דף הנחיות

כלכלה יהודית – מערך 4

השבת אבידה

מה במערך?

השבוע נלמד על מצוות השבת אבדה. מה עלי לעשות אם מצאתי חפץ שנאבד למישהו? נלמד על ההוכחות השונות שניתן להביא על מנת לקבל את האבדה בחרה. נדון בהבדל בין פעם להיום וכיצד יש להכריז על מציאת אבדה בלי שרמאים יוכלו לנצל את ההזדמנות ולקחת אותה לעצמם.

שקף מספר 1

שאלה לדיון

מצאתי טבעת יהלום ברחוב, מה עלי לעשות איתה. זו הזדמנות לשוחח על אבדות ומציאות באופן כללי, לדון על סוגים שונים של אבידות, על ההבדל בין שטר כסף שנמצא על הרצפה לבין שקית של מטבעות הנמצאת במקום מוצנע כלשהו.

הלכות השבת אבדה רבות הן ומתפרסות על פני סוגיות רבות. לא נקיף את הסוגיה כולה בשיעור היום אבל יחד נכיר מעט את המושגים המרכזיים במצווה זו.

שקפים מספר 2-3

בשקפים אלו נראה את מקורות המצווה להשיב אבדה:

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ (שמות, כג, ד)

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. (דברים, כב, א-ג)

התורה מביאה דוגמאות שונות. חכמים בגמרא לומדים מכך הלכות חשובות בדיני ובהלכות השבת אבדה. אנו לא נתמקד בכך הפעם, אבל כדאי שננהל דיון מעמיק על האופנים בהם נוכל לברר את עובדת היותו של הטוען לאבדה – דובר אמת.

מה היינו מבקשים לשמוע מאדם שטוען שהוא איבד את החפץ, כדי שנהיה משוכנעים כי אכן הוא המאבד?

שקף מספר 4

עד עכשיו התבוננו בסוגיה בעיניים של מוצא. בואו נעבור לכסאו של המאבד. נניח ואיבדתם חפץ. במה הייתם מצטיידים כדי לשכנע את המוצא שהחפץ שלכם?

חברים שיכולים להעיד שהחפץ שלכם, סימן מסוים שיש לכם בחפץ ועוד…

נסו לדרג את רמת האמינות של האפשרויות השונות (מה הכי ישכנע, מה לא ישכנע בכלל וכדומה)

שוחחו על סוגים שונים של סימני היכר, מהו סימן חזק בעיניכם? מהו סימן שלא היה משכנע אף אחד?

שקף מספר 5

רגע לפני שנלמד את המקורות לגבי הסימנים השונים, נעצור רגע ונראה מה הדין כאשר אין סימנים בכלל.

בכל מציאה יש לבחון האם קיימים סימני היכר דרכם ניתן לזהות מי היו הבעלים של החפץ והם נקראים 'סימנים'. 

מצאנו חפץ שאין בו סימנים? 

אם סביר להניח שהבעלים התייאשו – בדרך כלל חוסר סימנים גורם לכך שהבעלים התייאשו ממציאת החפץ – יכול המוצא לקחת את החפץ לעצמו.

אך אם סביר להניח שהבעלים לא התייאשו עדיין – גם אם הם יתייאשו כאשר יגלו שהחפץ אבד – אסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו. דין זה נקרא 'יאוש – שלא מדעת'.

הנושא של 'יאוש' הוא רחב ועמוק ועל כן לא נכנסנו לעובי הקורה בשיעור זה. חשוב להכיר את המושג ולדעת שיש מקום להתייעץ עם רב מורה הוראה במקרה בו ניפגש עם חפץ אבוד כזה.

חובת ההכרזה על מציאת חפץ אבוד אינה קיימת במקרה שמצאנו חפץ ללא סימנים. אין טעם להכריז על מציאה ללא סימנים, כי אין סימני זיהוי לדעת מי הבעלים, אך אם יש סימנים – צריך להכריז על המציאה.

