דף הנחיות

שגרירי לשון טוב

מערך 6 // לשון הרע – מה רע?

מה במערך:

המערך עוסק בחזרה על עיקרי המקרים של איסור לשון הרע [לא כולל רכילות] במטרה להסב את תשומת הלב למקרים בהם אנו עלולים להיתקל בדברים אסורים.

בדברי הפוסקים מצאנו 4 צורות עיקריות של לשון הרע. דברי גנות, דברים המביאים נזק, דברים הגורמים לביוש חברו, דברים הגורמים לחסר את חברו.

לדבר גנות נחשב, סיפור על אדם שעשה כל דבר שאסור על פי התורה, ואפילו לספר שלא עשה דבר שחכמים אמרו לעשותו, ואפילו על דבר שאמרו שרק לכתחילה צריך לעשותו.

ואין הבדל לעניין זה בין דברים שבין אדם למקום לבין דברים שבין אדם לחברו.

גם לספר על מידות רעות של אדם נחשב דבר גנות.

ייתכן מעשה מסוים שאמירתו על אדם אחד ייחשב דבר גנות, ועל אחר איננו גנות.

אסור לספר חסרון מעלות של אדם, משום שפרסום הדבר יכול לגרום לו נזק. [ולפעמים הדבר עצמו מהווה גם גנות].

גם סיפור דבר גנות על רכוש האחר יכול להיחשב לשון הרע.

אסור לספר דבר שיבזה או יבייש את האחר, אף אם אין בו גנות לאחר.

אסור לספר דבר שעלול לפגוע  בכבודו או במעמדו של האחר.

בפתח מערך זה, האחרון בסדרת המערכים על הלכות לשון הרע ורכילות, בדברי החפץ חיים וזה לשונו: 

עתה בסעיפים הללו נדבר בחלק הגדול שבחלקיו מפני שאין שום צד זכות על המספר כי איננו מכווין לשום תועלת רק לספר בגנות חברו, והמכשלה בו יותר מצוי שנכשלין בו כמעט רוב העולם ורק מצד חסרון ידיעה. ולכן אבקש שאל יהיה לפלא בעיני הקורא במה שאאריך בו ואציע כל פרט בפירוש, כי אחשוב אולי יתן ה' שעל – ידי – זה תסור מעט מהמכשלה הגדולה הזו. (חפץ חיים לשון הרע כלל ה אות ב). 

רוב הדינים הכתובים במערך זה נלמדו כבר במערכים הקודמים. אך כדי לחזור ולהשיב אל הלב, את המקומות הרבים בהם אנו עלולים ח"ו להיכשל באיסור לשון הרע, הובאו שוב במערך זה הסוגים השונים של דברי לשון הרע.

שקף מספר 1

לשון הרע – מה נחשב רע?

חשוב לקרוא את הסיפור ולנתח אותו לחלקיו, בסוף המערך נחזור לסיפור זה, לבדוק האם יש חלק מהמידע המופיע בו שאיננו בגדר לשון הרע.

שקף מספר 2

4 דרכים, תוצאה אחת.

בדברי הראשונים מצאנו 4 הגדרות לדברים האסורים משום לשון הרע, דברי גנות, דברים הגורמים לנזק, דברים מביישים ודברים המחסרים את השני.

יש חשיבות לבירור מטעם איזה הגדרה הדברים נאסרים, כי אם הדבר נאסר רק משום שהוא עלול להזיק לזה שמספרים עליו, אם כן במקום שאין שום חשש שייגרם מזה נזק לא יעבור על איסור לשון הרע.

רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ב

אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת.

בהמשך הפרק מביא הרמב"ם שאסור גם לספר דברים שעלולים לגרום נזק.

רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ה

אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע.

רבינו יונה בשערי תשובה אומר, שבכלל כת מספרי לשון הרע הוא מי שגורם להבאיש את ריחו של חברו ולהבזותו בעיני אחרים. ודיבורים אלו אסורים אף במקום שאין באדם שמספר עליו דברים אלו שום עוול.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריד

ואם יספר ויודיע את תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו להבאיש את ריחו ולהבזותו בעיני בני עמו, על זה אמרו (סוטה מב, א): אשר כת מספרת לשון הרע אין מקבלת פני השכינה. וכן אם היה בעל תשובה והוא מספר עליו עונות ראשונים.

