מעשר כספים - צדקה

מעשר כספים – צדקה

כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.  (דברים טו, ז-ח)

אחת התכונות בהם הצטיין במיוחד העם היהודי – הינה האחריות הסולידרית כלפי החלש, והחמלה כלפי הנזקק.

חשוב לזכור כי על אף שכיום מדינות המערב הינן סוציאליות, המעניקות תמיכה כלכלית לשכבות החלשות מכספי המיסים, מודל זה הינו חדש יחסית. ונוצר לראשונה בגרמניה של המאה ה-19. הוא הפך להיות נפוץ רק באמצע המאה ה-20. היהדות, לעומת זאת, הטילה חובה אישית על כל אדם להיות ער לצרכי החלשים והנזקקים ולהעניק להם תמיכה.

מצוות צדקה אינה רק מעלה גבוהה, כי אם חובה מוסרית הרובצת לפתחו של כל בר-יכולת, מעין מס. אדם המתעלם ממצוקת העני עובר על איסור: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן".

הרף המקסימלי – צדקה עבור מוצרי יוקרה?

אין שיעור למצוות הצדקה, והחובה היא לתת "דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." דבר זה הינו אינדיבידואלי וסובייקטיבי לחלוטין, ומשתנה בין אדם, סיטואציה ותקופה.

כך למשל, אדם אמיד שירד מנכסיו, אך אינו מסוגל לרדת ברמת החיים שלו בחדות, הגדרת "מחסרו" תהיה גבוהה מאוד, ותענה על רמת החיים אליה הוא הורגל, וכפי שמגדיר התלמוד: "אפילו סוס לרכב עליו, ועבד לרוץ לפניו", מין גרסה מוקדמת של רכבי שרד ומשמר כבוד.

התלמוד אף מספר על נשיא ישראל, הלל הזקן (שבעצמו היה עני מרוד) שסיפק לעני "בן טובים", ממשפחת אצולה, עבד לרוץ לפניו. באחת הפעמים לא מצא הלל עבד שירוץ לפניו, והלל עצמו רץ לפניו![1]

כשאנחנו באים לספק את מחסורו של העני, יש להתבונן במצבו הנפשי, ו"להתחשב במצבו האישי ובהרגלי חייו מימים ראשונים כאשר חי בתנאים טובים יותר".[2]

הרף המינימלי

על אף שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו לתת על פי הצורך של העני, פוסק ה"שולחן ערוך" שלא לתת פחות משליש של שקל-כסף בשנה, כ-25 ₪ כיום.[3]

שמונה רמות במצוות הצדקה

הרמב"ם מחלק את אופי הנתינה לשמונה רמות שונות. כלומר – על אף שבכולם האדם מקיים את המצווה, ישנן צורות מובחרות יותר ויותר על מנת לקיים את המצווה באופן הראוי:

1. הרמה הנמוכה ביותר הינה לתת צדקה בפנים זועפות, בלי חיוך או מילה טובה.
2. לתת בסבר פנים יפות, אך פחות מהסכום שראוי לתת.
3. לתת רק לאחר שהעני נאלץ לבקש ולהתחנן.
4. לתת עוד בטרם העני מבקש. להבחין במצוקה ולהציע עזרה.
5. "מתן בסתר": להעניק מבלי שהנותן ידע למי הוא נותן. כך, על אף שהעני יודע ממי הוא קיבל, הבושה ואי-הנעימות פוחתים. גדולי ישראל היו מניחים קופת-צדקה פתוחה מאחוריהם, והנזקקים היו נוטלים ממנה מבלי שיאלצו להיחשף.
6. להעניק באופן בו העשיר יודע למי הוא נתן, אך העני אינו יודע ממי הוא קיבל. היו מגדולי ישראל שהותירו לאדם כסף על מפתן הדלת באישון ליל.
7. להעניק באופן בו הנותן לא יודע למי הוא נותן, וגם המקבל אינו יודע ממי הוא קיבל. כמו למשל קופת צדקה קהילתית בה רק גבאי הצדקה יודע את זהות הנותנים והמקבלים.
8. הרמה הגבוהה ביותר היא לא להסתפק בנתינת צדקה, אלא לאפשר לאדם להתפרנס. להציע לו עבודה, לאפשר לו לרכוש מקצוע, או לתת לו הלוואה שתעמיד אותו על הרגליים.

מלבד החובה לסייע לאדם להתרומם ממצוקה כלכלית, חשוב לא פחות לדאוג לכבודו של האדם ולא לפגוע בו חלילה. האדם אינו זקוק לכסף כדי לשרוד, אלא אדם בעל צורך בכבוד עצמי, כבוד שעליו חשוב לשמור גם בעת קושי כלכלי כשהוא נזקק לעזרת הזולת.

מעשר כספים

מעשר כספים היא החובה להפריש עשירית מסך הנכסים והרווחים למטרות צדקה. בעלי התוספות[4] מצטטים את ה"ספרי"[5] הלומד מן הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה"[6], (המתייחס במקור לחובה להפריש מעשר מהיבול החקלאי) להפריש עשירית גם מכל רווח כספי, משכורת, רווחים מעסקים, תשואה מנכסים מניבים וכדומה.[7]

דייני הסנהדרין שלאחר המרד הגדול קבעו, שאדם המעוניין להפריש סכומים גבוהים למטרות צדקה,  מוגבל להפריש עד ל-20%, מחשש שמא הוא עצמו ייהפך להיות נזקק: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות"[8]  יחד עם החובה לדאוג לזולת, היהדות דואגת לרווחתו של הנותן עצמו. החובה לדאוג לעצמי קודמת לחובה לסייע לזולת.