תפריט
כיבוד הורים
היא נשמעת כמו חובה חברתית בסיסית, אך היא מופיעה כבר בעשרת הדברות: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
לצד מצווה זו, התורה מזכירה מצווה נוספת, שונה במקצת: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה אֱלֹהֵיכֶם.
מהו הכבוד, ומהי היראה?
הכבוד כולל הנחיות כמו להגיש כוס מים, לסייע אף בדברים פשוטים כשצריך, עד כדי להאכיל, להלביש וכדומה. אך אין חובה להוציא כספים על כך.
התלמוד מספר על רבי טרפון (מחכמי המשנה, חי בלוד במאה הראשונה לאחר המרד הגדול. ידידיו של רבי עקיבא) שפסע עם אימו בגינתה, [האמא הייתה מאוד עדינה ואיסטניסטית] בעת שנעלה נקרעה והוא לא יכול היה לתקן את הנעל, הוא הניח את כף ידו מתחת לרגלה של האם כדי שתוכל להיכנס לביתה בבטחה ובנחת.
היראה כוללת הנחיות כמו שלא לסתור באופן בוטה את דברי האב, לא לשבת על המקום שלו (מבלי רשות, כמובן) אם האב אומר דבר שאינו נכון, להעיר לו על כך באופן מנומס.
כאמור, מצווה זו מופיעה כבר בעשרת הדיברות, עשר המצוות הראשונות שנצטווה עם ישראל במעמד הר סיני. מצוות אלו נכתבו על גבי שני לוחות הברית, חמש מצוות על הלוח הימני וחמש על השמאלי. במבט מלמעלה נראה כי המצוות שנכתבו בלוח הימני עוסקות במחויבותו של האדם כלפי האל, ("מצוות שבין אדם למקום") כמו איסור עבודת אלילים וכדומה, בעוד חמש המצוות שבלוח השמאלי עוסקות בחובת האדם לזולת ("בין אדם לחברו") לא תרצח, לא תגנוב וכדומה.
באופן מפתיע, מופיעה מצוות כיבוד הורים בסופו של הלוח הימני. נקודה זו מלמדת אותנו על היחס ביהדות למצווה זו. היא אינה רק ביטוי של הכרת הטוב להורים על הטרחה שבגידול הילדים. להפך – החובה לכבד נאמרה גם כלפי הורה ששלח את ילדו לאימוץ. החובה לכבד הורים היא על עצם ההכרה בכך שהם הביאו אותנו לעולם והעניקו לנו חיים.
רלב”ג (רבי לוי בן גרשום, צרפת, המאה ה-14) מסביר כי התועלת בכיבוד הורים הוא דווקא לתועלתו של הבן. שכן, ההורים הם האנשים הרוצים ביותר בטובתו של הבן, והם מדריכים אותו בדרך היושר והטוב. אלא שטבע המרדנות של הבן הצעיר נוטה לזנוח את ההנחיות שלהם לטובת הנוחות העכשווית. כיבוד ההורים גורם לאדם להטמיע בתת המודע כי יש משקל רב יותר למילה של ההורים, ולהתייחס ברצינות להנחיות שלהם.
לצד נימוק זה, יש המסבירים כי הרעיון העומד מאחורי מצווה זו הוא עיקרון הכרת הטוב לכל זולת שעשה למעננו טובה. (ספר החינוך, מחבר לא ידוע, המאה ה-13) ובודאי הכרה בטובה של האדם שהביא את חיי שלי לעולם, גם אם זו הטובה היחידה שקיבלתי ממנו.