שקף מספר 6

חכמים בגמרא הסתפקו בספק מעניין. האם על פי התורה ניתן לתבוע ולקבל חפץ אבוד גם על פי סימנים או שמדין התורה יש להחזיר רק על פי עדים וחכמים הם אלו שתיקנו שנחזיר גם על פי סימנים.

בלשון חכמים: 

איבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן (בבא מציעא, כז, א).

לדיון זה יש משמעות הלכתית. מה יקרה אם אדם ישלח ביד שליח גט לאישתו והשליח יאבד את הגט, האם נוכל להחזיר לשליח על פי סימנים?

אם נאמר שמהתורה סימנים אינם מספקים אלא חכמים תקנו לסמוך עליהם, תקנות אלו קיימות רק בענייני ממון – כגון להחזיר אבידה. אבל בענייני איסור – אשת איש, חכמים לא יכולים לתקן כי זה יוצר מצב שלפי התורה האישה אסורה להינשא כיון רק על פי עדים ניתן להשיב את הגט.

בהלכה, עדות היא הכלי הראייתי החזק ביותר וכאשר שני עדים מעידים על בית-הדין לקבל את דבריהם, ובלשון התורה: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

על פי ההלכה, עד הוא אך ורק אדם שראה במו עיניו או שמע במו אוזניו את העניין עליו הוא מעיד. אין אפשרות להעיד על דבר ששמע מעד אחר (עד מפי עד), למעט במקרים בודדים (כגון בעדות על אדם נשוי שמת).

שקף מספר 7

אחד האתגרים העומדים לפתחו של מוצא אבדה הוא כיצד עליו להכריז באופן שלא יתן פתחון פה לרמאים לקפוץ על המציאה ולנסות את מזלם.

אתמר, רב יהודה אמר: אבידתא מכריז. (המוצא מכריז בצורה כללית שמצא אבידה, אך לא מפרט מה מצא. לשיטה זו, אם המאבד יאמר מה החפץ – לא יחזירו לו, אך אם ייתן סימנים – יחזירו לו, גם אם לא מדובר בסימנים טובים).

ורב נחמן אמר: גלימא מכריז (המוצא מפרט את שם החפץ שמצא. לשיטה זו, אם המאבד יביא סימנים – לא יחזירו לו, אך אם ייתן סימנים טובים – יחזירו לו).

נפסקה הלכה כרב נחמן ולכן "כל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר – מקרב" (נימוקי יוסף, מסכת בבא מציעא דף יג עמוד ב). 

כלומר, המוצא צריך לפרסם בצורה כזו שהפרסום יגרום למאבד לבדוק האם אבד לו חפץ, לכן אם הפרסום יהיה כללי מידי, המאבד לא יחשוב לבדוק שאיבד חפץ, לכן יש צורך לפרסם את סוג המציאה.

בגמ' עוד מובא: רב יהודה אמר: אבידתא מכריז, דאי אמרת גלימא מכריז – חיישינן לרמאי. (יתכן ואדם רמאי ישמע מבעלי החפץ שהם איבדו את החפץ, והרמאי מכיר את החפץ ויוכל לתת סימנים ובכך לגנוב את החפץ). רב נחמן אמר: גלימא מכריז, לרמאי לא חיישינן, דאם כן אין לדבר סוף". (הרמב"ם {הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ב} הסביר, מדוע לא חוששים לרמאים: "לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקין").

תנן (הגמ' כעת מבררת איך רב יהודה ורב נחמן יסבירו את המשנה): אמר את האבידה ולא אמר את סימניה – הרי זה לא יתן לו. אי אמרת בשלמא (כדעת רב יהודה) אבידתא מכריז – הא קא משמע לן, אף על גב דאמר גלימא, כי לא אמר סימנין – לא מהדרינן ליה. אלא אי אמרת (כדעת רב נחמן) גלימא מכריז, אמר איהו (המוצא מכריז שמצא) גלימא, ואמר איהו (המאבד אומר שאיבד) גלימא – צריכא למימר כי לא אמר סימנין – לא מהדרינן ליה? (פשוט שאם המאבד לא נותן סימנים שלא מחזירים לו את הגלימה)? – אמר רב ספרא: לעולם גלימא מכריז. אמר איהו (המוצא) גלימא, ואמר איהו (המאבד) סימנין. ומאי לא אמר את סימניה – לא אמר סימנין מובהקין דידה.

