דף הנחיות

שגרירי לשון טוב

מערך 3 // הוי דן את כל האדם לכף זכות

מה במערך:

במערך זה נעסוק  באחת הדרכים המרכזיות להימנע מלדבר לשון הרע.

התלמוד מביא מעשה על חשיבות המצווה לדון כל אדם לכף זכות, גם במקרים שקשה מאד למצוא הסבר הגיוני למעשיו של הזולת.

במשנה במסכת אבות ישנה סתירה לכאורה, מצד אחד כתוב "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ומצד שני מצווים הדיינים "כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים".

סתירה כעין זו נמצאת בפירוש הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" האם הכוונה לשפוט לפי מידת הצדק והיושר או שכוונת הפסוק לומר בצדק – בצדקה כלומר ברחמים, תשפוט עמיתך.

הרש"ר הירש מסביר שאין סתירה, הדיינים מצווים לברר את המציאות, ואילו החברה מעריכה האם נעשתה פה עוולה מוסרית. את המציאות חייבים לברר לאמיתה כדי שיצא הפסק נכון. אך ביחס למניע המוסרי עלינו לנסות למצוא את הזכות.

ישנם שלשה ממדים של המצווה לדון לכף זכות. 1. לפרש את המעשה כמעשה טוב. 2. גם אם המעשה רע לנסות למצוא הצדקה או להפחית את חומרת העוולה. 3. גם אם ברור שהייתה פה עוולה לתלות שהאדם החוטא תקן את דרכיו.

אמנם אם העוולה הייתה פגיעה באדם אחר ואנו רואים שהחוטא לא מתקן את העוולה אין לנו חובה לדונו לכף זכות.

ישנם שלשה סוגי אנשים. אדם צדיק עלינו לדון לכף זכות גם במקום שכמעט ואין מקום להצדיק את המעשה. אדם בינוני עלינו לדון לכף זכות רק במקום שהדבר מסתבר והגיוני שכך היה. [אמנם מידת חסידות לדונו אף במקום שהזכות רחוקה]. אדם רשע אף במקום שנראה שעושה טוב יש מקום לחשוש שכוונתו לרע.

הדן את חברו לכף זכות – גם מן השמיים ידונו אותו לזכות.

הדן לכף זכות יינצל מחטא לשון הרע

הדרך הטובה לא לספר לשון הרע, היא: לא לראות רע באחרים.  או במילים אחרות אדם שיהיה רגיל לדון את חברו לכף זכות, כמעט ולא יגיע לספר לשון הרע. החפץ חיים מציין שכמעט כל המקרים בתורה בהם מדובר על אנשים שחטאו, החטא נגרם מכך שלא דנו לכף זכות.

חפץ חיים לשון הרע – באר מים חיים כלל ג ס"ק יא

וראיה לזה ממרים דעל ידי שלא דנתה למשה רבינו ע"ה לכף זכות לומר דמסתמא כדין עשה מה שפירש מאשתו חשבה הכתוב למדברת לשון הרע ממש… וכאשר תדייק תמצא כמעט כל הסיפורים שנאמרו בתורה כגון דמרגלים עי"ש ברמב"ן בחומש ועוד דיוסף עיין בשל"ה פרשת וישב הוא הכל מעניין זה. 

שקף מספר 1

סוף גנב ל….

חשוב לקרוא את הסיפור ולנתח אותו לחלקיו, בסוף המערך נחזור לסיפור זה וננסה להגדיר האם נעשו כאן איסורים, ומה הם?

שקף מספר 2

לך תדע

הגמרא מתארת בארוכה סיפור על פועל ובעל הבית, שבזמן שהפועל רוצה לצאת ולקבל את שכרו בעל הבית טוען לו שאין לו מה לשלם. למרות שעל פניו ידוע שלבעל הבית יש כסף, פירות, חפצי בית, בהמות וקרקעות. וכשהפועל מציע לו שאם אין לו מעות ישלם לו בשווה כסף. טוען בעל הבית שאין לו במה לשלם. למרות הזאת הפועל חוזר לביתו בלי להגיב,  שבועיים אחר כך בעל הבית בא לבית הפועל, למרות התנהגותו המשונה של בעל הבית, הפועל מזמין אותו לסעודה. אחריה משלם בעל הבית את הכסף שחייב לו. ולשאלתו מה חשב הפועל למשמע טענותיו המשונות של בעל הבית, הפועל מסביר איך ניסה בליבו להצדיק את בעל הבית, ובסופו של דבר כשכלו כל ההסברים, הניח שבעל הבית הקדיש את כל נכסיו לשמיים ולכן לא יכל לשלם לו כלום.   

