תפריט
דף הנחיות
כלכלה יהודית – מערך 4
מצאתי. מה עושים עכשיו?
[השבת אבידה 2]
מה במערך?
בשבוע שעבר למדנו על העקרונות של מצוות השבת אבדה. השבוע ננסה לגעת בנקודות מעשיות ולתרגם את ההלכות אל חיי היומיום.
שקף מספר 1
סיפורים מהחיים של השבת אבדה. נסו לדון עליהם על פי הכללים שלמדנו בשבוע שעבר, התמקדו גם בנקודות שעדיין לא ברורות. באלו מקרים ברור לנו הדין באופן חד משמעי ובאלו מקרים לא? מדוע?
מצאתי חפץ בלי סימן במקום מוצנע, מה עלי לעשות?
ביקשתי לפרסם מודעה בעיתון השכונתי ולהכריז שמצאתי טבעת. מחיר המודעה הוא 500 ₪. האם אני מחוייבת לפרסם את המודעה?
בדרכי לעבודה מצאתי ארנק על הרצפה. אם אתעכב להשיבו אפסיד יום עבודה. האם אני מחוייב לעשות זאת?
שקף מספר 2
בואו נדבר על אופני ההכרזה. פעם הכל היה פשוט יותר. שָׁלשׁ רְגָלִים הם שלושה חגים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם מצווה מהתורה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים, בימים אלו רוב היהודים עלו לירושלים ומשכך ידעו להגיע ל'אבן הטוען' המקום בו התרכזו האבדות מהשנה כולה.
אבן טוען הייתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה.
תנו רבנן בראשונה כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים ואחר רגל אחרון שבעת ימים כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות
(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא, דף כח עמוד ב)
אבדת גוי – מאמר מנומק ומפורט של הדיין הרב יצחק דסקל בירך שליט"א
דין השבת אבידה לגויים בזמן חז"ל ובזמן הזה
ובו יבואר: א. מתי חייב להשיב אבידת גוי, מתי אסור, ומתי ראוי ממידת חסידות. ב. מה הם שבע מצוות בני נח. ג. ההבדל בין גויים בזמן חז"ל לגויים בזמנינו. ד. דין טעות גוי והפקעת הלואתו בזמן הזה.
הנידון
"מצאתי שעון יקר בחוץ לארץ במקום שרובם גויים לאחר שהבאתי את השעון לביתי הבחנתי ששי עליו פרטי בעל האבידה האם עלי להשיב לו או שמותר לי לקחת את האבידה לעצמי"
תשובה
צריך להשיב
מנין שאבידת גוי מותרת
גרסינן בבבא קמא (קיג, ב) וז"ל הגמרא:
"אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת, שנאמר (דברים כב, ג): לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא: הני מילי היכא דלא אתי לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה! אמר רבינא: ומצאתה (שם), דאתאי לידיה משמע" ע"כ.
פירוש: מנין לאבדת הכנעני שהיא מותרת, דכתיב (דברים כב, ג) "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" ע"כ, וכיון דכתיב "אחיך", בא הכתוב לומר דדוקא אבדת אחיך אתה חייב להחזיר, דהיינו ישראל שהוא אחיך, ולא הגוי שאינו אחיך. ומקשה הש"ס, ודלמא דוקא כאשר לא הגביה האבדה אלא ראה ברשות הרבים אבידה, יכול להתעלם ממנה, שאינה אבדת אחיך, דכתיב לא תוכל להתעלם מאבדת אחיך, אבל מאבדת גוי שאינו אחיך אתה יכול להתעלם, אבל אם הגביה האבידה התחייב להשיבה לבעליה ואפילו הוא גוי, [שהרי להרבה תנאים גזל הגוי הוא אסור מהתורה, כמבואר שם בגמרא], אמר רבינא ד"מצאתה", משמע שהגביה, ועל זה כתיב אחיך, ללמד, שאפילו אם הגביה האבדה אינו חייב להשיב אלא לאחיו, עד כאן תוכן דברי הגמרא.
הנה נתבאר, שאבדת גוי מותרת ואפילו הגביה, וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה יא, ג), וכן פסק המחבר חושן משפט (רסו, א).
פעמים שחייב להחזיר מעיקר הדין או ממידת חסידות
ואף על פי שנתבאר שאבידת גוי מותרת, מכל מקום גרסינן בבא קמא (קיג, ב) "תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפי' אבידתו אסור" ע"כ. ועל פי זה פסק הטור והמחבר (סימן רסו, א) שאם יש חילול ה' חייב להחזיר. וז"ל הבית יוסף (שם)
"ומה שכתב ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה, היינו דרבי פנחס בן יאיר דבסמוך, אלא שרבי פנחס נקט קידוש השם במקום חילול השם. ומה שכתב וחייב להחזירה, נראה דהיינו לומר דאע"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה, כיון שיש בדבר חילול השם אם לא ישיבנה, כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב הגוי שישראל גנבוה" עכ"ל
והביאו הסמ"ע (שם, ג). הנה נתבאר, שאם מצא במקום שרוב ישראל ויודע שהיא של גוי, חייב להחזיר מפני חילול ה'. או בכל אופן שיש חשש שיהיה חילול ה', וזה מעיקר הדין.
ההבדל בין גזל הגוי לאבדת גוי
והטעם שגזל הגוי אסור (בבא קמא קיג, א), ואבדתו מותרת, מבואר במאירי (שם). וז"ל "שמציאה מקצת קנין הוא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת" עכ"ל. רצונו לומר, שכל אבדה, אפילו שיש לה סימן ובעליה לא התיאשו ממנה, מכל מקום, פקע שם הבעלים ממנה, שהרי נאבדה מהם והיא כהפקר לכל מוצא, לפיכך החזרתו היא כדין מעלה חסידות, ואין אנו מחוייבים בדרכי החסידות למי שאין לו דת.
מנין שאסור להחזיר לגוי אבידתו אפילו רוצה להחזיר
והנה בדברי רב לא נתבאר אלא שאינו חייב להשיב, אבל לא אמר רב שאסור להחזיר אם רוצה, אבל בגמרא בסנהדרין אמר שאסור להחזיר אבדת גוי, דז"ל הגמרא בסנהדרין (עו, ב) "אמר רב יהודה אמר רב: המחזיר אבידה לנכרי – עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו" ופרש"י וז"ל:
"והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם: רוה – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה – זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו: עכ"ל.