שקף מספר 8

יש שלוש רמות של סימנים:

סימנים מובהקים ביותר – לדוגמה, נקב בצד פלוני (הכלל הוא, סימן מובהק הוא שלא ימצא רק אחד מאלף, והוא דבר זר ומופלג, בית שמואל, אבן העזר, יז, ע).

סימנים אמצעיים – סימן היכר שלא כל כך מצוי כמו מידת האורך או הרוחב או המשקל של החפץ, או סוג הקשר (למשל חפץ שמונח בתוך אריזה עם קשר מיוחד)

סימנים גרועים – סימן שמצוי בהרבה חפצים, כך שאין זיהוי וודאי לבעלי החפץ. למשל צבע החפץ, או האם מדובר בחפץ גדול או קטן. (סמ"ע סימן רסז ס"ק ז). כמו כן מידת אורך של בגד שמיוצר בצורה המונית – לא נחשב לסימן.

במשנה במסכת ב"מ בדף כז עמוד א עוד מובא: ניתן להחזיר אבידה רק ע"פ סימנים ולא ע"פ טביעות עין. הטעם לכך הוא, מכיוון שאנו חוששים שמא התובע בעלות על החפץ – משקר ואין לנו כל דרך להוכיח שבאמת החפץ שייך לו, לכן רק לאחר שהתובע יוכיח את בעלותו על החפץ ע"י נתינת סימנים שכליים – נוכל להאמין לו ולתת לו את החפץ. אומנם ת"ח אין חשש שמשקר, לכן נאמן בטביעת עין ללא סימנים, שכן טביעות עין חזקה הרבה יותר מסימנים. (כך הסביר הרא"ם את ההבדל בין סימנים שהם הכרה שכלית, לבין טביעות עין שזהו הכרה חושית).

המגיד משנה (הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ג) כתב, שישנם שלושה סוגי סימנים:

א. סימן מובהק ביותר – סימן היכר ייחודי, כמו נקב או כתם שיש ליד אות מסוימת בשטר. סימן זה מועיל מהתורה ונחשב כמו לעדות של עדים לכן ניתן להחזיר את האבידה למי שנותן סימן מובהק. הב"ש (אבן העזר סימן יז בס"ק עב) כתב בשם המשאת בנימין (סימן סג) את ההגדרה של סימן מובהק: "הכלל הוא, סימן מובהק הוא שלא ימצא רק אחד מאלף, והוא דבר זר ומופלג".

סימן בינוני (או סימן מובהק) – סימן היכר שלא כ"כ מצוי כמו מידת האורך או הרוחב או המשקל של החפץ, או סוג הקשר (למשל חפץ שמונח בתוך אריזה עם קשר מיוחד). גם מניין נחשב לסימן. (למשל מצא מספר מכנסיים בשקית, מניין המכנסיים נחשב לסימן). וכן מיקום הנחת החפץ נחשב לסימן. גם שמו של בעלי החפץ שרשום על החפץ, נחשב לסימן. 

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ה) ציין מה נחשב לסימנים מובהקים: "הסימנים המובהקין – סומכין עליהם, ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה. והמדה, או המשקל, או המנין, או מקום האבדה – סימנין מובהקין הן". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסז סעיף ז.

ג. סימן גרוע – סימן שמצוי בהרבה חפצים, כך שאין זיהוי וודאי לבעלי החפץ. למשל צבע החפץ, או האם מדובר בחפץ גדול או קטן. (סמ"ע סימן רסז ס"ק ז). כמו כן מידת אורך של בגד שמיוצר בצורה המונית – לא נחשב לסימן.