בעל הבית נשבע לו שאכן כך בדיוק היה, ומברכו שכשם שהוא דנו לכף זכות כך מהשמיים ידונו אותו תמיד לזכות.

משמעות הסיפור היא, שעל האדם לנסות למצוא כל הסבר כדי להצדיק מעשים שנעשו, למרות שעל פניהם הם נראים מעשי עוולה.

[הראשונים מסבירים שאותו פועל היה רבי עקיבא, בתקופה לפני שהתחיל ללמוד, ללמדך שמאז ומעולם היו לו מידות מתוקנות].

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכז עמוד ב

תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. – אמר לו: אין לי. – תן לי קרקע. – אין לי. – תן לי בהמה. – אין לי. תן לי כרים וכסתות. – אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? – אמרתי: שמא פרקמטיא [=סחורה] בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. – ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? – אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. – בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? – אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. – ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? – אמרתי שמא אינן מעושרות. – ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? – אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. – אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות.

שקף מספר 3

ד"ר ג'קיל או מיסטר הייד?

במשנה במסכת אבות נראה שיש לכאורה סתירה איך עלינו להתייחס למעשי האנשים שסביבנו. האם לדון את מעשיהם לכף זכות או שמא לראות בכל אדם פושע פוטנציאלי.

משנה מסכת אבות פרק א משנה ו

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות:

משנה מסכת אבות פרק א משנה ח

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:

אמנם רבי עובדיה מברטנורה מסביר שרק לגבי הדיינים נאמר דין זה שיהיו בעלי הדין כרשעים וכך הוא מנמק זאת:

רבי עובדיה מברטנורא מסכת אבות פרק א משנה ח

יהיו בעיניך כרשעים – שלא יטה לבך לאחד מהם לומר איש פלוני חשוב הוא ולא יטעון טענת שקר. שאם אתה אומר כן, אין אתה רואה לו חובה:

ובתוספות יום טוב הקשה אם המטרה של הציווי שיראה אותם כרשעים כדי שלא יטה את הדין לטובת אחד מהם אם כן ישים את שניהם כצדיקים ושוב לא יטה את הדין? וכך הוא עונה:

תוספות יום טוב מסכת אבות פרק א משנה ח

יהיו בעיניך כרשעים – אבל שניהם כצדיקים לא שאם כן לא יחפש בטענותיהם וידין כל אחד לכף זכות ולא ירד לאמיתת הדין. אבל כששניהם בעיניו כרשעים יחפש בטענותיהם של כל אחד וברמאות של כל אחד ובשביל כך ירד לאמיתת הדין.

שקף מספר 4

חזקת חפות

מהפסוק בצדק תשפוט עמיתך נלמדים שני דינים שלכאורה סותרים אחד את השני. האחד על הדיין לדון את הדין בהסתכלות הכי ישרה והגיונית. אך מפסוק זה לומדים גם שעל האדם לדון את חברו לכף זכות גם במקום שעל פניו מתפרש כמעשה רע.

ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק טו

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:

רש"י ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק טו

בצדק תשפט עמיתך – כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חברך לכף זכות:

מה ההסבר לכך שעל האדם לדון את חברו לכף זכות?

לשאלה זו נאמרו כמה תשובות:

מסתבר שזו האמת – כך נראה דעת הראשונים שחלקו בחיוב לדון לזכות לפי דרגת האנשים החשודים בחטא. החפץ חיים מוסיף שגם אנחנו רואים פעמים רבות שהסיפורים שמספרים לנו אינם מדויקים, וחסר בהם פרטים שנותנים פרשנות שונה לחלוטין למעשים.