בפירוש המשניות הגדיר הרמב"ם את איסור לשון הרע באופן שונה מהגדרתו בספר "משנה תורה" וכך הוא מגדיר בפירוש המשניות:

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה טז

והואיל וזכרנו לשון הרע בחלק הדיבור האסור, הרי אני מבארו, ואזכור בו קצת מה שזכרו, הואיל ובני אדם בו בעוורון עצום, והוא הקשה שבעבירות אצל בני אדם תמיד, וכל שכן במה שאמרו החכמים שאבק לשון הרע לא ינצל האדם ממנו בכל יום, ולוואי שלא יהיה לשון הרע עצמו. ולשון הרע הוא סיפור רעות בני האדם ומומיהם, ולהחסיר אדם מישראל באיזה אופן שיהיה מן ההחסרה.

שקף מספר 3

המספר בגנות חברו.

בשקף זה דוגמאות רבות של דברים האסורים משום לשון הרע, אמנם לא כולם אסורים מאותו טעם, חלקם משום דבר גנות, חלקם משום שעלולים להסב נזק לאחר וכו'. חשוב לעבור ולנתח בכל דוגמה מה סיבת האיסור שבה.

מותר לספר על?

א. התנהגות בלתי מוסרית. 

ב. התנהגות בניגוד לתורה – האם זה גנות דווקא באיסורים חמורים וידועים או גם בדברים שרוב העולם נכשלים בהם?

ג. מידות מגונות – האם מידות רעות הן גנות דווקא כשהוא רכש אותם בעצמו, או שבכל אופן נחשב הדבר לגנות?

ד. עבר מפוקפק – אדם שחזר בתשובה האם אסור לספר על עברו, הרי גם לדברי כרגע הוא אדם כשר?

ה. התנהגות לא נימוסית – האם אסור לספר על אדם שלא יודע את כללי הנימוס המקובלים אף שאין בזה שום חסרון ערכי?

ו. חסרונות גופניים ונפשיים – האם לספר על אדם שיש בו נכות נפשית או גופנית נחשב לשון הרע, הרי איננו אשם בזה ואין בזה חסרון ערכי?

ז. שלילת מעלות – האם דבר שאיננו דבר שלילי רק חוסר תוספת [הוא לא יודע לצייר] נחשב לשון הרע?

ח. חסרונות סובייקטיביים – האם חסרון נמדד לפי החברה ואם כן האם לפי החברה של המספר או השומע או אולי של זה שמספרים עליו?

ט. חסרון של רכוש – האם שייך איסור לשון הרע גם בדיבור דברי גנות על רכוש של אדם, או שאיסור לשון הרע שייך דווקא בדברים על האדם עצמו?

שקף מספר 4

גנות – בין אדם למקום

בדברי הראשונים לא נתבאר מה ההגדרה של המושג גנות. האם הכוונה דווקא לדברים בהם אדם משתמש בכוח בחירתו לעשות דברים רעים המנוגדים לסולם הערכים שלנו, הן דברים האסורים על פי התורה הן על פי המוסר. או שאולי גנות הם גם דברים שאין בהם גנאי מבחינה ערכית, אך העולם רואה בדברים אלו גנאי. 

בדברי החפץ חיים נתבאר שלהגיד על אדם שיש לו מעט שכל נחשב גנות, אף ששאר דיבורים של חוסר מעלות החפץ חיים מגדיר את איסורם בגלל שעלולים להזיק לאחרים. ואולי דווקא חוסר חכמה נחשב גנות כי החכמה היא מהות האדם מה שאין כן בשאר חסרונות, [וכך גם נראה שגם חסרון במידות נחשב לשון הרע מטעם גנות, למרות שלפעמים מידות רעות לא נובעות מבחירתו של האדם].

כל דבר שעשייתו או אי עשייתו מנוגדים להלכה, הן דברים מהתורה הן דברים מדברי חכמים, ואפילו דברים שחכמים אמרו לעשות את זה לכתחילה. נחשב גנות ולכן המספרו עובר על איסור לשון הרע [אם לא שעושה כן לתועלת ולפי התנאים המתירים סיפור לשון הרע לתועלת].

