תפריט
השבת אבדה
אחת המצוות הסוציאליות המרגשות ביותר מופיעה בספר דברים (פרק כב) בשלושה משפטים קצרים:
"לא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.
וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.
וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם."
ניתן להבחין בחלוקה בין שני שלבים במצווה: ראשית, אדם ההולך ברחוב – ולעיתים הוא ממהר לפגישה עסקית חשובה, כלומר, מהצד השני עומד גם אובדן של זמן עבודה או פנאי יקר – ועדיין נאסר עליו להתעלם מהאובדן של הזולת. הוא נדרש לפנות זמן ולאסוף את האבידה.
לעיתים, הדבר כרוך בטרחה: כמו טיפול בכלב, או אפילו דוממים אחרים הדורשים "איוורור" מסויים כדי לתחזק אותם.
בשלב הבא, נדרש המוצא לאתר את בעלי האבדה, ולוודא שהוא לא מוסר אותה לידיים לא נכונות. זאת נעשה על ידי מסירת סימנים מזהים מבעל האבדה אל המוצא.
אלא שכל זה בתנאי שיש סימנים על האבדה, אשר יכולים להוות לנו לעקבות ולזהות באמצעותן מי הבעלים של החפץ.
לעומת זאת, אבדה שאין עליה כל סימנים ולא ניתן להוכיח בעלות עליה, המאבד התייאש לחלוטין מלמצוא אותה, ולפיכך בעלותו פקעה. כך לדוגמא שטר כסף בודד שלא בארנק, או מוצר אחר שהשוק מוצף בו, ושזה עתה נרכש.
וישנם עוד יוצאי דופן
דון יצחק אברבנאל, שר האוצר של ספרד בזמן הגירוש, ומגדולי פרשני התנ"ך, מסביר את העיקרון העומד מאחורי המצווה: "הכוונה באלו המצות לעורר הרחמים והחמלה לאחים והעזרה (…)" רבנו יונה (גירונדה, ספרד, המאה ה-13) כתב כי אם התורה חייבה אותנו לטרוח עבור בהמתו של אדם, נוכל ללמוד מכאן עד מה נהיה מחוייבים בכבודו של הזולת עצמו.
כמו רבות ממצוות התורה, מעבר לחשיבה על מבנה חברתי טוב יותר – בולט האלמנט החינוכי הפנימי שהמצווה מבקשת מהאדם להפנים.