כחברה טוב לנו לדון לכף זכות – כך מסביר החינוך את טעם המצווה.

חזקת חפות – התורה תמימה מסביר שהסיבה לדון לכף זכות נובעת מחזקת החפות של האדם.

ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רלה

גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חבירו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות. ונמצא שעיקר כל כוונות המצוה להועיל ביישוב בני אדם עם יושר הדין, ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש.

כך מסביר התורה תמימה את דברי הגמרא שמהפסוק נלמדת החובה לדון לכף זכות

תורה תמימה הערות ויקרא  פרק יט הערה ק

רצונו לומר: שהכתוב מדבר גם במדות בני אדם שאם רואה חבירו עושה דבר שאפשר לדונו לזכות ולחובה צריך לדונו לזכות. וטעם הדבר נראה משום דכל אדם יש לו חזקת כשרות וצריך להעמידו על חזקתו:

באר מים חיים על חפץ חיים פתיחה עשין אות ג

כי באמת אנו רואין בעינינו מחוש הנסיון שכמה וכמה סיפורים מן הלשון הרע והרכילות איננו שקר מוחלט, ואף על פי כן נשתנה כמה פעמים מאמיתת המעשה לדברי המספר מהיפך להיפך, שכמה פעמים מתחיל המספר לסדר את דברי הלשון הרע או הרכילות מאמצע הדיבור או המעשה, ואינו מסדר מה שהיה קודם לזה, ועל ידי זה נשתנה כמה פעמים הענין לגמרי (כמו שכתב אחד מן הראשונים שמי שירצה להתחיל באמצע הענין יאמר חס ושלום שמותר לעבוד עבודת כוכבים, ויתחיל מועבדתם אלהים אחרים חס ושלום) ולפעמים יאמר זה בניגון אחר ועל ידי זה גם כן משתנה הענין כמה פעמים, ופעמים הרבה יוצא הדיבור מפי אדם שלא במתכוין והוא עצמו מתחרט אחר – כך על זה. ופעמים הרבה מחמת שהיה לו בשעת מעשה כעס על ענין אחר, ונזדמן לו ענין זה בשעת מעשה, ומרוב צערו נתהוה זה מה שדיבר או שעשה, כי אין אדם נתפס על צערו כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא סוף פרק השותפין. והכלל, מי שירצה לדון לכף זכות לא יסגרו לפניו דרכי הזכות, בין להמספר והמקבל, ולכן בודאי אם מקבל הרכילות לאמת גמור ואינו רוצה לדונו לכף זכות עובר גם כן במצות עשה זו.

שקף מספר 5

בצדק או בצדקה – תשפוט עמיתך?

הרש"ר הירש מסביר את הסתירה לכאורה בין שני הציוויים הנלמדים מהפסוק:

ישנם מקרים שבהם האדם לא עשה שום עוולה מוסרית, ובכל זאת עליו לשלם לחברו [דוגמה קיצונית: אדם שהיה בסכנת חיים ונאלץ להזיק את ממון חברו כדי להציל את חייו. וודאי שאין במעשה זה שום עוול, אבל מוטל על בית הדין לחייב אותו לשלם את כל הנזק ככל המזיקים בזדון].

ולפעמים אדם עושה עוולה גדולה מאד ואין כח ביד בית הדין להענישו שום עונש. [לדוגמה: אדם שהחטיא את חברו, או אדם שגרם לחברו עגמת נפש גדולה].

כלומר בית הדין איננו עוסק בהיבט המניע המוסרי של המעשים, אלא בתוצאות המעשים בפועל. ולכן עליו לברר את המעשה כמות שהוא בלי קשר למניעים. מה שאין כן החברה שופטת את האדם בעיקר לפי המניע המוסרי, ועליה מוטל הציווי לנסות לברר שאכן ההערכה השיפוטית מוסרית שנראית שלילית – נכונה.

