תפריט
בלי נדר
הכח המייחד את המין האנושי על פני כל האורגניזמים האחרים הינו כח הדיבור. זהו המימד האנושי הנוסף באמצעותו בכוחנו להביע מושגים ורעיונות מופשטים, לתקשר, להעלות זכרונות מהעבר שכבר אינו קיים ולתכנן את העתיד שטרם התהווה. בספר בראשית, במעשה בריאת האדם מתואר "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." ואונקלוס, גר-הצדק מבית המלוכה הרומי, מתרגם זאת כך " וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא" (והייתה באדם לרוח ממללת, מדברת)
משום כך רואה היהדות בכובד ראש את כוחה של המילה ואת משקלו של הדיבור. מצוות רבות עוסקות בדיבור, החל מהאיסור שלא לדבר סרה בזולת (לשון הרע) איסור שקר, הלבנת פנים ועוד.
בעין היהדות, כל התחייבות של אדם, גם אם היא נאמרה בפה וללא חתימה על חוזה, היא שרירה, תקפה ומחייבת. גם התחייבויות בינו לבין עצמו.
וכך נכתב (דברים כג, כד) "כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ: כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ, חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר, לֹא יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ, נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, בְּפִיךָ."
התלמוד שם דגש רב על אמינות, הוגנות וחובתו של האדם לעמוד במילתו, וכך הוא כותב "… לומר לך שיהא 'הן' (כן) שלך, צדק. ו'לאו' שלך צדק". ובהסברו של רש"י: "בשעה שהוא אומר הדיבור, לא יהא בדעתו לשנות."
הנדר עשוי לכלול כל התחייבות, הן במו"מ, חוזים והסכמים, והן בהתחייבות אישית של האדם לעמוד ברמה רוחנית כלשהי או לקיים מצווה.
כך כותב הרמבם (משנה תורה, הלכות מכירה פרק ז (הלכות ח – ט)
"הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר… הרי זה מ"מחוסרי אמנה" ואין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה."
כלומר, גם במקרים בהם לבית-הדין אין עילה משפטית לפסוק לטובת האחר, שכן טרם בוצעה התחייבות של ממש על גבי חוזה מחייב, גם אז מצופה מהאדם לעמוד בדיבורו. אדם שאינו עומד במילתו נחשב ל"מחוסר אמנה", תואר קלון חברתי. אדם לא אמין, שאי אפשר לסמוך עליו.
אגב, מהר"ם מינץ (רבי משה בן רבי יצחק הלוי מינץ, מגדולי חכמי אשכנז-גרמניה במאה ה-15) אף כותב שעורכים לאדם כזה "ביוש" שיימינג פומבי ובו מצהירים כי אין לסמוך עליו והוא אינו עומד בדיבורו. דעה שלא התקבלה להלכה.
התלמוד (מסכת נדרים דף ז) כותב כי "אמר רב גידל, האומר: אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל." העובדה שאדם מצהיר כי יעשה פעולה חיובית כלשהי, הרי זה במעמד מחייב של "נדר" עליו החמירה התורה מאוד כפי שראינו בפסוקים שלמעלה.
על מנת להינצל מהאיסור החמור של הפרת הדיבור, ממליץ כבר שלמה המלך "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר – מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם. אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ…" (קהלת, ה, ד-ה) ומשום כך יש המקפידים לסייג כל הבטחה תחת האמירה "בלי נדר". לאמור: הבטחה זו אינה עומדת בקריטריונים המחמירים של 'נדר'. חשוב להדגיש כי על אף שמגבילים את ההבטחה באופן כזה, עדיין מחובתנו לעמוד במילתנו, גם אם הוא אינו נדר.
תפילת היום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים, פותחת ב"כל נדרי", התרת נדרים כללית על כל הנדרים שהאדם נדר במהלך השנה, ואף הסתייגות מקדימה לנדרים אותם נידור במהלך השנה. חשוב לציין שמעמד "התרת נדרים" זה אינו מועיל לאמירות אותם בציענו ביודעין, אלא רק למקרים בהם שגינו בלשוננו. כמו כן, כל נדרי אינו יכול להפר אמירה שהענקנו לאדם אחר.
רבי יהושע די-טראני, מגדולי חכמי איטליה במאה ה-12 הסביר (בחיבורו "תוספות רי"ד") כי אכן הסיבה לאמירת "כל נדרי" היא כי גם עוצמתו של יום הכיפורים אינה יכולה לכפר על התחייבויות שאדם התחייב לתת, כגון נגד לתרום כסף לצדקה וכדומה. על כן יש ורך להפר נדרים אלו.
חובה זו של האדם לעמוד בדיבורו מתחילה שנה אחת טרם הגיעו לגיל החובה במצוות (בת/בר מצווה) כך שהילדה בת ה-11 והילד בן ה-12 כבר נדרשים לעמוד בדיבורם.
חכמי ישראל הקפידו הקפדה יתירה לעמוד בכל דיבור ובכל מילה שלהם. וגם "כאשר יש ספק, אין ספק", כשהיה להם ספק כאילו הדיבור שלהם היה נשמע כהבטחה, הם עמדו בהתחייבויות שנגזרו ממנה, גם אם הם לא התכוונו לכך מלכתחילה.
