תפריט
אהבת הַגֵּר
.
לצד החובות הבסיסיות של כל אדם כלפי הזולת, התורה מקפידה לציין בשלושים ושישה מקומות שונים את החובה כלפי המיעוטים שבתוכנו: שימת לב ורגישות מיוחדת כלפי החלש.
מנין המצוות המלא, הכולל הן את המצוות שבין אדם-לחברו והן את המצוות שבין אדם למקום, עומד על 613. כך שלמעלה מחמישה אחוזים מהסך הכללי של המצוות (!) עוסקים בזכויות החלש, לצד יתר הזכויות שיש לגר כיחיד בחברה.
החובות כלפי הגר כוללות חובות אקטיביות (מצוות עשה) "ואהבתם את הגר", לצד איסורים ודרישה להימנע מפעולות שליליות (מצוות לא תעשה) כמו "וגר לא תונה". המשמעות היא כי אדם המצער גר, מלבד העובדה שהוא עובר על האיסור "הרגיל" לצער את הזולת, הוא עובר על איסור "לאו" נוסף.
כך גם מסביר הרמב"ם[1] שאדם המצער גר, עובר במקביל על שני איסורים:
שציוונו לאהוב את הגרים והוא אמרו יתעלה "ואהבתם את הגר". ואע"פ שהיה נכלל בזה עם ישראל באמרו "ואהבת לרעך כמוך", שזה הגר (הוא הרי) גר צדק, אבל מפני שנכנס בתורתנו (מיוזמתו, ועל הוא ראוי להערכה מיוחדת) הוסיף האל אהבה על אהבתו וייחד לו מצווה נוספת, כמו שעשה באזהרת "ולא תונו" (שגם שם הוא כפל) ואמר "וגר לא תונה".
ב"שולחן ערוך"' ספר הפסיקה ההלכתי הנפוץ בעם היהודי, (נכתב בצפת על ידי רבי יוסף קארו. המאה ה-16) נפסק כי:
צריך ליזהר ביותר באונאת הגר בין בגופו בין בממונו לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות… כיצד הוא אונאת דברים (לכל אדם, לאו דווקא ביחס לגר)? לא יאמר: 'בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה?' והוא אינו רוצה לקנותו. היו חמרים מבקשים לקנות תבואה, לא יאמר להם: 'לכו אצל פלוני' והוא יודע שאין לו למכור. אם היה חברו בעל תשובה, לא יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים'. אם היה בן גרים, לא יאמר לו: 'זכור מעשי אבותיך'. אם היו יסורין באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב "הלא יראתך כסלתך" (שאלוקים מביא פורענות על מי לא נוהג בדרך הישר, כלומר שהייסורים הם עונש על חטאים שהוא עשה). אם נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה: 'חכמה, מה תשיב בדבר זה?' וכן כל כיוצא בדברים אלו[2]
ספר החינוך[3] מציין כי האיסור הוא גם בעקיפין: "ו(מי ש)עובר עליה ומצער אותם או שמתרשל בהצלתם או בהצלת ממונם, או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באומה, ביטל עשה זה. ועונשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליהם."[4]
הרב מאיר לייבוש וייזר (מפרש תנ”ך במאה ה-19) הסביר כי מצווה זו נועדה לחנך את האדם לנהוג בדרכיו של אלוקים ולאמץ את הנורמות המוסריות שהוא מתווה: "ועל כן אני מצוה אתכם לאהוב הגר כדי שתדבקו במידותי, כי כן נהגתי עמכם בהיותכם גרים בארץ מצרים." יתכן שהנחיה זו משלימה עיקרון רחב יותר ביהדות: לאמץ את דרכיו של אלוקים הנלמד מן הפסוק "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" (דברים י, יב) עליו דרשו חכמים: "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק…"[5]
תשובה נוספת לנימוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים" מצאנו בביאורו של בן דורו: רבי שמשון רפאל הירש מסביר, כי בבואה לבנות חברת מופת, התורה ידעה להפריד בין הנורמה הנהוגה באותה התקופה במצרים, שם זכויותיו של האדם נגזרות ממוצאו ומעמדו, לבין הנורמה הראויה והרצויה, בה יש זכויות לכל תושב ואזרח.[6]
ספר החינוך מוסיף את הממד של החוויה האישית כחוויה מכוננת בחיי העם: "והכתוב רמז טעם הציווי באמרו, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", הזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן."
והוא מוסיף כי העיקרון של המצווה הוא להיות חרד לשלומו וכבודו של כל אדם זר, ובפרט מיעוטים החיים בתוכנו: "ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו, ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר. ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו."
[1] ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה רז: לאהוב את הגר.
[2] שולחן ערוך, חושן המשפט סימן רכח סעיפים ב, ג
[3] בן המאה ה-13, זהות מחברו אינה ידועה בוודאות
[4] ספר החינוך, מצווה תלא. מצוות אהבת הגרים
[5] פירושו על ספר דברים, י, יט
[6] פירושו לספר שמות, שם