הנה מבואר דאסור להחזיר לגוי אבידה כיון שמראה שאינו מחזיר אבדה מחמת צוות בוראו אלא מדרכי המוסר, ולכן הוא מחזיר לגוי שאינו חייב להחזיר לו, ומשווה הגוי לישראל. אבל הרמב"ם כתב טעם אחר, וז"ל (גזלה ואבדה יא, ג) "אבידת הגוי מותרת שנאמר (דברים כ"ב, ג) אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם" עכ"ל, ונראה, שהרמב"ם מפרש כרש"י שמשוה הגוי הרווה לישראל הצמאה, אלא שמפרש, שהאיסור הוא לא מפני שמראה שאינו עושה מצוות בוראו, אלא מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה, דלא נראה לרמב"ם שיש איסור שמשיב גם מדרכי המוסר, ואין זה הכרח שכל מעשיו אינו לשם מצוות בוראו, דדלמא עושה גם בדרכי המוסר, אלא האיסור הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה. וכל זה באופן שאין חילול ה' ולא יתקדש ה' אם יחזיר.
וכל זה פסק המחבר וז"ל (חושן משפט, רסו, א)
"אבדת העובד כוכבים מותרת, שנא' אבידת אחיך (דברים כב, ג). והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה" ע"כ.
דברי הרמב"ם בדין מצוות שבע בני נח
ולהלן יבואר שגויים המקיימים שבע מצוות בני נח חייב להחזיר אבדתן. לפיכך ראינו להעתיק כאן את דברי הרמב"ם, בדין חיוב אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח.
וז"ל הרמב"ם הלכות מלכים (ח, י-יא)
"משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר (דברים לג, ד) מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר (במדבר טו, טו) ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות. כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם" עכ"ל.
ובהלכות מלכים פרק ט מבאר שבע המצוות וז"ל:
"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות" עכ"ל
ומבאר באריכות כל מצווה ומצווה, ותוכן המצוות כולם, הם לקיום חיי תרבות תקינים ונימוסי חברה הראויה.
האם הגויים בני זמנינו מקיימים שבע מצוות בני נח
והנה בימינו הגוים התרבותיים מקיימים שבע מצוות בני נח, דכידוע הנוצרים והמוסלמים מאמינים בא-ל אחד ואינם עובדי עבודה זרה, אלא שיש מהם שמאמינים בשיתוף, אבל אינם עובדי עבודה זרה, ואינם מברכין את ה', ואינן חשודים על שפיכות דמים.
והנני מעתיק לשון הרמב"ם בביאור פרטי דין גילוי עריות, ותראה שאין הגויים התרבותיים חשודין על זה ברובם, דז"ל הרמב"ם (מלכים ט):
"שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה, שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו, ואת אמו כמשמעה, ודבק באשתו ולא באשת חבירו, באשתו ולא בזכור, והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד, ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" עכ"ל.
ובהלכה ו כתב, וז"ל:
"בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום, וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו, וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה, והוא נהרג לבדו, ואין הורגין את הבהמה, שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל" עכ"ל.
ובהלכה ז כתב וז"ל:
"אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה, אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה, שנאמר והיא בעולת בעל, במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח, אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב, ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל, בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל, אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף" עכ"ל.
וכן מקיימים מצוות דינין כלשון הרמב"ם (שם, יד) "וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם" עכ"ל.
הנה מבואר שמצוות בני נח הם לקיום חיי החברה, ורוב הגויים התרבותיים בימינו מקיימים מצוות הללו.
ואף על פי שכתב הרמב"ם "אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם", מכל מקום, אם מקיימים אותם אינם עוברי עבירה, שהרי התנה הרמב"ם "וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח " ולא התנה לקיים מפני שה' ציוה את משה.
ועכשיו נבואר לבאר, האם כל מה שהתירו חכמים בגוי, דהיינו טעותו ואי השבת אבידתו, והפקעת הלוואתו, האם זה גם בגויים בני זמנינו.
דין אבידת גוי שמקיים שבע מצוות בני נח
וראש המדברים בזה, הוא רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן שנח) וז"ל
"נכרי הזריז בשבע מצות שנצטוו לבני נח, הזהר מטעותן שטעותן אסור, ותשיב לו אבידה ואל תזלזלהו, אלא תכבדיהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה" עכ"ל.
הנה לא כתב שצריך הגוי לשמור שבע מצוות בני נח מפני שה' ציווה. ומבואר בדבריו, שגוי הזריז בשבע המצוות, אפילו לא מקיימן מפני שה' ציוה את משה, אסור להטעותו, וכפל בלשונו, שלא תאמר שראוי לא להטעותו, אלא כתב שטעותן אסור, דהיינו שאינו בכלל גוי שהתירו טעותו, וכן מצוה להשיב אבידתו.
המאירי כתב בלשון אחר, וז"ל (בבא קמא קיג, ב)
"כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה, ואף בטעות, ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק" עכ"ל,
הנה התנה המאירי שיהיו "גדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד", וגויים בני זמנינו רובם אינם מאמינים. אבל מכל מקום יש לומר, שאין כונתו שיהיו ממש מאמינים, אלא שיתנהגו בדרכי הדת ועובדי אלוקות בנימוס וחיי חברה.