השולחן ערוך בסימן רסז סעיף ה פסק ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה ג), שלא ניתן להחזיר אבידה לרמאי בסימן בינוני (סימן מובהק), אלא יש צורך להביא עדים שהחפץ היה שייך לו, אבל הרמ"א בסימן רסז סעיף ו פסק, שמספיק סימנים בינוניים (סימן מובהק) בכדי להחזיר אבידה גם לרמאי, כפי שפסק הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן יד): "אבל בסימן מובהק – יראה שמחזירין לכל אדם".

בהמשך השיעור נראה את דברי הברייתא, שבראשונה היו מחזירים אבידה לכל מי שנתן סימנים (כולל לרמאים), אך משרבו הרמאים חכמים תקנו שיש לאמר לרמאי להביא עדים שהוא אינו רמאי. נחלקו הפוסקים, האם סוג הסימן השלישי נחשב לסימן או שכלל לא נחשב לסימן. מחלוקתם תלויה בהסבר מה שהיה בתקופה הראשונה, בה החזירו את האבידה לכל מי שנתן סימנים, האם מדובר על סימנים גרועים, או על סימנים בינוניים:

א. הסמ"ע בסימן רסז ס"ק ט כתב: לדעת הרא"ש והרמ"א (שהובא לעיל) – סימן גרוע נחשב לסימן, ולכן בראשונה היו מחזירים אבידה גם לרמאים לפי סוג הסימן השלישי. לאור זאת היום מי שיביא ראיה שהוא לא רמאי או שהוא תלמיד חכם ניתן להחזיר לו אבידה גם לפי סוג הסימנים השלישי. אומנם היום שיש רמאים, אין להחזיר אבידה לפי סימן גרוע, אלא רק ע"י סימן בינוני (שלפעמים נקרא סימן מובהק).

אבל לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך (שהובא לעיל) – סימן גרוע לא נחשב לסימן כלל, ולכן בראשונה היו מחזירים לכולם רק ע"י סימן בינוני, וגם היום מי שיביא ראיה שהוא לא רמאי או שהוא תלמיד חכם – ניתן להחזיר לו אבידה גם לפי סימן בינוני, אך היום שיש רמאים – ניתן להחזיר רק ע"י עדים או ע"י סימן מובהק ביותר מהסוג הראשון. (כך הסמ"ע ביאר בס"ק ז).

ב. אבל הש"ך בסימן רסז ס"ק ג כתב: סימן גרוע לא נחשב לסימן כלל גם לפי הרא"ש והרמ"א. ולכו"ע גם בתקופה הראשונה לא החזירו סימנים לפי הסוג השלישי, אלא רק לפי סימנים בינוניים. לאור זאת היום מי שיביא ראיה ע"י עדים שהוא לא רמאי או שהוא תלמיד חכם – ניתן להחזיר אבידה גם בסימנים בינוניים. (דין זה מוסכם גם לרמב"ם). אומנם היום שיש רמאים, לפי הרא"ש והרמ"א, אין להחזיר לפי סימנים בינוניים אלא רק ע"י סוג הסימנים הראשון – סימן מובהק ביותר.

אבל לפי הרמב"ם והשולחן ערוך, ישנן שלושה חילוקים: א)- לתלמיד חכם או לאדם שיוכיח ע"י עדים שהוא לא רמאי – ניתן להחזיר גם בסימנים בינוניים, כפי שהיה בתקופה הראשונה. ב)- לשאר אדם ניתן להחזיר רק באמצעות סימן מובהק ביותר כמו הסוג הראשון. ג)- לרמאי אין החזיר אלא רק ע"י עדים שיעידו שהחפץ היה שייך לו.

ערוך השולחן (סימן רסז סעיף ו) כתב: לא ניתן להחזיר לרמאי בסימן בינוני אלא רק בסימן מובהק ביותר או בעדים. אבל לדעת הט"ז לרמאי לא ניתן להחזיר אפ' ע"י סימן מובהק ביותר, אלא רק ע"י עדים שהחפץ היה שייך לו. ערוך השולחן פסק: "ולדינא נראה כדעה ראשונה, והרי אף באשת איש מתירין בזה. וכ"כ הראב"ד (שם) דסימן מובהק הוי כעדים, וגם הרמב"ם סובר כן, אלא שקורא לאמצעי מובהק באבידה כמ"ש. ורמ"א שכתב בלשון י"א – אסימן אמצעי קאי להסמ"ע, וגם להש"ך אתי שפיר. ודרכו כן. ודוק".