חפץ חיים לשון הרע כלל ד [א-ב]

אפילו אם ראהו זה מקרוב בינו לבין עצמו שעשה דבר שאין ראוי על – פי הדין, והוא מהדברים שבין אדם למקום, (דבדברים שבין אדם לחבירו יש בזה חילוקים רבים ונבאר אם ירצה ה' לקמן בכלל י') גם – כן אסור לגנותו בזה אפילו שלא בפניו, אם לא על פי הפרטים המבוארים לקמן בסעיף ז'*.

ואין חילוק בזה בין אם הוא לאו גמור או עשה גמורה דאורייתא המפורסם שהוא אסור שבודאי יתבזה מאד לפני השומע על – ידי סיפורו, אפילו אם הוא דבר שאין נזהרין בזה הרבה מהמוני ישראל ואין לו בזה גנות גדול כל כך, כגון לומר על אחד שאינו רוצה ללמוד תורה או שדבר פלוני שסיפר הוא שקר (אם לא שיש תועלת בזה שהודיע לחבירו שהמעשה הוא שקר ומכוין רק לתועלת וכעין שנבאר לקמן בכלל י') וכל כיוצא בזה אף – על – פי – כן אסור, כיון שעל – כל – פנים לפי דבריו הוא איש שאיננו מקיים את התורה. ואפילו לספר עליו בענפי המצות, כגון שהוא עצרן בממון ואינו מכבד שבת כראוי, שדבר זה נכלל במצות עשה דזכור וכמו שכתב בספר חרדים, או אפילו הוא מילתא דרבנן בעלמא שהם אמרו שאין ראוי לעשות זה הדבר לכתחלה, והוא מספר עליו אפילו שלא בפניו, והוא אמת שראהו בעצמו שעשה הדבר הזה, גם – כן אסור.

שקף מספר 5

גנות בין אדם לחברו.

חפץ חיים לשון הרע כלל ה אות א

כשם שאסור לבזות את חבירו בענינים דבין אדם למקום כן אסור לבזותו בענינים דבין אדם לחבירו, ואפילו אם לא נתערב בהסיפור הזה שום תערובות של שקר. ולא אכחד תחת לשוני כי יש בזה שרשים וענפים רבים והרבה פעמים ישתנה זה הדין ונבארם אי"ה לקמן בכלל י' בארוכה, אך עתה נבאר מהם פרט אחד לאיסור אשר לא יפול בו שום ספק, והוא כגון שרואה לאחד שביקש מאת חבירו שילונו מעות (אף שהוא מצות עשה דאורייתא דאם כסף תלוה וכמו שמפורש בספר המצות לרמב"ם) או שייטיב עמו בשאר טובות ולא הטיבו, או בלאוין דבין אדם לחבירו כגון נקימה ונטירה (וכפי מה שמפרש ביומא כ"ג איזה היא נקימה ונטירה ע"ש) כיון שלא עשה לו רעה (וגם אין שום תועלת לאותו פלוני שכנגדו בספורו את הדבר הזה לבני אדם) לכן ההולך ומגנה אותו בזה לפני אנשים לשון הרע נקרא מן הדין. וכל זה אפילו אם רואה דבר זה בעצמו, ונתברר גם – כן אצלו שהיה יכול להיטיב עמו הטובה הזאת אך לא היטיבו מפני רוע טבעו, ושייך בזה כל חלקי האיסור אשר נתבאר בכלל העבר בסעיף ג' לענין בין אדם למקום. ואפילו אם מניעת הטובה היתה לאדם אחר והמספר מכוין רק לקנאת האמת, וכל – שכן אם מניעת הטובה היתה להמספר בעצמו בודאי אסור אחר – כך לילך ולגנותו עבור זה, והעובר על – זה לבד שנכשל בעון לשון הרע עוד נכשל בזה בלאו דלא תטור. ואם מכוין בהספור ההוא לנקום ממנו עבור זה ולפרסם את רוע לבבו לפני אנשים עובר גם – כן בלאו דלא תקום מלבד איסור לשון הרע.

שקף מספר 6

גנות מידות רעות.

החפץ חיים כותב שגם לספר על אדם שיש לו מידות רעות, לדוגמה אדם שמתגאה או כועס, נחשב דברי גנות. אף שלכאורה היה מקום לומר, שמכיוון שתכונות של אדם הם לא בהכרח דבר שבחר בהם. ואם כן אינם בגדר גנות, אלא כמו שכתב החפץ חיים לגבי סיפור מומים גופניים שאסורים משום שפרסומם עלול להזיק למסופר. אך ייתכן וכוונתו שמכיוון שחסרון  במידות הוא חסרון במהותו של האדם, לכן נחשב לגנות אף שלא בחר בזה. וכמו שהחפץ חיים החשיב חסרון חכמה לגנות.