רש"ר הירש ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק טו

המאמר "בצדק תשפט עמיתך" הוא מקור לשתי הלכות, הנראות סותרות זו לזו. השופט נתחייב בו לדון על – פי הצדק המוחלט – וייקוב הדין את ההר; ואילו מחוץ לכותלי בית הדין – ביחס להערכה החברתית שבין אדם לחברו – למדו מכאן: "הוי דן את חברך לכף זכות" (שבועות ל ע"א). אך אין זו אלא סתירה שלכאורה. כי הדין המשפטי וההערכה החברתית שונים זה מזה מבחינת המושא. על השופט לבחון רק את גופו של מעשה – אם הוא מתאים או נוגד למידת הצדק; ועליו להתעלם מכל הנסיבות הפרטיות והאישיות – ומכל המניעים שהביאו לידי כך. יש מעשה שאין לו הצדקה – אך אפשר ללמד עליו זכות; ואף – על – פי – כן יש לחייב את עושהו בדין. ויש מעשה, שמניעיו חתומים בגושפנקא של שפלות – ואף – על – פי – כן אין לחייב עליו בדין. כנגד זה החברה מעוניינת בעיקר באישיות ובאופי; כל מעשה הוא בעיניה רק סימן לשלמות או לחולשה של אופי חבריה. מידת הצדק נותנת, שהשופט יתעלם מן האישיות, וידון רק בגוף המעשה; ואותה מידת צדק נותנת, שהחברה תשקול את כל הנסיבות האפשריות, שיש בהן ללמד זכות על האישיות ואופיה. והרי היא אומרת: אל תמהר לחרוץ דין על חברך, "הוה דן את חברך לכף זכות!" הרי זו אותה מידת צדק, האומרת ביחס להערכה החברתית: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד). ועד כדי כך היא מבדילה בין ההערכה החברתית לבין הדין המשפטי, עד שהיא אומרת לשופט בית הדין: "כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין" (שם א, ח).

איך דנים לכף זכות

ניתן לדון לכף זכות בשלשה אופנים:

אופן ראשון: לפרש את המעשה עצמו בצורה אחרת מהפירוש הראשוני שנתנו לו, לדוגמה: בגמרא שהובאה בתחילת המצגת [שקף מספר 2] אנחנו רואים מקרה שבו לכאורה בעל הבית מסרב לתת לפועל את שכרו ללא סיבה מוצדקת, אך לאחר מכן מתברר שבעל הבית אכן לא היה לו שום רכוש לתת לפועל.

אופן שני: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, כלומר, גם אם אכן המעשה שנעשה הוא מעשה רע. עדיין אפשר לפרש את נסיבות המקרה או את המניעים שלו בצורה כזאת שלא יהיה במעשה זה עוול מוסרי, או לפחות נקטין את העוולה המוסרית שבדבר. [לדוגמה: חוסר ידיעה של האיסור, מעשה שנעשה בשגגה או בהיסח דעת. מעשה שנעשה מכח דחפים כמעט בלתי נשלטים וכדומה].

אופן שלישי: מוטל עלינו לבדוק שמא אף על פי שהאדם אכן חטא, ואולי אף חטא במזיד, אך עדיין האדם לא אבד את רמתו המוסרית, שמא מיד חזר בו מחטאו והתחרט עליו, אף נקט בפעולות לתקן את העוול שגרם. ולשפר את אישיותו.

שקף מספר 6

לפרש את המעשה

הרמב"ם מפרש את המשנה הוי דן את כל האדם לכף זכות, כאופן הראשון מבין השלשה. כך גם הבין רש"י בגמרא במסכת שבועות. פירוש זה מתאים לשלשת המקרים שהובאו בגמרא במסכת שבת בהם התברר שהמציאות שונה ממה שהיה נראה במבט ראשוני.

רמב"ם על משנה מסכת אבות פרק א משנה ו

והוי דן את כל האדם לכף זכות – עניינו, שאם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע, ותראהו עושה מעשה או אומר דבר, שאם יפורש באופן מה הריהו טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הרי הוא רע – פרשהו כטוב, ואל תחשוב בו רע. אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשי הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה – צריך לפרש אותו כטוב, הואיל ויש צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו: "כל החושד כשרים לוקה בגופו".