שקף מספר 9-10

האם מחזירים לאדם שהוחזק שקרן? שאלה זו רלוונטית במיוחד בימינו, בהם איננו סומכים באופן אוטומטי על אנשים והרוב מוחזקים שקרנים (טור). כיצד ננהג?

בא בעל האבידה ונתן סימנים שאינם מובהקים אין מחזירין.

והרמאי, אף על פי שאמר סימנים מובהקים אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו
(שולחן ערוך, רסז, ה)

בראשונה כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים מחזירים אותה לו אלא אם כן הוחזק רמאי משרבו הרמאים התקינו בית דין שיהיו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול:

הגה (דברי הרמ"א): ויש אומרים דבסימן מובהק מחזירין אפילו בזמן הזה ואין צריך לעדים שאינו רמאי (טור בשם הרא"ש):

הרחבה בענין זה נמצאת ב'להעשרה' בשקף הקודם.

שקף מספר 11

מה נעשה אם ההוכחות סותרות אלו את אלו?

באו שנים זה נתן סימני האבידה וזה נתן סימני האבידה כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיודה הא' לחבירו או יעשה פשרה ביניהם:

הגה: או שיביא האחד עדים. הביא זה עדים, וזה (הביא) עדים וסימנים = סימנים במקום עדים לאו כלום הוא ויהא מונח (שם, סעיף ח).

נתן האחד סימנים והשני הביא עדים יתן לבעל העדים אפי' אין מעידים שנפלו ממנו אלא מעידים שמכירים שהוא שלו (סעיף ט).

הרמ"א (אבן העזר סימן יז סעיף כד) פסק, שאפ' מאה סימנים גרועים – לא מצטרפים ולא ניתן להסתמך עליהם. הפוסקים נחלקו האם ניתן לצרף מספר סימנים בינוניים כדי שיחשבו לסימן מובהק ביותר.

הפתחי תשובה באבן העזר ס"ק קו (וכן מובא בב"ש בס"ק עג) הביא מחלוקת אחרונים, האם הרבה סימנים בינוניים, מצטרפים להיות סימן מובהק ביותר, (שכן לא ניתן להתיר עגונה אלא רק בסימן מובהק). לדעת הט"ז (ס"ק ל) והמשאת בנימין, סימנים אמצעיים מצטרפים להיות סימן מובהק ביותר, אבל הרבה סימנים גרועים, אינם מצטרפים להיות סימן אמצעי. וכן מובא בשו"ת גאוני בתראי (סימן מט). אבל לדעת הב"ח (סימן סה), גם הרבה סימנים אמצעיים אינם מצטרפים. הנודע ביהודה (מה"ת סימן סו) כתב ששני סימנים לא מובהקים באותו מת – חשובים כסימן מובהק.

התומים (בסימן סה ס"ק יד) כתב: המחלוקת שייכת רק באיסורים כמו התרת עגונות, אך בדיני ממונות ניתן לצרף לפי אומדנא שהצירוף מוסיף לזיהוי הבעלים: "וכבר עלה בלב רבים מחכמי ישראל אפילו בהתרת עגונה לומר תרי סימנין גרועין מצטרפין לסימן מעליא, ואפילו החולקים חששו לאיסור אשת איש, אבל בממון – כו"ע מודו שמוציא".