בשונה מאדם שרגיל בחטא מסוים, שבו לפעמים נחשב כיוצא מכלל עמיתך ומותר לספר עליו לשון הרע. מי שדבוק במידות רעות לא מאבד את חזקת כשרותו בגלל זה. מכיוון שאין בני אדם יודעים את חומרת האיסור של ההתנהגות במידות רעות.

חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות ט

ועתה נחזור לענין שפתחנו בו, דממה שכתבנו בראש הסימן נלמוד דאסור לגנות את חבירו לספר עליו מדות המגונות שיש לו, כגון שראה עליו שנתגאה או כעס בדבר שלא כהוגן או שארי מדות מגונות, דזה ודאי גנאי גמור הוא, ואף שהוא אמת מי יודע אם לא עשה תשובה ולבו מר לו על המדות הרעות האלו, ואפילו אם הוא רואה עליו שהורגל באותן המדות הרעות ואין לבו מר עליהם כלל אף – על – פי – כן אסור לו לילך ולהלעיג עליו  דאולי אינו יודע את חומר איסורן, כי באמת זה אנו רואין בחוש לכמה אנשים ואפילו מבעלי תורה שאין מחזיקין המדות הרעות האלו לאיסור גדול כל – כך כמו שהם על פי אמת למתבונן בהם בכתובים ומאמרי חז"ל רק לדבר שאינו הגון סתם, ואולי גם החוטא הזה דעתו כן, ואם היה יודע את חומר איסורן כמו שהם אפשר שהיה מתחזק בכל כחותיו שלא לעבור עליהן (וכבר נמצא בשבת ס"ט ע"א שגג בכרת והזיד בלאו שמיה שגגה) ואדרבה אם רואה אותו שהורגל באחד מהמדות הרעות הנ"ל יש לו להוכיחו ולהציע לפניו את חומר איסורן ובזה יקיים מצות עשה דהוכח תוכיח את עמיתך ואפשר שיודה לו שעולה הוא עושה אבל עתה דרכו ישרה בעיניו וכמו שנאמר כל דרך איש ישר בעיניו על כן  אסור להחזיקו על – ידי – זה לרשע ולילך לספר עליו.

שקף מספר 7

גנות סובייקטיבית.

ישנם דברים שיכולים להוות גנות לאדם אחד ושבח לאדם אחר. לדוגמה לספר על אדם שתורם כל שנה סכום כסף מסוים לצדקה. האם סכום זה הוא שבח לתורם או להיפך תלוי בעושרו של התורם וכן ישנם דוגמאות רבות. התנהגות של אדם תלויה בחינוך אותו קיבל, ומבן אדם שהתחנך במקום טוב מצופה התנהגות יותר נעלה, מאשר מאדם שהתחנך במקום אחר. בהתאם לכך גם יקבע איסור לשון הרע ביחס לאותם אנשים.

יש לעיין בדברים שהם גנות סובייקטיבית: לדוגמה אם בחברה מסוימת מקפידים על דברים מסוימים, בין אם זה נושאי הלכה או מוסר, ובין בדברים בעלמא. ולדוגמה אם בקבוצה מסוימת מקובל שכל ילד ידע לנגן בכלי כלשהוא, האם לספר על אדם שלא יודע לנגן נחשב דבר גנאי. והאם דבר זה נמדד לפי החברה שאליה שייך המספר או אולי דווקא לחברה של השומע או אולי לפי החברה של זה שספרו עליו. ואולי אין דבר זה נקרא לשון הרע של גנות. אלא לשון הרע משום שעלול לגרום נזק כמו שמספר חסרון מעלה וכמבואר בשקף הבא.