רש"י מסכת שבועות דף ל עמוד א

הוי דן את חבירך לכף זכות – ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה.

שקף מספר 7

לפרש את הכוונה

החפץ חיים מביא את האופן השני בו צריך לדון לכף זכות, והוא שגם אם אדם חטא עדיין צריך לנסות להבין את מניעיו ולמעט בעוולה המוסרית שבחטא. דבר זה מופיע בקצרה בלשונו של הרבינו יונה. הרבינו יונה והחפץ חיים לא הביאו מקור מפורש לאופן זה בגמרא. אמנם נראה שמקור דין זה הוא מהמשנה אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. לפי פירוש רש"י [ומקורו במדרש רבה] והמאירי. רש"י במסכת אבות מפרש כך גם את המשנה והוי דן וכו'"

רש"י מסכת אבות פרק א משנה ו

והוי דן את כל האדם לכף זכות. על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן שאם אתה תדין כן ידונו אותך מן השמים לזכות כמו שמפורש בפ' מפנין:

רש"י מסכת אבות פרק ב משנה ד

עד שתגיע למקומו. שיבא כמו כן לידך ותנצל ממנו. וכן מצינו בירבעם בשעה שבנה שלמה בהמ"ק והשלים אותו הניח מפתחותיו תחת מראשותיו כדי שישכים למחרת להקריב תמיד של שחר בזמנו מה עשתה בת פרעה הכניסה לו על מטתו כמין רקיע של נחושת ומזלות וכוכבים מצויירים בו כדי להטעותו בלילה וליהנות מגופו של אותו צדיק דגדל ועברו עליו ארבע שעות ביום שלא עמד ולא קרב תמיד של שחר ועל אותה שעה שנינו בגמרא ירושלמי על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות מה עשה ירבעם קבץ כל שבטו של אפרים והשכים לפתחו של שלמה להרתיעו על זאת יצאת בת קול ואמרה לו רשע אתה מחייבו על השוגג וז"ש הכתוב כדבר אפרים רתת וגו' כשנרתע אפרים והגיד על התמיד ששהה:

ובמדרש ממשיך: אמר לו הקדוש ברוך הוא למה אתה מוכיחו נשיא הוא בישראל חייך שאני מטעימך משררותו ואין אתה יכול לעמוד בה, כיון שנכנס למלכות מיד – ויאשם בבעל וימות. (ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יב סימן ה)

בית הבחירה למאירי מסכת אבות פרק ב

ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו כלומר שאם ראית שבא דבר עבירה לידו לסיבת ההגנה שהביאתו לכך ופרצה שקראתו אל תדין אותו לכף חובה [כ]לומר להחזיקו ברשע גמור שלפעמים אין אפוטרופוס לעבירה ושמא אף אתה אלו בא לידך כך לא היית שולט בעצמך ואין הכל יכולים לעמוד בנסיון וכמ"ש בפ' חלק ק"ב ב' אי הות בההיא דרא הות נקיטת שיפולה דגלימך ורהיטת בתראי וא"כ לא תדין את חברך עד שתגיע למקומו דהיינו לאותו נסיון בעצמו ונצלת הימנו וכ"ש אם אירע לו זה מצד האונס אפילו שיהיה הענין מהדברים שהיה ראוי ליהרג ואל יעבור.

משנה מסכת אבות פרק ב משנה ד

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו

חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות ג

אך יתחלק זה הדין לפרטים אחדים וכמו שאבאר, דאם הוא איש בינוני כסתם איש ישראל שדרכו להשמר מחטא ונכשל בחטא רק לפעמים, ויש לתלות שעשה דבר זה שלא במתכוין, או שלא היה יודע שדבר זה אסור או שהיה סבור שהוא חומרא ומדה טובה בעלמא שהכשרים נזהרין בזה,  אזי אפילו ראוהו כמה פעמים שעבר על זה בודאי יש לתלות בזה ואסורים לגלותו כדי שלא יהיה לבוז בעיני עמו, ואפילו בעיני עצמו גם – כן לא יתבזה, ואסור לשנוא אותו עבור זה דצריך לדונו לכף זכות והוא מצות עשה דאורייתא של בצדק תשפוט עמיתך לכמה פוסקים.

