תפריט
כתובה
נישואין אינם חוזה, כי אם כריתת ברית בין שני אנשים, והפיכתם למשפחה אחת. ובמילים אחרות: להפוך אותם לשלם הגדול מסך חלקיו, הפועל יחד למען הגשמת מטרה נעלה יותר. כבר בספר בראשית נאמר , בעת הולדת האנושות " עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." (בראשית ב, כד)
שטר הכתובה הנחתם בין הבעל לרעייה המיועדים, בנוכחות ובחתימת עדים, מסדיר את מחויבותו של הבעל כלפי הרעייה, וקובע כי במקרה של הפסקת הנישואין: גירושין או מותו של הבעל, תהיה האשה זכאית לתשלום בן "מאתיים זוז" (סוג מטבע כסף מן התקופה ההלינסטית והרומית) שיעור שבאותה תקופה הספיק למחיתו של אדם למשך שנה.
באותה תקופה, המטבע הוטבעה על גבי מתחת הכסף, ומכאן ההצמדה דווקא לערך המטבע. יחד עם זאת, מאחר וכיום ירד ערך הכסף, מוספים על השיעור הנקוב עד הרף האמור של מחיית אדם לשנה. חלק זה נקרא "תוספת כתובה" והוא היה קיים אף בימים עברו כאשר הגבר, לרוב מתוך חיבה, התחייב על סכומים הגבוהים מהמינימום הנדרש.
חכמי ישראל נחלקו בשאלה האם חובה זו היא כבר מן התורה או שחכמי ישראל הוסיפו ואתה, אולם לפי כולם זהו דבר המחייב, אשר לא ניתן להחיל את הנישואין בלעדיו
חז"ל רואים בכובד ראש את המחויבות הזאת, כבעלת השפעה רבה יותר מאשר מחויבות כספית. הם רואים בה עוגן המחייב ומעמיד את כל מערכת הזוגיות כדבר איתן, יציב וקבוע. המעניק קביעות, יציבות ומשפחה. וכך נאמר בתלמוד (בבא קמא דף פט.)
" … אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. וטעמא מאי (מה הטעם לכך?) כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה"
נישואין שיכולים להתפרק בכל רגע נתון, אינם קשר מחייב. המגבלה של התשלום, גם אם היא חיצונית וכספית, יש לה אפקט פסיכולוגי משמעותי. אדם לא ייכנס למערכת יחסים אם הוא אינו מייחס לכך רצינות מלאה לקשר ארוך טווח, מחייב ומכוון להגשמת מטרה נעלה. מטרה נוספת היא למנוע גירושין פזיזים ברגע של משבר, עליהם בני הזוג יצטערו מאוחר יותר.
ראוי לציין כי "חרם דרבנו גרשום" אותו תיקן רבנו גרשום הגולה במאה התשיעית, קובע כי אי אפשר להפריד תא משפחתי מבלי רצונה החופשי של האשה. אך עדיין הכתובה לא איבדה את מעמדה.
המחויבות של הבעל כלפי הרעייה אינן רק עם תום תקופת הנישואין, אלא – ואולי במיוחד – במהלכם. כבר בתורה (שמות כא, י) נאמר "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע." כלומר, חובת המחיה, ביגוד וחיי אישות. סעיפים אלו מכונים "תנאי כתובה" המבטאים את המחויבות הבסיסית של הגבר כלפי רעייתו. עליהם הוסיפו חז"ל שבעה התחייבויות נוספות וכפי שמפרט הרמב"ם (משנה תורה הלכות אישות, פרק יב הלכה ב):
"כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת… יתחייב לה בעשרה דברים..
והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן: שארה. כסותה. ועונתה. שארה אלו מזונותיה. כסותה כמשמעו. עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ.
והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם: (…) ואלו הן. לרפאתה אם חלתה. ולפדותה אם נשבית. לקוברה אם מתה. ולהיות נזונת מן נכסיו. ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה. ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שתתארסנה. ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם."
ראוי לציין כי למען ההדדיות, גם האשה מחויבת לבעלה לארבעה דברים כנגד חלק מן התחייבויות שלו. אולם זכות הוטו היא שלה, והיא יכולה לבחור האם היא מעוניינת בהסדר הזה או שהיא מעדיפה לבטל אותו.
כך למשל תיקנו חז"ל שמעשה ידי האשה (הכנסתה המגיעה מכח העבודה שלה) תגיע לבעלה, תמורת המחויבות שלו לפרנס אותה. אולם ככל שהיא מעוניינת בכך, היא יכולה לוותר על ההסדר הזה, לוותר על חובתו לפרנס אותה וממילא גם הכנסתה תישאר אצלה.
כך גם התשואה על נכסיה של האשה (כמו פירות שתניב שדה חקלאי) שייכים לבעלה, כנגד חובתו לפדות אותה אם חלילה תיפול בשבי. אם היא מצאה חפץ של הפקר – הרי הוא שייך לבעלה, וכך גם הבעל זכאי בירושה שלה באם היא מתה בחייו.
חז"ל מגלים לנו שגם תקנות אלה הינם משום "איבה", כלומר שהבעל לא יחוש במערכת לא-שוויונית, דבר שעלול ליצור אצלו רתיעה מסויימת מהחובות המושתים עליו.
כיום הכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב לכל דבר, והערכאה המוסמכת לדון בו היא בית הדין הרבני. ישנם חריגים שבהם בית הדין נדרש לעסוק בסוגיה זו, בדגש על הסכומים וביכולותיו של הבעל לפרוע את מלוא החוב.
בספרו "משנה תורה" בחלק העוסק בהלכות אישות מתאר הרמב"ם, באופן חריג לאופיו של החיבור, את המצב באנושות טרם מתן תורה. אז מקובל היה שכל גבר שוכר לו אשה לזמן קצוב תמורת תשלום. מאחר ומדובר היה לכאורה בהסכם בין שני בגירים, לא היה מי שימנע את התופעה. אולם התורה ביקשה לצקת אופי רוחני ומשמעותי לקשר הבין-מיני, ולרומם את הזוגיות הפיזית, אשר עלולה להתפרש בתרבויות שונות כמרחב לסיפוק יצרים גרידא, לתא משפחתי מרומם ומקודש: אותו "בית יהודי" אשר נמשל באופן רעיוני לבית המקדש, ואשר מהווה את התשתית להתפתחות החומרית והרוחנית של היחיד והעם ואת המקום בו יוכל העם להביא לידי ביטוי את הגשמת הרעיון, יישום החזון ומימוש השאיפות שלאורן הוא חי.