חפץ חיים לשון הרע כלל ה אות ו

ודע עוד כלל פשוט בענין לשון הרע שתלוי לפי האיש שהוא מדבר עליו וימצא שאחד אומר דבר אחד על שני אנשים, באחד הוא מספר על – ידי – זה שבחו ובאחד הוא עובר על – ידי – זה על איסור לשון הרע. ואבאר דברי, כגון אם יאמר על איש שאחרים מספיקין לו את מזונו ואין לו דאגת פרנסה שהוא לומד לערך ג' או ד' שעות ביום, הנה לפי ערכו יהיה לו זה לגנאי גדול ולשון הרע מיקרי, ואם יאמר זה גופא על בעל בית שטרוד בפרנסתו הוא לו לשבח גדול. וכן כיוצא בזה בשאר עניני מצוות עשה שתלוי לפי ממון האיש, כגון לכבד שבת, שאם יאמר על אחד מבעלי בתים השפלים שהוא מוציא הוצאות כך וכך על שבת קדש הוא לו לשבח גדול, וזה גופא אם יאמר על מי שהוא נחשב לאיש עשיר איך שהוא מתנהג כך וכך בעניני שבת קודש לגנאי גדול יחשב לו ויהיה לבוז בעיניהם עבור זה ולשון הרע מיקרי. וכן באופן זה בעניני הצדקה שתלוי לפי ממון האיש גם – כן מה שיהיה לזה לשבח יהיה להשני לגנאי.

וכן בענין זה בבין אדם לחבירו אם יספר על אדם בינוני שמתנהג כך וכך עם שכיריו לא יהיה לו זה לגנאי ואם יספר זה גופא על החשוב שבישראל שמתנהג כך וכך עם שכיריו ומשרתיו יהיה לו זה לגנאי, וכל כהאי גוונא, על – כן קשה מאד להעתיק בספר כל הענינים הנכשלים בו בענין לשון הרע, רק קח דברי הרמב"ם עטרה לראשך וזכור אותו תמיד דכל דבר שאם יתפרסם יוכל לגרום לחבירו היזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע. והזהר אחי שאל יטעה אותך היצר לאמר הלא אמרו חז"ל כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד ותטעה לומר מה אמרתי עליו שהוא אינו לומד תורה רק ג' או ד' שעות ביום הלא איני מצווה לאהוב אותו יותר מכמוני והלואי שהיו אומרים עלי שאני לומד תורה ג' או ד' שעות ביום וכן כהאי גוונא בעניני הצדקה ובעניני הוצאות שבת קדש וכדומה, אבל באמת זהו טעות דכוונת הגמרא כל מאי דעלך סני וכו' היינו אם היית במדרגתו היה דבר זה שנאוי לך, ובאמת זה תלוי לפי האיש שדיבר עליו והמקום והזמן, אם לפי הענין יהיה זה לו לגנאי בודאי לשון הרע הוא מן הדין.

שקף מספר 8

להזיק לספר חסרון של אדם

נתבאר שגם לספר דברים העלולים לגרום נזק לזה שספרו עליו, נחשב לשון הרע. מקור דין זה בתלמוד ירושלמי, באדם שרמז רמז שבעקבותיו נגרם נזק לאדם אחר, ואמר רבי יוחנן שהרומז אמר לשון הרע בצינעא.

תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א הלכה א

בעון קומי רבי יוחנן איזהו לשון הרע האומרו והיודעו, חנותה דכיתנא הווה לון צמית והוה תמן חד מתקרייא בר חובץ ולא סליק אמרי מה אנן אכלי' יומא דין אמר חד חובצה אמר ייתי חובץ אמר רבי יוחנן זה לשון הרע בהצנע בולווטים דציפורין הוה להון צומות והוה תמן חד מתקריא יוחנן ולא סליק אמר חד לחבריה לית אנן סלקין מבקרא לר' יוחנן יומא דין אמרין ייתי יוחנן.

ידיד נפש מסכת פאה פרק א הלכה א

בָּעוּן קוּמֵי שאלו לפני רַבִּי יוֹחָנָן, אֵיזֶהוּ לְשׁוֹן הָרַע? נתן להם דוגמא הַאוֹמְרוֹ וְהַיּוֹדְעוֹ כלומר, אפילו אם אומר איזה דבר ברמז, נחשב ללשון הרע. ומביא מעשה חֲנוּתָהּ דְכִּיתְנָאי הַוֵה לוֹן צוּמוֹת חבורה של מוכרי כותנה נקראו ללכת לעבודת המלך וְהַוֵה תִמַן חַד מִיתְקָרֵי והיה שם אחד ששמו היה בַּר חוֹבֵץ, וְלָא סָלַק והוא לא הלך אתם לצבא אָמְרִי, מַה אַנָן אָכְלִין יוֹמָא דִּין ואמרו אלה שהיו בצבא, מה נאכל היום אָמַר חַד, חוֹבְצִין אמר אחד מהם נאכל היום חובצין, מין מאכל של עדשים, ומתוך כך נזכרו שבר חביץ לא בא לשרת אתם בצבא אָמְרוּ, יֵיתִי באו ונביא את בַּר חָבִיץ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה אָמַר לְשׁוֹן הָרַע בְּהַצְנֵעַ שאמר ברמז שנאכל חובצין, אבל כוונתו הייתה לבר חביץ.

