חודש אלול

חודש אלול

חודש אלול הוא החודש האחרון בשנה העברית, ובהגות היהודית הוא מקובל כחודש של תפילה, חזרה בתשובה, והכנה לראש השנה ויום הכיפורים, אשר בהם על פי המסורת האדם נידון בבית דין של מעלה.^[1]

מקור

הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית בה מאוזכר מקורו של חודש אלול הוא מספר חודשים לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים. לאחר מעמד הר סיני, ב-ו' בסיוון (המצוין כיום כ"חג השבועות") עלה משה להר סיני לקבל את התורה.כעבור 40 יום, ב-י"ז באלול, ירד משה מההר עם לוחות הברית בידיו.  חלק מהעם סבר שמשה איחר את תאריך היעד והיה עליו לחזור קודם, ומשום כך הוא יצר לעצמו פסל אלילי מזהב בדמות עגל. כשראה משה את העגל, הבין שהעם ירד מדרגתו הרוחנית, ושבר את הלוחות.

מאוחר יותר, בראש חודש באלול, שב משה ועלה להר, הפעם כדי להתפלל בפני הא-ל שיסלח לחטאו הגדול של העם.^[2] כעבור 40 יום, ב-י' בתשרי, יום הכיפורים, זכה העם לסליחה וללוחות  השניים.

מאז, הפכו 40 הימים הללו לימים אשר בכוחם הרוחני ניתן לרומם את הרמה הרוחנית של האדם, ולתקן את כישלונות העבר. יום הכיפורים יוחד ליום של סליחה ומחילה לעוונות.^[3]

רמזים

ככל שמותיהם של החודשים, גם שמו של חודש אלול הוצמד ללוח העברי בעת גלות בבל^[4] (המאה ה-5 לערך לפנה"ס) ומשמעה של המילה "אלול" מקורה בארמית / בבלית עתיקה, ומשמעה "חיפוש",^[5] אולי כרמז על כך שבחודש זה על האדם לחפש אם יש מבין מעשיו כאלו שהם פגומים ודורשים תיקון.

יחד עם זאת, לשמו של החודש ישנם מספר רמזים בפסוקי התנ"ך. הרמז הראשון מופיע במגילת "שיר השירים", המביע את יחסי החיבה העמוקה בין עם ישראל לא-לוהיו, בין היתר בביטוי "אני לדודי – ודודי לי"^[6] אשר ראשי התיבות של מילים אלה הן "אלול". בביטוי זה, ה"דוד" הוא כינוי לא-לוהים.

פסוק אחר, ממגילת אסתר, מרמז על אפיק נוסף הנוכח בחודש אלול: מצוות צדקה ומצוות שבין אדם לחברו.^[7] בפסוק נאמר "ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים"^[8], כאשר ראשי התיבות של ארבע המילים האחרונות הן – אלול.

ולבסוף, מצוות התשובה, (ראו ערך ***) אשר כמובן נוכחת בחודש זה, רמוזה במילים "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" המוזכרות בהקשר של מצוות התשובה^[9], מרמזות על שמו של החודש.

מנהגי החודש

בחודש זה נוהגים לקום טרם עלות השחר ולומר סליחות (ראו ערך ***). כמו כן, לאחר התפילה בבוקר ובערב מוסיפים ואומרים את מזמור כז בספר התהילים, שמילותיו הראשונות "לדוד, ה' אורי וישעי". מילים אלה הן מטאפורה של אור וישועה כרמז להתרוממות הרוחנית של ימים אלה. (את המזמור ממשיכים לומר עד לאחר חג הסוכות, כאשר המילים "כי יצפנני בסוכו" מרמזות על חג הסוכות.

בכל בוקר לאחר התפילה, תוקעים בשופר פעם אחת. תקיעה זו הינה מנהג ואינה חובה, והיא נועדה להזכיר את תקיעת השופר שהייתה במדבר מידי יום באותם 40 ימים בהם שהה משה על הר סיני. מטרה נוספת בתקיעה זו היא להזכיר לאדם את ראש השנה המתקרב, על מנת שיזכור להכין את ההכנה הנפשית הפנימית המתבקשת ליום זה.

מתקופה זו, יש שנהגו להוסיף בסופו של כל מכתב את האיחול: "כתיבה וחתימה טובה", מנהג שהפך מאוחר יותר לפולקלור של שליחת "כרטיסי ברכה" ייעודיים למטרה זו.

++++++++++++++

^[1] משנה, מסכת ראש השנה פרק א, ב.

^[2] מדרש תנאים "פרקי דרבי אליעזר"

^[3] רבי שלמה גנצפריד (הונגריה, המאה ה-19) "קיצור שולחן ערוך" סימן קכח

^[4] דברי רבי חנינה, מובאים בתלמוד הירושלמי, מסכת ראש השנה דף ו

^[5] תרגום אונקלוס על המילים "וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג, כא): "וִיאַלְּלוּן יָת אַרְעָא"

^[6] שיר השירים ו, ג.

^[7] ראו ערך ***

^[8] אסתר ט, כב.

^[9] דברים ל