וכן מבואר בתורה תמימה וז"ל (דברים כב, ג. הערה כב)
"כל המפרשים כתבו בכלל הדין הזה, [שאבדת גוי מותרת], דאיירי בעובדי אלילים הפראים, אבל בסתם אומות דינם כישראל לכל דבר, וכולם כתבו כן רק על פי הסברא, ולא הביאו מקור לדבריהם. אבל לדעתי הנה דבר זה מבואר מפורש בדרשת הגמרא בבא קמא לח א' לענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, א"ר אבהו, מאי דכתיב (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקדוש ברוך הוא שאין האימות מקיימים שבע מצות עמד והתיר ממונן, ע"כ. וכמה עמוקים ונאמנים הדברים הקצרים האלה, כי הנה ענין שבע מצות ידוע, שהם אבר מן החי, דינין גזל ושפיכות דמים גילוי עריות, ברכת השם, ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימים מצות אלו ורק עושים ההיפך, אוכלים אבר מה"ח ואין דין ודיין ביניהם וגוזלים ושופכים דמים ומגלי עריות ומברכים את השם, הרי אין יתרון לאנשים כאלה על חיתו טרף אף במאומה, והם מחריבי עולם ומזיקים לחברת האדם ומהרסים את ישוב העולם ותיקון המדינות, ובודאי אינם ראוים להחשב לסוג אנשים מן הישוב וממילא אין כל דין ומשפט ולכן גם אין חזקת ממונם עליהם, אבל אלה המקיימים שבע מצות, והם רוב האומות שבזמן הזה, ובכל המדינות הנאורות, נעלה מעל כל ספק שדינם שוה בכל לישראל, וזה לדעתי ענין אמתי ומסתבר, ועוד עיין מה שכתבתי לקמן ריש פרשת ברכה" עכ"ל.
הנה מבואר בדבריו, שאין צריך שיהיו מאמינים ובני דת, אלא שיתנהגו בחיי חברה תקינים.
ואף על פי שלאחר שכתב התורה תמימה דברים הללו, הגוים "הנאורים" הללו הרגו רצחו ושחטו ששה מליון יהודים כחיות טרף, וכגרועים מהם, מכל מקום, אי אפשר לתת חותמת כזו על כולם, ובדאי הללו דינם כחיות ולא כבני אדם, אבל סתם גוי מוחזק בכשרות, אלא אם כן ידוע שלא.
כן סוברים גם במשנת רבי אלעזר ורבי מאיר אריק
אבל יש לדקדק בזה, דמנין לספר חסידים שיש להשיב אבידתו, והרי אפילו אם מקיים שבע מצוות בני נח לאו אחיך הוא, דהרי הא דאין משיבין אבידה לגוי למדו מדכתיב (דברים כב, ג) לכל אבידת אחיך, וגוי לאו אחיך הוא אפילו מקיים שבע מצוות בני נח, דהנה כתב הרמב"ם (מלכים ח, י) דגר תושב הוא המקבל שבע מצוות בני נח ואיתא בספרי (דברים ראה פיסקא קיב) "לא יגוש, ליתן עליו בלא תעשה. את רעהו, פרט לאחרים. ואת אחיו, פרט לגר תושב" הנה גר תושב אינו אחיו. ועוד בהרבה מקומות למדו חז"ל שגוי אינו אחיך.
ומצאתי את שאהבה נפשי בביאור ארוך בשו"ת משנת רבי אלעזר מהגאון רבי אלעזר ברכהן הכהן זצ"ל, שמאריך בביאור ענין זה, ותוכן דבריו שיש שני דינים, גר תושב שחייבים להחייתו, ודין בן נח שאסור להטעותו וחייב להשיב אבידתו, וכדי להיות גר תושב להחיתו חייב לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, כיון שציוה ה', אבל כדי להקרא בן נח שמקיים שבע מצוות בני נח מספיק שייקיים מצוות בני נח אפילו שלא מקיימן כיון שה' ציוה, ומוכיח זאת בראיות ברורות, ומיישב מדוע נחשב אחיך לענין זה, ופוסק גם כן שגויים בני זמנינו שמקיימים חיי תרבות וחברה אפילו שאינם מאמינים אבל מקיימים שבע מצוות בני נח חייב להחזיר אבדתן ואסור להטעותן.
וגם הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל, בספרו מנחת פתים (חושן משפט סימן רסו, א) כתב, שהגויים בני זמנינו אינם עובדי עבודה זרה, וחייבים להשיב אבידתם. וז"ל
"מצאתי בספר החינוך מצוות עשה ר"ל, דביומו תתן שכרו ולא תלין פעולת שכיר קאי נמי לענין בן נח. ויעויין שם במנחת חינוך, דאף דבגמרא אמרו גר תושב, סובר החינוך דלאו דוקא, רק בכל בן נח הדין כן כשאינו עובד עבודה זרה, יעויין שם. ומכל שכן באומות שאנו דרים ביניהם, המאמינים בהשם יתברך ותורה מן השמים, שאנו מחוייבים גם על פי הדין להחזיר להם אבידה, ומכל שכן שאסור להטעותן, כמו שכתב בבאר הגולה ובשיטה מקובצת בבא קמא קיג בשם המאירי" עכ"ל.
שיטת השונה הלכות שגם גוי בזמן הזה אבידתו מותרת
הן אמת שראיתי מה שכתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל בספרו משנה הלכות (חלק ט סימן שעא) בדין זה, שחולק על ענין בתוקף רב, והנני מעתיק לשונו. וז"ל:
"בדין עכו"ם בזמן הזה, אי הוי כגר תושב לענין השבת אבידה. ומה שכתב שראה במלמד להועיל ובתורה תמימה נצבים כ"ט י"ח אות י"ז דעכו"ם בזמן הזה דינם כגר תושב לענין השבת אבידה, הנה, הגם כי מכל מלמדי השכלתי, אבל בכאן אינני מכירו, וגם בעל תורה תמימה אין לסמוך עליו. והגם כי בבאר הגולה חושן משפט סימן רס"ו רצה לפרש כן בדעת הרמב"ם, אבל על כל פנים נשמר מזה, דכתב על כל פנים מכח שאין להחזיק ידי הרשעים, וידוע דבזמן הזה ליכא אף אחד ששומר ז' מצות שלהם, לבד כי כבר אמרתי דלדעת הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים דכל עכו"ם שאינו שומר ז' מצוות שלהם, הרי הוא חייב מיתה, ואפילו שומר הז' מצוות רק שאינו מודה שניתנו לו ע"י משה רבינו ע"ה הרי הוא בכלל, דמה לן ולשמירתו כיון דאינו מאמין שהוא מן השמים ע"י משה רבינו, וא"כ פשוט דבזמן הזה אין גם אחד בעולם שיודע וישמור את זה וז"פ לפענ"ד" עכ"ל.