עוד דוגמא ללשון הרע בּוּלְווּטֵיהּ דְצִיפּוֹרִין, הַוֵה לְהוֹן צוּמוֹת אנשים חשובים של ציפורי התגייסו לצבא וְהַוֵה תִמַן חַד מִתְקָרֵי והיה שם אחד שנקרא יוֹחָנָן, וְלָא סָלַק ולא הלך אתם לצבא אָמַר חַד לְחַד, לֵית אַנָן סָלְקִין מְבָקְרָה לְרַ' יוֹחָנָן יוֹמָא דִּין? כביכול שאל, האם אין אנו הולכים לבקר אצל ר' יוחנן היום? והוא התכוון לרמוז להם על יוחנן שלא בא אתם לצבא. כששמעו זאת נזכרו באותו יוחנן שלא בא אתם לצבא אָמְרִין, יֵיתִי יוֹחָנָן אמרו, מדוע יוחנן לא בא לצבא, יבוא אף הוא. אָמַר ר"ש בֶּן לָקִישׁ, זֶה אָמַר לְשׁוֹן הָרַע בְּצֶדֶק יש כאן לשון הרע בצורה של צדקנות, שעשה עצמו צדיק שרוצה ללכת לר' יוחנן ללמוד אצלו.

להלכה ולא למעשה: החפץ חיים כותב שהמספר חסרונות של אדם עובר באיסור לשון הרע, מפני שגורם נזקים לחברו על ידי שמתפרסמים דברים אלו עליו. ונראה מדבריו שחסרון בכישרונות של האדם או ביכולות הפיזיות שלו לא מוגדר דבר גנות, ולכן אוסרו רק מטעם שפרסום הדבר עלול לגרום נזק לזה שספרו עליו. [חוץ מחסרון חכמה שמחשיבו לגנות].

בדברי החפץ חיים נראה גם, שמדובר במקרים בהם סביר שייגרם נזק אם יתפרסמו הדברים. וכמו שכותב שלהגיד על אדם שהוא חלש נחשב הדבר ללשון הרע, אם אותו אדם מלמד או שכיר, משמע שאם איננו מלמד או שכיר אין זה נחשב לחסרון אף שייתכן שביום מן הימים ירצה להיות שכיר. וכעין זה כתב שלספר על יתום קטן דברים רעים גם נחשב לשון הרע, מכיוון שעלול לגרום שמי שאמץ אותו יסלקו מביתו. משמע שבסתם קטן לא חוששים שיצא רע מגנות שספר עליו. 

ואם כן יכול להיות שכוונתו לומר, שאם מאד לא סביר להניח, שהדברים לא יתפרסמו או שגם אם יתפרסמו לא ייגרם מהם נזק, לא ייחשב הדבר לשון הרע. [ועיין בנתיבות חיים שגם רצה לדייק כך מדברי החפץ חיים].

