תפריט
מצוות שבין אדם לחברו
מצוות היהדות מחולקות לשתי קטגוריות: אלו העוסקות ביחסו של האדם לאלוהים והמחויבויות אליו. בין מצוות אלו ניתן למנות את מצוות תפילין, תפילה, איסור עבודת אלילים ועוד. לצד זאת, ישנה קטגוריה של מצוות העוסקות במחויבות האדם ביחס לזולת. רש"י[2] מציין כי רוב המצוות[3] שייכות לקטגוריה זו.
בין המצוות הבולטות בתחום זה: מצוות נתינת צדקה לעני – ומתנות עניים בכלל, "ואהבת לרעך כמוך", גמילות חסדים, החובה לשלם לשכיר את המשכורת בזמנה: "ביומו תתן שכרו"[4], ביקור חולים, השבת אבידה ועוד. גם בין מצוות ה"לא תעשה" יש מצוות רבות בתחום זה: "לא תיקום ולא תיטור"[5], איסור העברת אינפורמציה שלילית על אדם – "לשון הרע", גניבה, גזילה, שקר, "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"[6] ועוד.
מצוות שבין אדם לחברו כוללות חובות של האדם כלפי משפחתו, (כבד את אביך ואת אמך) כלפי שכניו, כלפי הלקוח (הוגנות במו"מ, אמינות בפרסום, איסור הונאה) ואף כלפי העובד שלו (ביומו תתן שכרו) הן כוללות גם חובות החברה כולה ביחס לחלשים (אהבת הגר, ביקור חולים, מתנות עניים)
על הפסוק " אִמְר֥וּ צַדִּ֖יק כִּי־ט֑וֹב כִּֽי־פְרִ֥י מַעַלְלֵיהֶ֖ם יֹאכֵֽלוּ"[7] התלמוד מסביר: "וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא, טוב לשמים ולבריות – זהו צדיק טוב. טוב לשמים ורע לבריות – זהו צדיק שאינו טוב."[8]
על כך מסביר רבנו אשר[9] "כי הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות, ממצוות שבין אדם לקונו."[10]
בכך אנו מבחינים כי כוונת התורה במצוות אלו היא לחנך את האדם לרגישות כלפי הסובבים אותו, הן ברמת המיקרו – בין אדם לחברו, והן ברמת המאקרו – ליצור חברת מופת, כאחת ממטרות העל של היהדות.
מלבד ההגדרה של המצווה, ישנה משמעות מעשית לאבחנה אם היא בין אדם למקום או בין אדם לחברו. כך למשל מציינת המשנה כי על אף עוצמתו הרוחנית של יום הכיפורים, שבסגולתו לכפר על מעשים שליליים שהאדם עשה, הדברים רלוונטיים רק לעברות ביחסו לאלוהים. אך לא ביחס לאדם אחר, שם מוטל עליו לפייסו ולקבל את סליחתו של האדם הפגוע:
" עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְשֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ."[11]
הבחנה מעניינת נוספת בין שתי הקטגוריות: יש הסוברים, שבמצוות שבין אדם למקום, נדרשת כוונה פנימית בעת קיום המצווה, שהפעולה היא לשם מצווה. לדוגמא, מי שיתאמן לנגן בשופר ביום ראש השנה – לא יקיים מצוות תקיעת שופר, כיוון שלא ייחד את הפעולה למטרה זו.
אולם מצוות שבין אדם לחברו "אינן צריכות כוונה", כלומר: במצוות אלה אין צורך בכוונה פנימית לשם קיום המצווה, שכן – עצם קיום המצווה מעיד על מטרתו של המקיים לסייע לזולת.
תקופת "ספירת העומר" מהווה תמרור אזהרה מפני דרדור ביחסים שבין אדם לאדם. בתקופה זו נפטרו 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, שהיו תלמידי חכמים מופלגים, בתוך 33 יום. הם שילמו מחיר נורא על ש"לא נהגו כבוד זה בזה".
בתקופה זו יש המייחסים חשיבות רבה לעידון המעשים, היחס לזולת והקפדה יתירה ביחסים שבין אדם לאדם.
[1] ספרא (מדרש תנאים) ויקרא יט, יח. תלמוד ירושלמי, נדרים ט, ד
[2] פרשן התנ"ך והתלמוד, גרמניה – צרפת, המאה ה-11.
[3] רש"י על מסכת שבת, לא, א
[4] דברים כד, טו
[5] ויקרא יט, יח
[6] ויקרא יט, יד.
[7] ישעיהו ג, י
[8] קידושין מ, א.
[9] ספרד, המאה ה-15.
[10] פירוש המשנה, מסכת פאה א, א.
[11] יומא, פרק ח, משנה ט.
