תלמידי רבי עקיבא

תלמידי רבי עקיבא

תלמידי רבי עקיבא היו 24 אלף איש שלמדו תורה מפיו של רבי עקיבא (16-136 לספירה) בן הדור השלישי של התנאים, מחשובי חכמי המשנה, "התנאים", בכל התקופות.

רבי עקיבא, בן למשפחת גרי-צדק, התחיל את חייו כרועה  צאן בביתו של אחד מטייקוני ירושלים^[1]. הוא החל ללמוד קרוא וכותב לאחר נישואיו – בגיל ^[2]40, בעידודה של רחל, רעייתו. בגיל 80 הפך לראש ישיבה, וכעבור 12 שנים התקבצו סביבו 12 אלף תלמידים. כעבור 12 שנים נוספות, הוכפלו התלמידים בבית מדרשו.

רבי עקיבא חי בתקופת מרד בר כוכבא והיה נושא כליו של בר כוכבא, וכפי שמתאר הרמב"ם:

"שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָה חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה, וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁלְּכוֹזֵבָא הַמֶּלֶךְ, וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶהוּא הַמֶלֶךְ הַמָּשִיחַ, וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, עַד שֶׁנֶּהֱרַג בָּעֲווֹנוֹת; כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג – נוֹדַע שֶאֵינוֹ מָשִיחַ."

הוא עצמו הוצא להורג באכזריות בגיל 120 בעוון לימוד תורה ברבים.

על פי המתואר בתלמוד, העולם היה שמם לאחר שמפעלו הרוחני הכביר קרס לנגד עיניו, כעת שבמגפה קשה, "אסכרה" (מחלה התוקפת את דרכי הנשימה העליונות) נספו כל תלמידיו בתקופת הזמן של ספירת העומר:

שנים עשר אלף זוגים (זוגות) תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס (גבולה הצפוני והדרומי של הארץ באותה תקופה), וכולן מתו בפרק אחד, (בזמן אחד) מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאה (לימדה) להם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

תנא (למדנו): כולם מתו מפסח עד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא (יש אומרים) רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה מאי היא אמר רב נחמן: אסכרה .

הסיבה למותם היא, כאמור, משום ש"לא נהגו כבוד זה בזה". לא נכתב כי הם זלזלו האחד בשני, חלילה. אלא שלא נהגו כבוד באופן הראוי להם.

מנהגי האבלות לזכרם

מותם חולל ואקום אדיר ברצף העברת התורה, כמתואר, ש"היה העולם שמם". שממה רוחנית ותרבותית שאיימה על המשך מסירת התורה שבעל פה, אשר למענה רבי עקיבא, שהיה אז בגיל של למעלה ממאה שנה, פנה לחמישה תלמידי חכמי בדרום והטיל עליהם את מלאכת העברת ומסירת התורה.

בשל טראומה רוחנית זו, נהג העם במשך 33 יום בין פסח לעצרת, חג השבועות, שהם ימי "ספירת העומר" , לנהוג מנהגי אבלות: אין עורכים חתונות, ואין מסתפרים.^[3] מהיום ה-33 לספירת העומר, ל"ג בעומר, פוסקים מלנהוג את מנהגי האבלות, שכן על פי המסורת, באותו היום פסקו התלמידים מלמות.^[4]

היו שנהגו שלא לעשות מלאכות בימים אלה בדקות הראשונות של שעות החשיכה, כיוון שאותה שעה הוקדשה לקבורת המתים הרבים, שאז נהג העם שלא לעשות מלאכה.^[5]

ואירועים היסטוריים נוספים

בימים אלה של ספירת העומר התחוללו אירועים טראגיים נוספים, ביניהם מסע הצלב השני, שהחל במסע טבח אכזרי בקהילות צרפת-גרמניה ע"י הצלבנים, ופרעות ת"ח ות"ט, בהן נטבחו באכזריות רבה עשרות אלפי יהודים בקהילות פולין, ע"י חיילי מרד האיכרים בראשות חמלניצקי. בעקבות אירועי זוועה אלו, ייחדו את מנהגי האבלות גם לציון מאורעות אלו.

^[1] זכה לכינוי "כלבא שבוע" על שם העובדה שגם מי שנכנס לביתו רעב ככלב, יצא שבע.

^[2] אבות דרבי נתן, פרק ו, הלכה ב.

^[3] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תצג.

^[4] ב"מ לוין (עורך) אוצר הגאונים, כרך שביעי, ירושלים, תרצ"ו, ע' 141-140.

^[5] טור, אורח חיים תצג.