מכל מקום לפי המבואר לעיל אין הכרח למה שכתב, דפשיטא שאם אינו מקיים מצוות שבע בני נח אינו בכלל גר תושב להחייתו, אבל מכל מקום, כיון שהוא בן תרבות, לא הפקירה התורה ממונו, וכמו שאמרו חז"ל בבא קמא (לח, א) שראה שאינם מקיימים ז' מצוות הפקיר ממונם, ואם אין בדעתו לסמוך על התורה תמימה, מה יעשה עם רבי יהודה החסיד בספר חסידים, ועם המאירי, ועם תשובות הגאון רבי אלעזר ברכהן זצ"ל ועם שיטת רבי מאיר אריק במנחת פיתים. ועוד, דדברי התורה תמימה בנויים על אדני השכל, וקבל האמת ממי שאומרה.
דינים העולים
שקף מספר 3
כיום, אין לנו מרכז יהודי אחד בו כולם מתקבצים. היכן נפרסם כיום? האם יש להוציא ממון עבור זה? אם פרסום מודעה עולה לי כסף, האם אני חייב לעשות זאת? רבי משה פיינשטיין נוגע בשאלות אלו בתשובתו:
הנה בענין פרסום מודעות להשבת אבידה, מספיק שיתלה מודעות במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם כגון במעלית של בתים הגדולים. כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג‘ רגלים בירושלים… אין מטריחים את המוצא מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים טוב להכריז אבל אינו חייב להוציא הוצאות – לשלם לעיתון על פרסום הודעה – ולחייב למאבד לשלמו.
(שו“ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן מה)
מוזמנים לדון על האופציות בזמננו, כאשר האינטרנט נגיש לכולם. בעבר היתה הצע חוק (ח"כ סלומינסקי ואריאל) להקים מן 'אבן טוען' וירטואלית באינטרנט, בה משטרת ישראל תעלה את כל המציאות והאבדות המגיעות לפתחה. האם זה רעיון טוב? אלו חסרונות ואלו מעלות תוכלו למצוא ברעיון כזה?
שקף מספר 4
עד עתה למדנו על מציאות שאין ספק שאבדו לבעליהן. מה קורה אם עולה ספק כזה? נניח מצאנו משהו שמונח בצד, במקום מוצנע. אין עליו סימנים אך לא נראה שנפל בטעות מכיס של מישהו אלא הוא הונח כאן בכוונת מכוון?
כך פוסקת המשנה:
מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן
(משנה מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ג)
שאלות לדיון:
*מדוע לדעתכם לא יגע בהן?
*האם הדין ישתנה אם יהיה סימן בגוזלות, נניח בקשר או במקום בו הן מונחות?
*באיזה מקרה קשר יהיה סימן ובאיזה מקרה לא?
שקף מספר 5
להלכה כך פוסק השולחן ערוך:
כל המוצא אבדה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, אם יבא ליטלה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם.
(שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבדה ומציאה, סימן רס, סעיף ט)
ההדגשה הנוספת כי אם לקח אסור לו להחזיר צריכה ביאור. ישנה אריכות בנושא בנושאי כליו של השו"ע – המפרשים את דבריו. בשיעור זה לא נעסוק בכך אך כדי לשים לב להדגשה זו.
שקף מספר 6
מצאתי חפץ ויש עליו משהו שלא בטוח אם אפשר להגדיר אותו כסימן… מה אעשה? בנושא זה למדנו מחלוקת ראשונים.
הרי זה ספק ולא יטול.
(רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ב)
אזלינן לחומרא דאיסורא הוא ומכריז [מחמירים משום ספק איסור, ומכריז] (רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ח).
שקף מספר 7
למרות כל מה שלמדנו – או נכון יותר לצד מה שלמדנו – יש מקרים בהם מחוייב המוצא להתעלם. הגמרא מביאה שלוש דוגמאות:
מצא שק או קופה (וכל דבר) שאין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול. מנהני מילי? – דתנו רבנן: והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו – לכך נאמר והתעלמת מהם.
לכהן אסור, לאדם שיפסיד מכך מותר אך אינו חייב ולזקן שאינו לפי כבודו יש דיון ברמת הפטור שלו.
האם 'זקן' יכול לפטור עצמו מכל התעסקות בכל אבדיה?
…אמר רבא: כל שבשלו מחזיר – בשל חבירו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען – בשל חבירו נמי פורק וטוען.
(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד א).
שקף מספר 8
כהמשך לשקף הקודם, מה קורה כאשר אם יתעסק באסדה הוא עצמו יפסיד ממון רב?
אינו חייב להוציא ממון על זה אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן, שעל ידי טרחו בהשבת אבדה, יגיע לו איזה הפסד מניעת הריווח ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה.
(שולחן ערוך הרב הלכות מציאה, סעיף לג)
שקף מספר 9
נחזור לדיונים היומיומיים מתחילת השיעור ונוסיף לדון בכמה נוספים:
מצאתי חפץ בלי סימן במקום מוצנע, מה עלי לעשות?
ביקשתי לפרסם מודעה בעיתון השכונתי ולהכריז שמצאתי טבעת. מחיר המודעה הוא 500 ₪. האם אני מחוייבת לפרסם את המודעה?
בדרכי לעבודה מצאתי ארנק על הרצפה. אם אתעכב להשיבו אפסיד יום עבודה. האם אני מחוייב לעשות זאת?
קניתי פחית שתיה במכונה. עלות הפחית שישה שקלים. הכנסתי מטבע של 10 ₪ וקיבלתי עודף – 15 ₪. מה עלי לעשות?
השכן שלי כרת ענפים מעץ התפוזים שלו ונפלו תפוזים על הכביש. ברצוני לקחת אותם. האם זה מותר?
מצאתי בקבוק זכוכית עם סימן, הנחתי אותו ליד דלת ביתי וכשבני נכנס הביתה הוא נתקל בבקבוק ושבר אותו. היום הגיע בעל הבקבוק ודורש שאשלם על הנזק. האם הוא צודק?