שקף מספר 8

לפרש את  האדם

האופן השלישי, גם אדם שחטא עדיין מבואר בגמרא שמצוה ללמד עליו זכות ולהניח שעשה תשובה. לימוד זכות זה להחזיקו שוודאי עשה תשובה נאמר רק אם החוטא הוא אדם שהוחזק אצלנו עד היום לתלמיד חכם. או כלשון הרבינו יונה שהוחזק לירא חטא. אך אדם בינוני אין אנו מצווים להניח שעשה תשובה אך אם ראינו אותו עובר רק פעם אחת על חטא זה עלינו להניח אותו מספק בחזקת חפות.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רטו

רטו ודע, כי אם יראה איש כי עבר חברו על דבר תורה בסתר והוא גלה על חטאותיו על שער בת רבים, אשום אשם על זה, כי אולי החוטא ההוא שב מדרכו הרעה, ויגוניו ברעיוניו, ולב יודע מרת נפשו, ולא נכון לגלותם זולתי לחכם צנוע אשר לא יספר ליתר ההמון, רק הרחק ירחיק מחברתו עד אשר יודע אליו כי שב מדרכו הרעה. ואם החוטא תלמיד חכם ואיש ירא חטא, ראוי לחשוב עליו כי באמת עשה תשובה, ואם יתקפו יצרו פעם אחת נפשו מרה לו אחרי כן.

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות ריח

ועליך לדעת, כי עונש האויל המליץ אשם איננו זולתי כי יתן דופי באיש ירא חטא אשר יתקפו יצרו ויעבור ואשם, כי מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, וכל שכן אם נודע הדבר כי חזר בתשובה!

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יט עמוד א

תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. והני מילי – בדברים שבגופו, אבל בממונא – עד דמהדר למריה.

חפץ חיים לשון הרע כלל ד אות ד

אבל אם יראה להן שהחוטא ידע את עצם איסורו וגם במתכוין עשה את החטא, כביאת עריות ואכילת דברים אסורים וכיוצא בזה שנתפשט ידיעת איסורן בישראל, תלוי בזה, אם הוא אדם בינוני בשארי דברים שדרכו להשתמר על פי הרוב מהחטא, ובזה לא ראוהו שנכשל רק פעם אחת בסתר, אסורין לגלות את חטאו לאחרים אפילו שלא בפניו והמגלה אותו אשם אשם על זה כי אולי החוטא ההוא שב מדרכו הרעה ויגוניו ברעיוניו על זה החטא, והוא נשוא עון לפני השם, כי עיקר התשובה לפי מרירות הלב, וכשיספר זה את החטא לפני ההמון יהיה לבוז ולקלון בעיניהם אחר אשר נחם על רעתו ונסלח לו על עונו על כן יחטא ואשם האויל המזכיר עונו. ואפילו לדייני העיר אין לגלות, ואף שיש אתו עד שני להקים דבר (דאי לא בלאו הכי אסור לגלות כי אסורין הדיינים להאמין לדבריו ויחזיקו אותו רק לבעל לשון הרע וכמו שנכתוב אחר כך) כיון שלא יהיה תועלת בדבר זה, רק צריך להוכיח אותו בינו לבין עצמו על אשר המרה את אלהיו בחטאו ושיראה לגדור את עצמו מכאן ואילך מהסיבות שהביאוהו לזה כדי שלא יבוא עוד לידי חטא, ויזהר המוכיחו לדבר לו בלשון רכה כדי שלא יכלימנו כדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. וכל זה שכתבנו הוא אפילו אם הוא רק אדם בינוני בשאר דברים, וכל שכן אם הוא איש תלמיד חכם וירא חטא אך עתה גבר יצרו עליו, בודאי עון גדול הוא לפרסם חטאו, ואסור אפילו להרהר אחריו כי בודאי עשה תשובה, ואף אם יצרו נתחזק עליו פעם אחת נפשו מרה לו אחר – כך על זה ולבבו ירא וחרד מאד על אשמתו וכמו שאמרו חז"ל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה.

