תפריט
ביעור חמץ
שִׁבְעַת יָמִים – שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם
וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ
(שמות ופרק יב פסוק יט, ופרק יג, פסוק ז)
איסור אכילת חמץ בפסח הוא חריג בין איסורי האכילה שבתורה. בשונה מאיסור אכילת נבלות וטריפות, בו אין איסור לאדם להחזיק מהדבר האסור באכילה, איסור חמץ בפח כולל איסור גם על עצם החזקת חמץ ברשותו של האדם. משום כך אסור להותיר חמץ אל תוך הפסח, ויש חובה לבער אותו טרם החג.
האיסור הוא דווקא כאשר החמץ בבעלותו של האדם. אך אם למשל מדובר בחמץ של גוי שנמצא בביתו של יהודי, אין על כך איסור. במקרה כזה צריך להעמיד את החמץ מאחורי מחיצה (או ארון נעול) על מנת שיהיה ניכר שהחמץ אינו שלו.
מחמת האיסור להחזיק חמץ בחג הפסח, תיקנו חכמי ישראל לבדוק היטב את הבית בלילה שלפני ליל הסדר. בי"ג בניסן בערב, ליל י"ד בניסן.
מאחר וכיום רוב האנשים מחזיקים דירות מרובות חדרים ורהיטים, אשר קשה עד בלתי אפשרי לבדוק בערב אחד הם נותר בו חמץ, מתחילים את ניקיון הבית כמה ימים לפני ליל בדיקת החמץ. בניקיון כוללים כל מקום שבדרך כלל עשויים להכניס לשם חמץ. כולל כיסי מעיל,
לאחר הניקיון, ומתוך רצון לקיים את התקנה המקורית של בדיקת חמץ, בני הבית מפזרים מראש חתיכות של חמץ עטופות בשקית. כך הבדיקה תהיה אמיתית ותכלול חיפוש משמעותי ואז ניתן יהיה לברך על הבדיקה.
הברכה מתמקדת בביעור החמץ, שהבדיקה היא למעשה ההליך המקדים שלו. זהו נוסח הברכה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּיעוּר חָמֵץ
למחרת, יום י"ד בניסן – ערב פסח בבוקרו של היום, מוציאים את כל החמץ הנותר ושורפים אותו. עקרונית, ניתן לבער את החמץ בכל דרך אחרת: להשליך לאסלה, לזרוק אותו לים, או לשפוך עליו חומצה חריפה. יחד עם זאת, שיטתו של רבי יהודה (תנא, מחכמי המשנה) היא שיש לבער דווקא בשריפה. עמדתו לא התקבלה להלכה.
חשוב להבין שהשלכת החמץ לפח רק מרחיקה את החמץ אך לא מבערת אותו, ולכן אופציה מעין זו אינה מתאימה.
בשנה זו, תשפ"א, בה יום י"ד בניסן חל בשבת ולא ניתן לשרוף את החמץ, מבערים את החמץ הנותר בדרכים אלטרנטיביות.
את ביעור החמץ צריך לעשות בבוקרו של היום, עד השעה החמישית ב"שעות זמניות", שעות שעון השמש, בהן מחלקים את שעות האור ל-12 חלקים שווים. בשנה זו, זמן ביעור החמץ הוא בשעה 11:27 ברוב חלקי הארץ.
אגב, לעומת "זמן ביעור החמץ", איסור אכילת החמץ מתחיל מוקדם יותר. סוף זמן אכילת החמץ השנה (תשפ"א) מסתיים בשעה 10:10 ברוב הארץ.
לאחר ביעור החמץ מתקיים הליך חשוב נוסף: ביטול חמץ. בביטול, מצהיר האדם ומסכים בליבו כי הוא מבטל את החמץ, לא מייחסת לו חשיבות, ורואה אותו כעפר הארץ בלבד. הביטול הוא מעין גרסה ייחודית של "הפקר" בו מוציא האדם חפץ מבעלותו.