להערות והארות:
משה שמעון אופן
[email protected]
054-8496992
דף הנחיות
כלכלה יהודית – מערך 4
מצאתי. מה עושים עכשיו?
[השבת אבידה 2]
מה במערך?
בשבוע שעבר למדנו על העקרונות של מצוות השבת אבדה. השבוע ננסה לגעת בנקודות מעשיות ולתרגם את ההלכות אל חיי היומיום.
שקף מספר 1
סיפורים מהחיים של השבת אבדה. נסו לדון עליהם על פי הכללים שלמדנו בשבוע שעבר, התמקדו גם בנקודות שעדיין לא ברורות. באלו מקרים ברור לנו הדין באופן חד משמעי ובאלו מקרים לא? מדוע?
מצאתי חפץ בלי סימן במקום מוצנע, מה עלי לעשות?
ביקשתי לפרסם מודעה בעיתון השכונתי ולהכריז שמצאתי טבעת. מחיר המודעה הוא 500 ₪. האם אני מחוייבת לפרסם את המודעה?
בדרכי לעבודה מצאתי ארנק על הרצפה. אם אתעכב להשיבו אפסיד יום עבודה. האם אני מחוייב לעשות זאת?
שקף מספר 2
בואו נדבר על אופני ההכרזה. פעם הכל היה פשוט יותר. שָׁלשׁ רְגָלִים הם שלושה חגים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם מצווה מהתורה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים, בימים אלו רוב היהודים עלו לירושלים ומשכך ידעו להגיע ל'אבן הטוען' המקום בו התרכזו האבדות מהשנה כולה.
אבן טוען הייתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה.
תנו רבנן בראשונה כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים ואחר רגל אחרון שבעת ימים כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות
(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא, דף כח עמוד ב)
אבדת גוי – מאמר מנומק ומפורט של הדיין הרב יצחק דסקל בירך שליט"א
דין השבת אבידה לגויים בזמן חז"ל ובזמן הזה
ובו יבואר: א. מתי חייב להשיב אבידת גוי, מתי אסור, ומתי ראוי ממידת חסידות. ב. מה הם שבע מצוות בני נח. ג. ההבדל בין גויים בזמן חז"ל לגויים בזמנינו. ד. דין טעות גוי והפקעת הלואתו בזמן הזה.
הנידון
"מצאתי שעון יקר בחוץ לארץ במקום שרובם גויים לאחר שהבאתי את השעון לביתי הבחנתי ששי עליו פרטי בעל האבידה האם עלי להשיב לו או שמותר לי לקחת את האבידה לעצמי"
תשובה
צריך להשיב
מנין שאבידת גוי מותרת
גרסינן בבבא קמא (קיג, ב) וז"ל הגמרא:
"אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת, שנאמר (דברים כב, ג): לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא: הני מילי היכא דלא אתי לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה! אמר רבינא: ומצאתה (שם), דאתאי לידיה משמע" ע"כ.
פירוש: מנין לאבדת הכנעני שהיא מותרת, דכתיב (דברים כב, ג) "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" ע"כ, וכיון דכתיב "אחיך", בא הכתוב לומר דדוקא אבדת אחיך אתה חייב להחזיר, דהיינו ישראל שהוא אחיך, ולא הגוי שאינו אחיך. ומקשה הש"ס, ודלמא דוקא כאשר לא הגביה האבדה אלא ראה ברשות הרבים אבידה, יכול להתעלם ממנה, שאינה אבדת אחיך, דכתיב לא תוכל להתעלם מאבדת אחיך, אבל מאבדת גוי שאינו אחיך אתה יכול להתעלם, אבל אם הגביה האבידה התחייב להשיבה לבעליה ואפילו הוא גוי, [שהרי להרבה תנאים גזל הגוי הוא אסור מהתורה, כמבואר שם בגמרא], אמר רבינא ד"מצאתה", משמע שהגביה, ועל זה כתיב אחיך, ללמד, שאפילו אם הגביה האבדה אינו חייב להשיב אלא לאחיו, עד כאן תוכן דברי הגמרא.
הנה נתבאר, שאבדת גוי מותרת ואפילו הגביה, וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה יא, ג), וכן פסק המחבר חושן משפט (רסו, א).
פעמים שחייב להחזיר מעיקר הדין או ממידת חסידות
ואף על פי שנתבאר שאבידת גוי מותרת, מכל מקום גרסינן בבא קמא (קיג, ב) "תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפי' אבידתו אסור" ע"כ. ועל פי זה פסק הטור והמחבר (סימן רסו, א) שאם יש חילול ה' חייב להחזיר. וז"ל הבית יוסף (שם)
"ומה שכתב ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה, היינו דרבי פנחס בן יאיר דבסמוך, אלא שרבי פנחס נקט קידוש השם במקום חילול השם. ומה שכתב וחייב להחזירה, נראה דהיינו לומר דאע"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה, כיון שיש בדבר חילול השם אם לא ישיבנה, כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב הגוי שישראל גנבוה" עכ"ל
והביאו הסמ"ע (שם, ג). הנה נתבאר, שאם מצא במקום שרוב ישראל ויודע שהיא של גוי, חייב להחזיר מפני חילול ה'. או בכל אופן שיש חשש שיהיה חילול ה', וזה מעיקר הדין.
ההבדל בין גזל הגוי לאבדת גוי
והטעם שגזל הגוי אסור (בבא קמא קיג, א), ואבדתו מותרת, מבואר במאירי (שם). וז"ל "שמציאה מקצת קנין הוא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת" עכ"ל. רצונו לומר, שכל אבדה, אפילו שיש לה סימן ובעליה לא התיאשו ממנה, מכל מקום, פקע שם הבעלים ממנה, שהרי נאבדה מהם והיא כהפקר לכל מוצא, לפיכך החזרתו היא כדין מעלה חסידות, ואין אנו מחוייבים בדרכי החסידות למי שאין לו דת.
מנין שאסור להחזיר לגוי אבידתו אפילו רוצה להחזיר
והנה בדברי רב לא נתבאר אלא שאינו חייב להשיב, אבל לא אמר רב שאסור להחזיר אם רוצה, אבל בגמרא בסנהדרין אמר שאסור להחזיר אבדת גוי, דז"ל הגמרא בסנהדרין (עו, ב) "אמר רב יהודה אמר רב: המחזיר אבידה לנכרי – עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו" ופרש"י וז"ל:
"והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם: רוה – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה – זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו: עכ"ל.