שקף מספר 9

לא על חשבון אחרים 

בגמרא מבואר שאם ראית תלמיד חכמ שעבר עבירה, אתה צריך להניח שעשה תשובה. אבל הגמרא מסייגת דין זה בכך שמדובר בחטא שלא כולל פגיעה בממון השני אבל אם פגע בממון השני, וצריך להחזיר לנפגע את ממונו, והחוטא מחזיק עדיין את ממון חברו אצלו, אין על הרואה חובה להניח שהחוטא חזר בתשובה. כי עיכוב ממון השני אצלו מעלה ספק האם אכן עומדת לו חזקתו כאדם שאיננו חוטא.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יט עמוד א

תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. והני מילי – בדברים שבגופו, אבל בממונא – עד דמהדר למריה.

שו"ת טוב עין סימן ו

ואפשר לומר דהתם דחזקת התלמיד חכם מפוקפקת דבעינינו ראינו דעבר עבירה ואחרי כן עוד הצפינו שאינו מחזיר לבעליו אף על גב דיש צד לומר דכבר עשה תשובה וחשב להחזיר מכל מקום מותר להרהר עליו כל זמן שלא החזיר והיינו דקאמר אבל בממונא כלומר דשרי להרהר עליו. אבל הכא בקדש את האשה ואמר על מנת שאני צדיק גמור מכח אמירה זו אמרינן שהרהר תשובה להחזיר הגזל שבידו והוא צדיק גמור ומקודשת כיון דבאותו רגע הוא צדיק והגם דאחר כך אנו רואים שלא החזיר יש לתלות עקב היתה רוח אחרת אתו אבל בעת הקדושין היה צדיק ומקודשת מספק ואין הכי נמי עד דלא מהדר מותר להרהר בזה שקדש דחזר בו ועתה אינו צדיק אבל כשקידש היה צדיק וקדושיו קדושין.

שקף מספר 10

הטוב הרע … והבינוני

הרמב"ם, הרבינו יונה והמאירי, סוברים שהמצווה לדון את האדם לכף זכות נגזרת מידיעותינו על מצבו המוסרי של האדם. את הצדיק עלינו לנסות לדון לכף זכות כמעט בכל דרך אפשרית. את הבינוני עלינו לדון לכף זכות רק במידה שההסבר הגיוני ושקול להסבר שדן אותו לכף חובה ואת הרשע עלינו לחשוד שמניעיו רעים, אף במעשה שעל פניו נראה כמעשה טוב. האחרונים [עיין בח"ח עם ביאור נתיב חיים, בחלק זרע חיים עשין ג] דייקו בדברי הרבינו יונה שחלוקה זאת מלמדת אותנו שהציווי לדון את חברנו לכף זכות, נובעת מכך שכנראה שכך היא האמת. ולכן אנחנו מנסים להתאים את הפרשנות לסיפור לפי האדם והתנהגותו הכללית. אנו מניחים שאם האדם צדיק כנראה שיותר מסתבר לפרש את המקרה לא בצורה הפשטנית שלה וכו'

רבינו יונה מסכת אבות פרק א משנה ו

והוי דן את כל האדם לכף זכות – זה מדבר עם אדם שאין יודעין בו אם הוא צדיק ואם הוא רשע. ואם מכירין אותו והוא איש בינוני פעמים עושה רע ופעמים עושה טוב ואם יעשה דבר שיש לדונו לכף חובה ויש לדונו לזכות בשיקול או אפי' לפי הנראה נוטה לכף חובה יותר אם משום צד ענין יכול לדונו לזכות יש לו לומר לטובה נתכוון אבל אין הדברים בצדיק גמור ולא ברשע גמור כי הצדיק אפילו במעשה שכלו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר ידינהו לטובה לאמר כי שגגה היתה שיצאה מלפני השליט והנה ניחם והביט ובקש מחילה וכמו שאמרו חז"ל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא אימא ודאי עשה תשובה פירוש שמא סלקא דעתך כיון שהוא תלמיד חכם ועד עתה לא אירע דבר קלקלה בידו על כל פנים מיד עשה תשובה. הנה לך כי אין לדון לכף חובה הצדיק גמור לעולם וממנו לא הוצרך לו והוי דן את כל האדם לכף זכות גם מן הרשע הגמור לא אמר. אפילו מעשהו כלו טוב ואין נראה לחוש עליו משום צד עון יש לאדם לדונו לכף חובה ולומר לפנים עשה ואין תוכו כברו וכמו שנאמר [משלי כ"ו כ"ה] כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו:

