תפריט
ט"ו בשבט
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. (דברים יד, כב)
התורה מחייבת להפריש תרומות ומעשרות לכהנים, ללוויים ולעניים בכל שנה (מלבד שנת שמיטה, שבה היבול החקלאי כולו הפקר)
אלו הן ההפרשות שכל חקלאי צריך להפריש מן היבול. חלקן בכל שנה, וחלקן בשנים מסוימות:
מתוך מעשר זה – הלוי מפריש עשירית עבור הכהנים, הפרשתו זו מכונה "תרומת מעשר" או "מעשר מן המעשר" .
חובת המעשרות חלה רק על יבול חקלאי שצמח בארץ ישראל.
כפי שהופיע במושגים הקודמים, תפקידו של שבט לוי היה להקדיש את חייו לעבודת המקדש ולעיסוק בלימוד התורה .לכן בעת חלוקת הארץ שבט לוי לא קיבל כל נחלה, כפי שנאמר בספר דברים (פרק יח) "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל… וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.".
לא הייתה להם כל קרקע לעבד אותה ולהתפרנס ממנה, והם יכלו להתמסר לתפקידם הרוחני – להקדיש את חייהם, כישוריהם ומרצם (בנוסף לעבודה במקדש) ללמוד וללמד תורה. הם היוו עתודה אינטלקטואלית אשר משמרת את חכמת התורה ואוצרות הרוח של העם.
ממה הם התפרנסו? ובכן – כל חקלאי היה צריך להפריש עשרה אחוז מהיבול שלו, לחפש את הלוי שנמצא בסמוך אליו, ולהעניק לו את המעשרות. חובת המעשרות אפשרה לשבט זה ללמוד וללמד תורה את העם.
מכיוון שהבחירה למי להעניק את המעשרות נתונה לכל חקלאי, המשמעות של מודל זה הייתה, בין היתר, שכל אדם משבט לוי נדרש להוכיח את עצמו וכישוריו, כדי שיהיה חקלאי כלשהו שיתן לו את המעשרות שלו. מודל זה חייב את הלוי למצות היטב את תפקידו.
משמעות המעשרות היא איפוא הקדשת ותיעול חלק ניכר מן התוצר ללימוד תורה. הן כדי לחזק את לומדי התורה, בני שבט לוי, והן כדי שאלו יוכלו להנגיש את התורה לכל אדם. כך בנויה כלכלה של אומה המעריצה השכלה.
חכמי ישראל למדו מהמילים "שנה שנה" המופיעות בפסוק המופיע בתחילת הקטע, שיש צורך להפריש את המעשר של כל שנה בנפרד. כלומר, אם יש לחקלאי עודפי יבול משנת תש"פ, הוא אינו רשאי לקחת מפירות אלו ולהפריש אותם כמעשר עבור היבול של שנת תשפ"א, וכך גם להפך. המעשר של כל שנה צריך להתבצע מהיבול של אותה השנה. (בדומה לכך שכיום כל שנת מס היא כיחידה בפני עצמה לגבי חישוב חובת המס.)
בכך יש הבדל בין הגידולים הבוטניים: בירקות, כלומר בצמחים חד-שנתיים, התאריך הקובע הוא ראש השנה: א 'בתשרי. ולכן ירקות שנלקטו לפני ראש השנה יש לעשר אותם בנפרד מהירקות שנלקטו לאחר התאריך הזה. אך באילנות, צמחים רב-שנתיים, התאריך הקובע הוא ט"ו בשבט. פירות של אילנות שחנטו עד ט"ו בשבט שייכים עדיין לשנת-המעשר תש"פ. אילנות שחנטו לאחריו שייכים לשנת המעשר הבאה, תשפ"א.
(חנטה: תחילת היווצרות הפרי על הענף, לאחר שעלי הכותרת של הפרח נשרו)
שני נימוקים עומדים בבסיס הדבר: לפי הטעם הראשון, בט"ו בשבט כבר ירדו רוב גשמי השנה. ולפי הטעם השני, בתאריך זה השרף שבאילן מתחיל לבצבץ. אי שם במעמקי האדמה הקפואה מתחילים לזרום חיים חדשים אל הצמח השקוע בתרדמת החורף. מחזור חיים חדש מתחיל. ולכן הפירות שיצמחו מתאריך זה ואילך כבר שייכים לשנה החקלאית הבאה.
אגב, על פי דעת בית שמאי, התאריך הקובע הוא א' בשבט.
ובכן, אין קשר ישיר, אך יש קשר עקיף. ט"ו בשבט הפך ליום המסמל את החיבור בין עם ישראל לארצו. זהו היום המסמל את המצוות הייחודיות לארץ ישראל, לחקלאות שלה, ולמצוות שמשמען חיזוק ערכי הרוח (דרך התרומות והמעשרות לכוהנים וללויים) ועזרה סוציאלית (במעשר-עני) מצוות אותן ניתן לקיים רק כאשר העם חי בארצו ויכול לקיים מדינה המבוססת על ערכיו.
למנהג נטיעת עצים בט"ו בשבט אין מקורות במסורת היהודית. ראשיתו בשנת 1892 אז יצא המחנך, הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר במושבה זכרון יעקב לנטיעת עצים. כעשור וחצי מאוחר יותר, אומץ המנהג על ידי קק"ל והוענקו לו אלמנטים חינוכיים.
מנהג קדום יותר שהיה נפוץ בקהילות רבות, הוא עריכת "סדר ט"ו בשבט" המורכב מדברי תורה בשבח ארץ ישראל, והוא ייצג את כמיהת יהודי הגולה לעלות לארץ. יש חצרות חסידות בהן נוהגים לערוך שולחן ("טיש" ביידיש) שבו אוכלים מפירות ארץ ישראל.
בט"ו בשבט שנת תש"ט, כתשעה חודשים לאחר שהוכרזה מדינת ישראל, ולאחר מערכת הבחירות הראשונה, התקיימה הישיבה הראשונה של "האסיפה המכוננת", אז הוחלט גם על שמה, "כנסת ישראל".
בדברי הפתיחה אמר נשיא המועצה הזמנית פרופ' חיים ויצמן: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האספה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלוקי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים… אישי הכנסת! שאו ברכה לכינוסכם הראשון. זכרו כי עיני כל העם היהודי אליכם נשואות וכי הכיסופים והתפילות של דורות עברו מלוות את צעדיכם".
יום זה הוא יום הולדתה של הכנסת. בשנים כתיקונם יוצאים חברי הבית לטקסי נטיעות ולבתי ספר. כך נוספה ליום הזה משמעות נוספת בקשר בין עם ישראל לארצו.