הנה מבואר דאסור להחזיר לגוי אבידה כיון שמראה שאינו מחזיר אבדה מחמת צוות בוראו אלא מדרכי המוסר, ולכן הוא מחזיר לגוי שאינו חייב להחזיר לו, ומשווה הגוי לישראל. אבל הרמב"ם כתב טעם אחר, וז"ל (גזלה ואבדה יא, ג) "אבידת הגוי מותרת שנאמר (דברים כ"ב, ג) אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם" עכ"ל, ונראה, שהרמב"ם מפרש כרש"י שמשוה הגוי הרווה לישראל הצמאה, אלא שמפרש, שהאיסור הוא לא מפני שמראה שאינו עושה מצוות בוראו, אלא מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה, דלא נראה לרמב"ם שיש איסור שמשיב גם מדרכי המוסר, ואין זה הכרח שכל מעשיו אינו לשם מצוות בוראו, דדלמא עושה גם בדרכי המוסר, אלא האיסור הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה. וכל זה באופן שאין חילול ה' ולא יתקדש ה' אם יחזיר.
וכל זה פסק המחבר וז"ל (חושן משפט, רסו, א)
"אבדת העובד כוכבים מותרת, שנא' אבידת אחיך (דברים כב, ג). והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה" ע"כ.
דברי הרמב"ם בדין מצוות שבע בני נח
ולהלן יבואר שגויים המקיימים שבע מצוות בני נח חייב להחזיר אבדתן. לפיכך ראינו להעתיק כאן את דברי הרמב"ם, בדין חיוב אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח.
וז"ל הרמב"ם הלכות מלכים (ח, י-יא)
"משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר (דברים לג, ד) מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר (במדבר טו, טו) ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות. כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם" עכ"ל.
ובהלכות מלכים פרק ט מבאר שבע המצוות וז"ל:
"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות" עכ"ל
ומבאר באריכות כל מצווה ומצווה, ותוכן המצוות כולם, הם לקיום חיי תרבות תקינים ונימוסי חברה הראויה.
האם הגויים בני זמנינו מקיימים שבע מצוות בני נח
והנה בימינו הגוים התרבותיים מקיימים שבע מצוות בני נח, דכידוע הנוצרים והמוסלמים מאמינים בא-ל אחד ואינם עובדי עבודה זרה, אלא שיש מהם שמאמינים בשיתוף, אבל אינם עובדי עבודה זרה, ואינם מברכין את ה', ואינן חשודים על שפיכות דמים.
והנני מעתיק לשון הרמב"ם בביאור פרטי דין גילוי עריות, ותראה שאין הגויים התרבותיים חשודין על זה ברובם, דז"ל הרמב"ם (מלכים ט):
"שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה, שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו, ואת אמו כמשמעה, ודבק באשתו ולא באשת חבירו, באשתו ולא בזכור, והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד, ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" עכ"ל.
ובהלכה ו כתב, וז"ל:
"בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום, וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו, וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה, והוא נהרג לבדו, ואין הורגין את הבהמה, שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל" עכ"ל.
ובהלכה ז כתב וז"ל:
"אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה, אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה, שנאמר והיא בעולת בעל, במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח, אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב, ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל, בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל, אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף" עכ"ל.
וכן מקיימים מצוות דינין כלשון הרמב"ם (שם, יד) "וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם" עכ"ל.
הנה מבואר שמצוות בני נח הם לקיום חיי החברה, ורוב הגויים התרבותיים בימינו מקיימים מצוות הללו.
ואף על פי שכתב הרמב"ם "אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם", מכל מקום, אם מקיימים אותם אינם עוברי עבירה, שהרי התנה הרמב"ם "וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח " ולא התנה לקיים מפני שה' ציוה את משה.
ועכשיו נבואר לבאר, האם כל מה שהתירו חכמים בגוי, דהיינו טעותו ואי השבת אבידתו, והפקעת הלוואתו, האם זה גם בגויים בני זמנינו.
דין אבידת גוי שמקיים שבע מצוות בני נח
וראש המדברים בזה, הוא רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן שנח) וז"ל
"נכרי הזריז בשבע מצות שנצטוו לבני נח, הזהר מטעותן שטעותן אסור, ותשיב לו אבידה ואל תזלזלהו, אלא תכבדיהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה" עכ"ל.
הנה לא כתב שצריך הגוי לשמור שבע מצוות בני נח מפני שה' ציווה. ומבואר בדבריו, שגוי הזריז בשבע המצוות, אפילו לא מקיימן מפני שה' ציוה את משה, אסור להטעותו, וכפל בלשונו, שלא תאמר שראוי לא להטעותו, אלא כתב שטעותן אסור, דהיינו שאינו בכלל גוי שהתירו טעותו, וכן מצוה להשיב אבידתו.
המאירי כתב בלשון אחר, וז"ל (בבא קמא קיג, ב)
"כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה, ואף בטעות, ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק" עכ"ל,
הנה התנה המאירי שיהיו "גדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד", וגויים בני זמנינו רובם אינם מאמינים. אבל מכל מקום יש לומר, שאין כונתו שיהיו ממש מאמינים, אלא שיתנהגו בדרכי הדת ועובדי אלוקות בנימוס וחיי חברה.