חפץ חיים לשון הרע כלל ה אות ב – ה

אסור לבזות את חבירו מצד חסרון שלימות המעלות שיש בו הן בחכמה הן בגבורה הן בעושר וכל כהאי גוונא. ואפרש את דברי בכל הפרטים. הן בחכמה, כגון להציע לפני אנשים איך שפלוני איננו חכם, ולא מיבעי אם הוא דבר שקר או הוא אמת במקצתו, והוא מגזם את הדבר יותר ממה שהוא, בודאי עון גדול הוא עד מאוד, והוא יותר חמור מסתם לשון הרע, והוא בכלל מוציא שם רע, כי הוא משפיל את חבירו בשקריו. אך אפילו הוא אמת גמור הלא כבר השרישונו כל הראשונים וכנ"ל בכלל א' דלשון הרע הוא אפילו על אמת, ודבר זה, דהיינו מה ששולל ממנו המעלות בודאי גם כן בכלל לשון הרע הוא, דהלא כתב הרמב"ם בפרק א' דאבות וזה לשונו שם: ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנותו באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו אם יהיה המגונה חסר כו' וכמו שהאריך שם דלשון הרע נקרא אם הוא אמת מה שדיבר עליו עי"ש. וגם ממה שכתב בפרק ז' מהלכות דיעות שלשון הרע נקרא דבר שגורם אם יתודע זה לאנשים להזיק לו בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, נראה ברור שחסרון שלילת המעלות לשון הרע גמורה הוא מן התורה שאם נתבונן היטב נמצא שיוכל להיות שיסובב על – ידי – זה היזק בממונו או להצר לו וכו'. וראשונה נבאר את מה שאנו עוסקים בו עתה דהיינו אם אמר עליו שאיננו חכם אין חסרון גדול מזה על פי אמת, כי אם הוא עדיין אינו נשוי אם יתפרסם זה לאנשים לא ימצא מי שירצה להתחתן עמו, ואם הוא בעל עסק איזה עסק שיש לו הן אומנות או מלמדות לא ימצא מי שירצה להתחבר עמו בעניניו…

ה. ועתה נבאר מה שכתבנו למעלה, הן בגבורה. היינו לספר על אחד לפני אנשי העיר שהוא בטבעו איש חלוש, תלוי בזה, אם לפי עניניו יוכל להסבב לו מזה רעה, דהיינו אם הוא שכיר יום או מלמד וכיוצא באלו הרבה, אז בודאי בכלל עון לשון הרע הוא. והן בעושר, היינו לספר על אחד לפני אנשים שהוא איש עני או איננו אמיד כמו שאומרים עליו בעיר, ומה שיש לו הוא חייב לאחרים כנגד זה, גם זה בכלל לשון הרע הוא, כי בודאי אם יתפרסם זה בעיר לא ימצא אחר – כך מי שיתן לו באשראי ויבוא מזה לידי היזק וצער גדול ובזה יורד לחייו ממש, ועל הכל צריך האיש הנלבב לשום עיניו כיון שאינו מכוין לתועלת בודאי צריך ליזהר מאד ומאד שלא יצא מזה קלקול להנידון. ואם בכל אלו הוכרח לספר לשום תועלת מבואר הכל אי"ה לקמן בחלק ב' בכלל ט' באיזה ענין ובאיזה אופן, ומאד מאד יש ליזהר שלא למהר להקל בדבר ולומר אינני מכוין לגנות להנידון רק לתועלת שיצא מזה, כי יש בזה פרטים רבים כמו שמבואר להמעיין היטב בכלל ט' עיין שם.

שקף מספר 9

להזיק, לספר חסרון של חפצי האחר.

בספר יראים כתב שגם לשון הרע על חפצים של אדם נחשב לשון הרע, ומקורו מכך שהגמרא מחשיבה את המרגלים שהוציאו דיבה על ארץ ישראל כמספרי לשון הרע.

והגר"נ קרליץ זצוק"ל [חוט שני לשון הרע עמוד שנו] כתב שהיינו דווקא שהגנאי בחפצים מהווה גנאי או נזק לבעליהם, כגון במרגלים שכביכול בדבריהם יש גנאי להקב"ה שנתן לבני ישראל כזו מתנה. אמנם בחפץ חיים למד שגם במקום שאין בזה גנאי לבעליהם אלא יגרם להם מזה נזק, לדוגמה: לספר בגנות סחורה של חברו נחשב לשון הרע, אף שאין  הדבר נוגע כלל לגופו של המוכר.

ספר יראים סימן קצא [דפוס ישן – מא]

ואפילו על עסקי חברו וממונו אסור להוציא דבה כגון שרוצה לתת מתנה לחבירו ובא אחר וגינה אותו על שקר ונמצא מוציא דבה. כדאמרינן בערכין פרק יש בערכין להקל [ט"ו א'] לא נחתם גזר דינם של אבותינו אלא בשביל שהוציאו דבה על הארץ. ואמר רבי שמעון בן לקיש וימותו מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' על דבת הארץ מתו. ותניא רבי אליעזר [בן] פרטא אומר בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה מוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה.

חפץ חיים לשון הרע כלל ה אות ז

ודע דכשם שאסור להוציא דבה על חבירו כן על חפציו אסור להוציא דבה (רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים). וזה מצוי מאד בעוונותינו הרבים שחנוני אחד מוציא דבה על נכסי חנוני אחר וכל כהאי גוונא מפני הקנאה, וזו היא לשון הרע גמורה מדאורייתא.

