משה רבנו
קשה להפריז בחשיבותה של האישיות הכבירה ורבת הרושם, משה רבנו. הוא נולד לעמרם, נכדו של לוי בן יעקב, בתקופה בה נגזרה גזרה להשליך ליאור כל תינוק יהודי. אימו הצליחה להסתיר אותו שלושה חודשים, ולאחר מכן אחותו, מרים (לעתיד – שותפתו להנהגה המשותפת במדבר, לצד אהרן, האח הנוסף) הכניסה אותו לתיבה והותירה אותו על היאור, בתקווה שיינצל.
לא כל התינוקות היהודים ניצלו באותה תקופה, אך למשה נועד תפקיד, וההשגחה העליונה הובילה למקום את ביתו של פרעה, שחמלה על התינוק ואימצה אותו. היא זו שקראה לו "משה", על כך שמשתה אותו מן היאור.
כשגדל, יצא משה לראות ולהשתתף בסבלם של אחיו היהודים. באחת הפעמים שראה קלגס מצרי מכה יהודי, הוא התערב לטובת יהודי והרג את המצרי. על כך נגזר עליו גזר דין מוות. משה ברח למדין,[12] שם פגש על הבאר את רעייתו לעתיד, ציפורה, עם שש אחיותיה. הן ניסו להשקות את הצאן, אך הרועים ניסו לגרש ולסלק אותם. משה לא נותר אדיש למצוקה שלהן, וגם כאן בחר להתערב לטובתן.
לאחר הזמנה של יתרו, כהן עבודת-האלילים של מדין, נעתר משה לגור בביתו. הוא נשא לאשה את ציפורה ונולדו לו שני בנים.
כשהיה משה בן 80, בעת שרעה את צאן יתרו, הרחיק אחד הגדיים לרוץ. משה רדף אחריו עד שהגדי הגיע למעיין כדי לשתות. משה לא 'העניש' את הגדי הרך, אלא הבין שהוא שגה בהנהגת העדר ולא הבחין במצוקה של הגדי, והוא נשא אותו על כתפיו בחזרה לעדר.
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה! הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ – אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל. הָוֵי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה". [13]
תכונות אלו העידו כי האיש משה כשיר להנהגת עם ישראל. ושם, בסמוך למעיין, א-לוהים נגלה למשה ומטיל עליו את השליחות: לעמוד לפני פרעה, ולדרוש ממנו להוציא את העם ממצרים.[14] לאחר שמשה מתריע בפני פרעה, נוחתת על מצרים מכה אחר מכה, עד שלאחר מכת בכורות העם יוצא ממצרים.
תפקידו הרוחני של משה היה בהיותו מעין "מתווך", ציר נאמן ושליח ללמד את התורה לעם ישראל. משה הוא "אבי הנביאים" (נביא: אדם בעל מעלה רוחנית גבוהה מאוד, אשר א-לוהים מתקשר עימו ומעביר לו מסרים כדי שיעביר אותם לכל העם) והאדם היחיד בהיסטוריה כולה שיכול היה ליידע את העם על מצווה חדשה.
לנביאים מתקופת משה ואילך הייתה סמכות מוגבלת, להודיע על מצווה כלשהי כ"הוראת שעה". אך לא להנחות על שינוי במצווה כלשהי.
לכך ישנה משמעות קריטית, מאחר ואם משה אינו האדם האחרון שמודיע על המצוות, יכול לקום ביום מן הימים נביא אחר, לספר על מצוות אחרות, וליצור דת חדשה. כך למשל טוענים המוסלמים, או הנוצרים. אולם בתורה נאמר
"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא (…) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ…"[15]
בציווי זה, מנעה התורה כל אשפרות לשרלטנים, נביאים המעוניינים להקים דת חדשה, או לעוות את היהדות המקורית.