שקף מספר 11

גם נכון וגם משתלם.

ההתמודדות עם הציווי בצדק תשפוט עמיתך לעיתים קשה מאד. אחת הדרכים שמסוגלת לעזור לנו לשפוט בצדק, היא ידיעת דברי חז"ל במידה שאדם מודד בה מודדים לו. ככל שאדם מנסה ללמד זכות על חברו, גם משמיים ילמדו זכות עליו.

רעיון זה מופיע בסיפור בגמרא במסכת שבת בו פתחנו שיעור זה. בעל הבית אומר לפועל " ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות".

וכך הם דברי המהר"ל

חדושי אגדות למהר"ל מסכת שבת דף קכז עמוד ב

הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות. כי דבר זה ראוי להיות מצד כי בכל מדה שהאדם מודד מודדין לו, כדאיתא במסכת סוטה (ח' ב'), ואם כן מכל שכן [=קל וחומר] שראוי שיהיה זה בדין, שהדין הוא מדה יותר מכל המדות שבעולם, שכאשר הוא מודד מודדין לו, ובדין שדן דנין אותו, ולפיכך כאשר דן לכף זכות והוא מדה ישרה טובה ראוי שיהיה נמדד במדה זאת לגמרי, לפיכך אמר הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות.

שקף מספר 12

היינו בסדר?

השאלות לדיון:

א. האם היה עלינו לקבל את טענתו כי עשה מעשה זה מתוך טעות בשיקול הדעת – לכאורה אדם המוחזק לאדם ישר אנו מצווים להניח שגם אם חטא חטא מתוך טעות בשיקול הדעת [שקף מספר 7].

ב. האם היה עלינו לקבל / להתייחס להבעת החרטה שלו? אדם שמוחזק כישר אנו חייבים לפחות להשאיר את זה בכלל ספק האם הוא חזר מטעותו במיוחד  שהוא אומר כן. [שקף מספר 8]

ג. האם המצאות המגבת אצלו משנה את התמונה? בהחלט, בשקף מספר 9 למדנו שאם לא החזיר את הממון שגזל אין אנו צריכים להניח שחזר מטעותו. אך כאן נצטרך לדעת האם כבר היתה לו אפשרות להחזיר והוא לא ניצל אותה.

ד. האם הנהלת האוניברסיטה, היא גוף שמותר לנו לפנות אליו, עם מידע כזה? לא, האוניברסיטה איננה ערכאה שיפוטית בעלת תוקף הלכתי, וגם איננה אחראית על חינוך תלמידיה, לכן אין הצדקה לפנות אליה, אלא אם כן יש חשד סביר שייגרם לה נזק משמעותי מסיפור זה בכפוף לתנאים המתירים לספר לשון הרע כדי למנוע נזק.

ה. האם זה משנה אם זו פעם ראשונה שאנו תופסים אותו חוטא. אדם שאנו יודעים שחטא רק פעם אחת, אף אם הוא אדם בינוני עלינו להשאר בספק אולי יחזור ממעשיו הרעים, ואסור לנו לספר את שעשה.

מה היה מוטל עלינו לעשות. לשבת אתו ולהסביר לו את חומרת הדבר ולוודא שיחזיר את שלקח.

שקף מספר 13

שאלה לשגריר

מעמד נבחרי הציבור המונע מהם במקרים רבים את חזקת החפות, מחדד ומדגיש את הסיבה שאנו מעניקים את חזקת החפות, ואת האיזונים הנצרכים לקיומה.

***