שקף מספר 10

לבזות.

בדברי הרבינו יונה בשערי תשובה נראה, שעיקר גדול באיסור לשון הרע הוא מה שגורם לבזות את חברו. אף במקום שאיננו מספר גנאי אמתי על המסופר, ואף אם לא יגרם לו נזק חוץ מעצם הבושה.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריד

ואם יספר ויודיע את תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו להבאיש את ריחו ולהבזותו בעיני בני עמו, על זה אמרו (סוטה מב, א): אשר כת מספרת לשון הרע אין מקבלת פני השכינה. וכן אם היה בעל תשובה והוא מספר עליו עונות ראשונים.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רטז

והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו: הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חביריו ושמחתו לאידם.

חפץ חיים לשון הרע כלל ה אות ב

אסור לבזות את חבירו מצד חסרון שלימות המעלות שיש בו הן בחכמה הן בגבורה הן בעושר וכל כהאי גוונא.

חפץ חיים לשון הרע כלל ה אות א

כשם שאסור לבזות את חבירו בענינים דבין אדם למקום כן אסור לבזותו בענינים דבין אדם לחבירו.

[אמנם יש לדון שמא כוונת השערי תשובה במושג בזיון היא ככוונת הרמב"ם במושג גנות].

שקף מספר 11

להחסיר.

הרמב"ם בפיה"מ מגדיר את איסור לשון הרע, כספור רעות בני אדם ומומיהם ולהחסיר אדם מישראל באיזה אופן מההחסרה. ולא נתבאר במפורש האם מה שכותב כאן החסרה כוונתו למה  שכתב בהלכות שגורם נזק לחברו או אולי כוונתו למשהו אחר. ואפשר שהחסרה כוונתו לנזק לא ממוני שנגרם כתוצאה מדברי המספר. וכדוגמת מה שכתב החפץ חיים, על המדבר נגד הרב ועל ידי זה הרב נחסר מכבודו.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה טז

לשון הרע הוא סיפור רעות בני האדם ומומיהם, ולהחסיר אדם מישראל באיזה אופן שיהיה מן ההחסרה.

חפץ חיים לשון הרע כלל ה את ד

לומר על הרב שבעיר לפני אנשי העיר שאיננו חכם גדול בתורה רק הוא יודע מעט את פסקי הלכות הנצרכות לו למעשה, אפילו הוא אמת לשון הרע גמורה היא מדאורייתא, כי בזה הוא ממעט את כבודו לגמרי ויורד למחייתו ממש ומשפיל בזה כבוד התורה וקיום מצותיה וכנ"ל בסעיף ב'.

שקף מספר 12

תחקיר כשר

אלו מהדברים הבאים אינם נחשבים לשון הרע:

תכונות האופי – גנות גמורה שאסור לאמרה, אלא אם כן יש מזה תועלת ולפי כללי לשון הרע לתועלת.

היושרה– גנות גמורה שאסור לאמרה אלא אם כן יש מזה תועלת ולפי כללי לשון הרע לתועלת.

הכישורים  הבינוניים – שלילת מעלות לכאורה אסורה דווקא במקום שיצא מזה נזק, במקרה המתואר כנראה שלא שייך נזק.

המבטא המשונה – אפשר שנחשב שמבזה אותו בזה.

הסיפור המפורסם על אבא של היריב – אסור משום שמבזה אותו.

ההתבטאות הסודית על אחד מחברי המפלגה – הדבר מהווה רכילות שמסכסך ביניהם.

והתיק שנגנז על חשד להעלמות מס – אפשר שנחשב שמבזה אותו בזה.

נאה לסיים סדרה זו, בדברי החפץ חיים בהקדמה לשמירת הלשון:

כבר נבחן בכור הנסיון, כי אם ירצה לעמול בזה, כל עוד שירגיל בזה יקל הוא להשמר. כי ירגיש בעת שיוציא מפיו איזה דיבור שלא כהוגן, תחת אשר בתחלתו לא הרגיש מחמת רוב מרוצת הרגלו לכל הדברים אשר יחפוץ, ובמעט זריזות לנפשו ימנע מדיבורים אסורים, אחר שאין לו עוד כח ההרגל לזה.