
התלמוד[2] מספר
אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגוֹת תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַ' עֲקִיבָא מִגַּבַּת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּם מֵתוּ בְּחַיָּיו וּבְפֶרֶק אֶחָד, בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה בָּזֶה. הָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַ' עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם וְלִמֵּד תּוֹרָה לְרַ' מֵאִיר וְרַ' יְהוּדָה וְרַ' יוֹסֵי וְרַ' שִׁמְעוֹן וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. אָמַר לָהֶם: רִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עֵינָם צָרָה בַּתּוֹרָה זֶה לָזֶה – תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם.
לזכור טרגדיה נוראה זו שהתרחשה במאה הראשונה לספירה, מעט אחרי חורבן בית המקדש, טרגדיה אשר הייתה לה משמעות רוחנית – היא סיכנה לרגע את המשך העברת התורה בעם ישראל, אנו נוהגים מעט מנהגי אבלות בימים אלה: לא עורכים חתונות, לא מסתפרים, ולא עורכים ערבי שירה וריקודים.
33 ימים נמשכה המגיפה, ו-33 ימים נוהגים מנהגי האבלות. בין עדות ישראל ישנם מנהגים שונים באשר לתאריך המדויק בו מתחילים לנהוג מנהגים אלה, והתאריך בו הם מסתיימים.
בימי ספירת העומר אירעו פרעות נוספות בעם היהודי ביניהם מסע הצלב הראשון בשנת 1096 (גזירות תתנ"ו) אשר כללו רצח המוני של יהודים בעיקר בגרמניה, וכן גזירות ת"ח ות"ט שאירעו ב-1648 ביהדות פולין-אוקראינה. ויש המייחסים מנהגי אבלות אלה לזכור גם את אירועי הטבח הנוראים הללו. אך אין קשר בין ספירת העומר למרד בר-כוכבא.
[1] שמות ג, יב
[2][2] בבלי, מסכת יבמות, דף סב עמוד ב. בראשית רבה פרשה סא ועוד.