וכן מבואר בתורה תמימה וז"ל (דברים כב, ג. הערה כב)
"כל המפרשים כתבו בכלל הדין הזה, [שאבדת גוי מותרת], דאיירי בעובדי אלילים הפראים, אבל בסתם אומות דינם כישראל לכל דבר, וכולם כתבו כן רק על פי הסברא, ולא הביאו מקור לדבריהם. אבל לדעתי הנה דבר זה מבואר מפורש בדרשת הגמרא בבא קמא לח א' לענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, א"ר אבהו, מאי דכתיב (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקדוש ברוך הוא שאין האימות מקיימים שבע מצות עמד והתיר ממונן, ע"כ. וכמה עמוקים ונאמנים הדברים הקצרים האלה, כי הנה ענין שבע מצות ידוע, שהם אבר מן החי, דינין גזל ושפיכות דמים גילוי עריות, ברכת השם, ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימים מצות אלו ורק עושים ההיפך, אוכלים אבר מה"ח ואין דין ודיין ביניהם וגוזלים ושופכים דמים ומגלי עריות ומברכים את השם, הרי אין יתרון לאנשים כאלה על חיתו טרף אף במאומה, והם מחריבי עולם ומזיקים לחברת האדם ומהרסים את ישוב העולם ותיקון המדינות, ובודאי אינם ראוים להחשב לסוג אנשים מן הישוב וממילא אין כל דין ומשפט ולכן גם אין חזקת ממונם עליהם, אבל אלה המקיימים שבע מצות, והם רוב האומות שבזמן הזה, ובכל המדינות הנאורות, נעלה מעל כל ספק שדינם שוה בכל לישראל, וזה לדעתי ענין אמתי ומסתבר, ועוד עיין מה שכתבתי לקמן ריש פרשת ברכה" עכ"ל.
הנה מבואר בדבריו, שאין צריך שיהיו מאמינים ובני דת, אלא שיתנהגו בחיי חברה תקינים.
ואף על פי שלאחר שכתב התורה תמימה דברים הללו, הגוים "הנאורים" הללו הרגו רצחו ושחטו ששה מליון יהודים כחיות טרף, וכגרועים מהם, מכל מקום, אי אפשר לתת חותמת כזו על כולם, ובדאי הללו דינם כחיות ולא כבני אדם, אבל סתם גוי מוחזק בכשרות, אלא אם כן ידוע שלא.
כן סוברים גם במשנת רבי אלעזר ורבי מאיר אריק
אבל יש לדקדק בזה, דמנין לספר חסידים שיש להשיב אבידתו, והרי אפילו אם מקיים שבע מצוות בני נח לאו אחיך הוא, דהרי הא דאין משיבין אבידה לגוי למדו מדכתיב (דברים כב, ג) לכל אבידת אחיך, וגוי לאו אחיך הוא אפילו מקיים שבע מצוות בני נח, דהנה כתב הרמב"ם (מלכים ח, י) דגר תושב הוא המקבל שבע מצוות בני נח ואיתא בספרי (דברים ראה פיסקא קיב) "לא יגוש, ליתן עליו בלא תעשה. את רעהו, פרט לאחרים. ואת אחיו, פרט לגר תושב" הנה גר תושב אינו אחיו. ועוד בהרבה מקומות למדו חז"ל שגוי אינו אחיך.
ומצאתי את שאהבה נפשי בביאור ארוך בשו"ת משנת רבי אלעזר מהגאון רבי אלעזר ברכהן הכהן זצ"ל, שמאריך בביאור ענין זה, ותוכן דבריו שיש שני דינים, גר תושב שחייבים להחייתו, ודין בן נח שאסור להטעותו וחייב להשיב אבידתו, וכדי להיות גר תושב להחיתו חייב לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, כיון שציוה ה', אבל כדי להקרא בן נח שמקיים שבע מצוות בני נח מספיק שייקיים מצוות בני נח אפילו שלא מקיימן כיון שה' ציוה, ומוכיח זאת בראיות ברורות, ומיישב מדוע נחשב אחיך לענין זה, ופוסק גם כן שגויים בני זמנינו שמקיימים חיי תרבות וחברה אפילו שאינם מאמינים אבל מקיימים שבע מצוות בני נח חייב להחזיר אבדתן ואסור להטעותן.
וגם הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל, בספרו מנחת פתים (חושן משפט סימן רסו, א) כתב, שהגויים בני זמנינו אינם עובדי עבודה זרה, וחייבים להשיב אבידתם. וז"ל
"מצאתי בספר החינוך מצוות עשה ר"ל, דביומו תתן שכרו ולא תלין פעולת שכיר קאי נמי לענין בן נח. ויעויין שם במנחת חינוך, דאף דבגמרא אמרו גר תושב, סובר החינוך דלאו דוקא, רק בכל בן נח הדין כן כשאינו עובד עבודה זרה, יעויין שם. ומכל שכן באומות שאנו דרים ביניהם, המאמינים בהשם יתברך ותורה מן השמים, שאנו מחוייבים גם על פי הדין להחזיר להם אבידה, ומכל שכן שאסור להטעותן, כמו שכתב בבאר הגולה ובשיטה מקובצת בבא קמא קיג בשם המאירי" עכ"ל.
שיטת השונה הלכות שגם גוי בזמן הזה אבידתו מותרת
הן אמת שראיתי מה שכתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל בספרו משנה הלכות (חלק ט סימן שעא) בדין זה, שחולק על ענין בתוקף רב, והנני מעתיק לשונו. וז"ל:
"בדין עכו"ם בזמן הזה, אי הוי כגר תושב לענין השבת אבידה. ומה שכתב שראה במלמד להועיל ובתורה תמימה נצבים כ"ט י"ח אות י"ז דעכו"ם בזמן הזה דינם כגר תושב לענין השבת אבידה, הנה, הגם כי מכל מלמדי השכלתי, אבל בכאן אינני מכירו, וגם בעל תורה תמימה אין לסמוך עליו. והגם כי בבאר הגולה חושן משפט סימן רס"ו רצה לפרש כן בדעת הרמב"ם, אבל על כל פנים נשמר מזה, דכתב על כל פנים מכח שאין להחזיק ידי הרשעים, וידוע דבזמן הזה ליכא אף אחד ששומר ז' מצות שלהם, לבד כי כבר אמרתי דלדעת הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים דכל עכו"ם שאינו שומר ז' מצוות שלהם, הרי הוא חייב מיתה, ואפילו שומר הז' מצוות רק שאינו מודה שניתנו לו ע"י משה רבינו ע"ה הרי הוא בכלל, דמה לן ולשמירתו כיון דאינו מאמין שהוא מן השמים ע"י משה רבינו, וא"כ פשוט דבזמן הזה אין גם אחד בעולם שיודע וישמור את זה וז"פ לפענ"ד" עכ"ל.