בספר מראות הצובאות (אבן העזר סימן יז ס"ק צח) מובא: "אולם למעשה נראה, דאין לעשות כלל בענין זה, והכל לפי ראות עיני המורה, לפי ענין הסימנים, דאם הם סימנים חשובים, עד שכל אחד בפני עצמו קרוב להיות סימן מובהק – בזה ודאי דחבור שניהם גם יחד, לא ימצא אפילו באחד מני אלף, וחשיב סימן מובהק לכ"ע, כמו שהוכחנו למעלה מתשו' הרא"מ, וכן בכל כיוצא בזה, כשיהיה חבור הסימנים בגדר סימן מובהק, שהוא דבר זר ומופלג, ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות". (מובא בפתחי תשובה אבן העזר סימן יז ס"ק קו). כלומר יש לאמוד האם צירוף הסימנים מהווה סימן מספיק, בכדי שתהיה הוכחה על בעלי החפץ שנמצא. וכ"פ ערוך השולחן (אבן העזר סימן יז בסוף סעיף קעא).

שקף מספר 12

בשקף זה נסכם יחד את הדינים וההלכות שלמדנו.

מצאתי טבעת יהלום, מה אעשה?

האם יש סימנים? אלו סימנים?

כיצד אכריז על האבידה, כך שלא כל אדם יכול יהיה לטעון שהיא שלו?

למי אחזיר את האבידה?

מה יקרה אם מצאתי סכום כסף? מה יהיה הדין אם תהיה חתימה על שטר כסף, האם זה יחשב לסימן?

שקף מספר 13

נגענו בטיפה מן הים, בשקף זה נוכל לדון על אופציות נוספות של סימנים ואפשרויות זיהוי שונות.

משקל, מידת האורך או הרוחב ומניין – בגמ' בדף כג עמוד ב מובא: מידת אורך ורוחב ומניין – נחשבים כסימן: "ומדמשקל הוי סימן – מדה ומנין נמי הוי סימן". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ג: "אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו, או שראוי ליתן סימן במקומו, או בקשריו, או במנינו, או במדתו, או במשקלו". (וכן נפסק בסימן רסז סעיף ז).

מקום – הגמ' בדף כב עמוד ב עוד כתבה: גם כאשר יש סימן במיקום בו נמצא החפץ, שהמאבד יודע לומר את המיקום בו החפץ הונח – נחשב לסימן מועיל: "דאיתמר: מקום – רבה אמר: לא הוי סימן, ורבא אמר: הוי סימן". הרי"ף (דף יב:) והרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק יג הלכה ה) פסקו כרבא, שמקום מהווה סימן. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ג. הרמ"א בסימן רסב סעיף ט סייג: אם מדובר על מקום כללי שהרבה אנשים מניחים שם את חפציהם – המקום לא נחשב לסימן. כמובן אם בעל החפץ לא יודע היכן החפץ אבד, ונותן מיקום כללי, שלא נחשב לסימן.

קשר – בגמ' במסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב מובא: "להוי קשר סימן". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ג: "אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו, או שראוי ליתן סימן במקומו, או בקשריו, או במנינו, או במדתו, או במשקלו". הסמ"ע בסימן רסב ס"ק לה הדגיש שמדובר "כשהוא קשור בקשר משונה".

מניין – השולחן ערוך בסימן רסב סעיף טז פסק, שאם המאבד יודע לומר את מניין החפצים שנמצאו – נחשב הדבר לסימן: "המוצא מחטים וצנורות ומסמרים וכיוצא בהם, אם מצאם אחת אחת – הרי אלו שלו (כי מניין נחשב לסימן רק אם יש לפחות שני פריטים). שנים שנים או יותר – חייב להכריז, שמנין סימן".

הדרכי משה בסימן רסב ס"ק ג הסביר, מדוע בכסף מניין המעות לא נחשב לסימן, אך בשאר חפצים המניין כן נחשב לסימן: "דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו, ודרכן לאבדן דרך נפילה, ולכן בעינן שיהיו מונחים דרך מגדלים שיהא בו סימן, ובלא זה חיישינן דילמא דרך נפילה נפל, וכבר אייאוש ממנו. אבל מחטים ויתדות וכיוצא בהן, אין דרכן של בני אדם לשאת אותם אצלם, אם לא הצריכים להם, וכל הנושא אצלו מאלו הדברים יודע מניינן, ומדקדק בכך, ועל כן מנין הוי סימן".

להערות והארות:
משה שמעון אופן
[email protected]
054-8496992

***