לאחר שהאדם ביטל את החמץ, אין לו כל חשיבות והוא אף אינו נחשב כחפץ שלו. ולכן אם הוא מחזיק חמץ כזה בפסח – הוא לא יעבור על איסורי "בל יראה ובל ימצא".
הביטול הוא כה משמעותי, עד שהתלמוד תמה: מדוע יש צורך בכלל לבער את המחץ, הרי האדם מבטל את אותו חמץ שנותר? והתלמוד מסביר כי הסיבה לכך היא: הרגילות. אדם שיראה עוגת חמץ יפה בפסח, ישכח בלהט הרגע והפיתוי שאסור לאכול אותה כרגע, והוא עשוי להיכשל חלילה באיסור אכילת חמץ בפסח.
אדם שבכל זאת מצא חמץ במהלך חג הפסח, צריך לשרוף אותו לאלתר. אם הוא מצא אותו בשבת, ימתין למוצאי השבת, ובינתיים יניח כלי הפוך על גבי החמץ.
הסיבה הזו מסבירה לנו דבר נוסף: את הסיבה שבגללה החמץ הוחרג מכל איסורי התורה. בעוד מותר לאדם להחזיק בביתו בשר סוס, או בשר שבושל עם חלב, מחמץ בפסח נדרשת הרחקה מיוחדת.
בעוד אדם נרתע באופן טבעי מאכילת מאכלות אסורות, שכן הוא מתרחק מהם תמיד, ממאכלי חמץ אין רתיעה כזו. הרי הלחם זהו המזון העיקרי של האדם. לכן יש צורך בהרחקה יתירה מאכילת חמץ – ואסור אפילו להחזיק אותו בבית במשך השבוע הזה.[1]
בספרות היהודית מצאנו לאיסור הזה טעם נוסף: איסור אכילת חמץ מזכיר לנו את היציאה המהירה והניסית ממצרים, ואת העובדה שעם ישראל לא רק יצא מהארץ הזו – ממנה לא ברח עבד מעולם – אלא הוא אף עזב ברגע אחד, במהירות ובחיפזון. בלי שהבצק שהוא הכין לו כצידה לדרך יספיק לתפוח. על מנת שנזכור זאת היטב, ביקשה התורה שנעלים מטווח עינינו ומרשותנו את החמץ למשך שבוע שלם. כך נטמיע בקרבנו את ההתרחשות הניסית.
חז"ל חששו שאנשים יחוסו על החמץ ולא ישרפו אותו, ולפיכך הם גזרו שלא לאכול חמץ שהוחזק בבעלות אדם יהודי במהלך הפסח.
חמץ מסמל את ההחמצה, את הפספוס של הרגע. החמץ הוא לא יותר מקמח של אחד מחמשת מיני הדגן, שהגיע להתפחה והתחמצות כתוצאה ממגע עם מים. המצה, לעומתו, מסמלת זריזות ויעילות. רק כאשר מתעסקים ולשים את הבצק כל הזמן ומזדרזים לאפות אותו בתוך 18 דקות מרגש מפגש המים עם קמח – ניתן לאפות מצה כשרה.
על הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת"[2] דרשו חכמי ישראל "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה"[3]. ההמתנה היא הדרך להחמצה. לא צריך לפעול עבור החמצת הבצק, היא נעשית מאליה. כל מה שנדרש מאיתנו הוא להתעצל, להמתין, ולהניח לזמן לחלוף. המסר של המצה עבורנו הוא היעילות, המהירות והזריזות, בייחוד בעת קיום מצוות ואתגרים רוחניים.
[1] פירוש הר"ן (רבנו ניסים בן ראובן, ספרד, המאה ה-14) למסכת פסחים, דף ב.
[2] שמות יב, יז
[3] מדרש תנאים "מכילתא" שם. הובא בפירוש רש"י.