מכל מקום לפי המבואר לעיל אין הכרח למה שכתב, דפשיטא שאם אינו מקיים מצוות שבע בני נח אינו בכלל גר תושב להחייתו, אבל מכל מקום, כיון שהוא בן תרבות, לא הפקירה התורה ממונו, וכמו שאמרו חז"ל בבא קמא (לח, א) שראה שאינם מקיימים ז' מצוות הפקיר ממונם, ואם אין בדעתו לסמוך על התורה תמימה, מה יעשה עם רבי יהודה החסיד בספר חסידים, ועם המאירי, ועם תשובות הגאון רבי אלעזר ברכהן זצ"ל ועם שיטת רבי מאיר אריק במנחת פיתים. ועוד, דדברי התורה תמימה בנויים על אדני השכל, וקבל האמת ממי שאומרה.
דינים העולים
שקף מספר 3
כיום, אין לנו מרכז יהודי אחד בו כולם מתקבצים. היכן נפרסם כיום? האם יש להוציא ממון עבור זה? אם פרסום מודעה עולה לי כסף, האם אני חייב לעשות זאת? רבי משה פיינשטיין נוגע בשאלות אלו בתשובתו:
הנה בענין פרסום מודעות להשבת אבידה, מספיק שיתלה מודעות במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם כגון במעלית של בתים הגדולים. כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג‘ רגלים בירושלים… אין מטריחים את המוצא מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים טוב להכריז אבל אינו חייב להוציא הוצאות – לשלם לעיתון על פרסום הודעה – ולחייב למאבד לשלמו.
(שו“ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן מה)
מוזמנים לדון על האופציות בזמננו, כאשר האינטרנט נגיש לכולם. בעבר היתה הצע חוק (ח"כ סלומינסקי ואריאל) להקים מן 'אבן טוען' וירטואלית באינטרנט, בה משטרת ישראל תעלה את כל המציאות והאבדות המגיעות לפתחה. האם זה רעיון טוב? אלו חסרונות ואלו מעלות תוכלו למצוא ברעיון כזה?
שקף מספר 4
עד עתה למדנו על מציאות שאין ספק שאבדו לבעליהן. מה קורה אם עולה ספק כזה? נניח מצאנו משהו שמונח בצד, במקום מוצנע. אין עליו סימנים אך לא נראה שנפל בטעות מכיס של מישהו אלא הוא הונח כאן בכוונת מכוון?
כך פוסקת המשנה:
מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן
(משנה מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ג)
שאלות לדיון:
*מדוע לדעתכם לא יגע בהן?
*האם הדין ישתנה אם יהיה סימן בגוזלות, נניח בקשר או במקום בו הן מונחות?
*באיזה מקרה קשר יהיה סימן ובאיזה מקרה לא?
שקף מספר 5
להלכה כך פוסק השולחן ערוך:
כל המוצא אבדה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, אם יבא ליטלה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם.
(שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבדה ומציאה, סימן רס, סעיף ט)
ההדגשה הנוספת כי אם לקח אסור לו להחזיר צריכה ביאור. ישנה אריכות בנושא בנושאי כליו של השו"ע – המפרשים את דבריו. בשיעור זה לא נעסוק בכך אך כדי לשים לב להדגשה זו.
שקף מספר 6
מצאתי חפץ ויש עליו משהו שלא בטוח אם אפשר להגדיר אותו כסימן… מה אעשה? בנושא זה למדנו מחלוקת ראשונים.
הרי זה ספק ולא יטול.
(רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ב)
אזלינן לחומרא דאיסורא הוא ומכריז [מחמירים משום ספק איסור, ומכריז] (רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ח).
שקף מספר 7
למרות כל מה שלמדנו – או נכון יותר לצד מה שלמדנו – יש מקרים בהם מחוייב המוצא להתעלם. הגמרא מביאה שלוש דוגמאות:
מצא שק או קופה (וכל דבר) שאין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול. מנהני מילי? – דתנו רבנן: והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו – לכך נאמר והתעלמת מהם.
לכהן אסור, לאדם שיפסיד מכך מותר אך אינו חייב ולזקן שאינו לפי כבודו יש דיון ברמת הפטור שלו.
האם 'זקן' יכול לפטור עצמו מכל התעסקות בכל אבדיה?
…אמר רבא: כל שבשלו מחזיר – בשל חבירו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען – בשל חבירו נמי פורק וטוען.
(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד א).
שקף מספר 8
כהמשך לשקף הקודם, מה קורה כאשר אם יתעסק באסדה הוא עצמו יפסיד ממון רב?
אינו חייב להוציא ממון על זה אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן, שעל ידי טרחו בהשבת אבדה, יגיע לו איזה הפסד מניעת הריווח ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה.
(שולחן ערוך הרב הלכות מציאה, סעיף לג)
שקף מספר 9
נחזור לדיונים היומיומיים מתחילת השיעור ונוסיף לדון בכמה נוספים:
מצאתי חפץ בלי סימן במקום מוצנע, מה עלי לעשות?
ביקשתי לפרסם מודעה בעיתון השכונתי ולהכריז שמצאתי טבעת. מחיר המודעה הוא 500 ₪. האם אני מחוייבת לפרסם את המודעה?
בדרכי לעבודה מצאתי ארנק על הרצפה. אם אתעכב להשיבו אפסיד יום עבודה. האם אני מחוייב לעשות זאת?
קניתי פחית שתיה במכונה. עלות הפחית שישה שקלים. הכנסתי מטבע של 10 ₪ וקיבלתי עודף – 15 ₪. מה עלי לעשות?
השכן שלי כרת ענפים מעץ התפוזים שלו ונפלו תפוזים על הכביש. ברצוני לקחת אותם. האם זה מותר?
מצאתי בקבוק זכוכית עם סימן, הנחתי אותו ליד דלת ביתי וכשבני נכנס הביתה הוא נתקל בבקבוק ושבר אותו. היום הגיע בעל הבקבוק ודורש שאשלם על הנזק. האם הוא צודק?
להערות והארות:
משה שמעון אופן
[email protected]
054-8496992