על מנת שנאמין בצורה מוחלטת לנבואתו של משה רבנו, היה העם כולו בדרגה של נבואה. כלומר – קיבל את המסר ישירות מא-לוהים. דבר זה התרחש רק פעם אחת בכל ההיסטוריה האנושית, ועל מעמד זה מובססת האמונה היהודית באמיתות הנבואה של משה רבנו: מעמד הר סיני.[16]
טרם המעמד, מודיע א-לוהים את המטרה שלו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ – וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם"[17]
משה היה איפוא האדם הראשון והאחרון בהיסטוריה היהודית שיכול היה לקבל מאת א-לוהים את המצוות. נבואתו אומתה במעמד הר-סיני אל מול כל העם, וכך ידע האם לדחות מעליו נביאים, אם הללו היו מנסים לשנות ואפילו אחת מן המצוות.
משה היה אדם בעל שיעור קומה רוחני גבוה. הוא היה מודע היטב למעלתו, אך יחד עם זאת, התורה מעידה עליו כי "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"[18]
על אף רום קומתו הרוחנית האדירה של משה רבנו, התורה ידעה למתוח עליו בקורת בזמנים בהם לא עמד בסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מאדם בדרגתו.
לקראת סוף תקופת המדבר, עת נפטרה אחותו, מרים, פסקו המים של "באר מרים". א-לוהים מורה למשה ללכת לסלע ולדבר אליו. משה הולך אל הסלע ומכה אותו במטה שלו. כעונש על כך, משה לא זכה להיכנס לארץ-ישראל. יהושע, תלמידו וממשיכו, זכה לראות בעיניו את הכניסה לארץ.
משה רבנו חי 120 שנה בדיוק. הוא נולד ב-ז' באדר שנת ב'שס"ח, ונפטר בז' באדר שנת ב'תפ"ח, 1262 לפנה"ס. השנה ה-40 לשהות ישראל במדבר. עקב העובדה שמקום קבורתו של משה לא נוגע, קבעה הרבנות הצבאית את התאריך ז' באדר ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, וטקס ממלכתי נערך בתאריך זה בגן הנעדרים שבהר-הרצל, מול קיר הזיכרון המיוחד עליהם חקוקים שמותם.
מקורות להעשרה, הרחבה ודיון : מערך "מעמד הר סיני – זיכרון לדורות" + דף עזר למנחה, מתוך סדרת "10 הדברות ב-5 מפגשים" מאת הרב צבי רוזנצוויג.
[1] בבלי, מסכת כתובות, דף סז
[2] פירוש רש"ר הירש על ספר דברים.
[3] . שקל-הכסף הוא מטבע קדום שנהג בזמן התנ"ך, וערכו היה צמוד למתכת הכסף: 17 גרם כסף. כך ששיעור שליש השקל הוא ערכם של כ-6 גרם כסף. (כ-25 ₪ כיום)
[4] בעלי התוספות: חכמי ישראל שחיו ב מאות ה-12 וה-13, בעיקר בצרפת. הם כתבו פירושים, "תוספות", סביב התלמוד הבבלי.
[5] מדרש תנאים
[6] דברים יד, כב
[7] פירוש התוספות למסכת תענית, דף ט.
[8] בבלי, כתובות דף נ.
[9] ספרי, דברים יא, כב
[10] בבלי, סוכה דף מט
[11] אבות, פרק א, משנה ב
[12] על פי ההשערות, מדין הייתה בצפון חצי האי ערב. מזרחית למפרץ אילת. כיום: צפון ערב הסעודית – דרום ממלכת ירדן.
[13] שמות רבה, ב, ב. שולב גם ב"ספר האגדה", ח.נ. ביאליק.
[14] שמות פרק ג
[15] דברים פרק יג, פסוקים ב-ו
[16] פירוש הרמב"ן על ספר שמות, פרק יט פסוק ט. מומלץ לעיין בהרחבה במערך "מעמד הר סיני – זכרון לדורות" מאת הרב צבי רוזנצוויג.
[17] שמות, יט, ט
[18] במדבר יב, ג