תפריט
דף למנחה
שבת מקור הברכה
מה במערך: השבת והמקדש
השבת והמקדש מופיעים בתורה בסמיכות זה לזה שלש פעמים. מה פשר הדבר?
חז"ל למדו שסמיכות זו באה ללמדנו שאין בנין בית המקדש דוחה שבת. אך לא ברור מה ההוא אמינא ששבת תדחה בפני בית המקדש.
התשובה לכך: ראינו שקרבנות דוחים את השבת, וגם מצאנו שציווי מורא מקדש חמור מהציווי שנאמר בשבת. בשבת נצטוינו לשמור אותה אך לא נצטוינו לירא ממנה, לכן היה מקום לומר ששבת פחות חמורה ותדחה מפני בניין בית המקדש.
אך שבת לא נדחית מפני המקדש כי השבת מעידה על עיקר האמונה בבורא עולם.
יש קשר מהותי בין שבת למקדש, בפיוטים רבים נכנסה הציפיה למקדש בתוך הציפיה לשבת. דוגמה בולטת לכך הפיוט "לכה דודי". לכאורה המקור לדבר הוא הקשר שנמצא בתנ"ך ובחז"ל בין חרבן הבית וגאולתו לשמירת השבת.
במקום ששמרו את השבת הבית קיים ובחילולה חרב הבית ואף הגאולה העתידה תהיה בזכות שמירת שבת. אך עדיין מוטל להבין למה אכן הם קשורים אחד לשני?
השבת והמקדש מהווים מקור החכמה ומקור השפע בעולם, השבת היא הזמן המקודש ביותר בעולם והמקדש הוא המקום המקודש ביותר בעולם ולכן מהם מגיע השפע לעולם. ולכן תלוי המקדש בשמירת השבת.
אנו מצווים לצפות לשבת ומצווים לצפות לגאולה – וביסוד הדבר שתי הציפיות ביסודן ציפיה אחת, ציפיה לעולם רוחני יותר "לתקן עולם במלכות ש-ד-י". לכן במקומות רבים תופיע הציפיה לשבת ולמקדש ביחד.
שקף מספר 2 – שבת ומקדש
שלש פעמים בתורה מופיע הציווי השבת בסמוך לעיסוק בבית המקדש. במערך זה ננסה לעמוד על הקשר בין המקדש לשבת.
ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק ל
(ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְקֹוָק:
הספורנו מרחיב את ההגדרה שבת לכל המועדים הקדושים, ואת ההגדרה מקדש לכל המקומות הקדושים.
ספורנו ויקרא יט
את שבתותי תשמורו. שהם השבת וכל מקראי קדש:
ומקדשי תיראו. והוא כל מקום מקודש לתורה לתפלה ולעבודה.
השאלה בה נרצה לדון היא, מה מלמדת אותנו סמיכות זו והאם יש עדיפות לאחת ממצוות אלו על חברתה.
מה אומר לך המושג קדושה.
על הפסוק קדושים תהיו מסביר המדרש [תורת כהנים] שקדושים הכוונה פרושים. אך התוספות במסכת קידושין מסביר, שאין הכוונה במושג קדושה רק לפן של הפרישה וההימנעות מדברים מסוימים.
וכך הוא מסביר את המושג קידושין ביחס לאדם שמקדש את אשתו.
תוספות מסכת קידושין דף ב
"הרי את מקודשת לי כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי"
כלומר את פורשת מהעולם בשביל להיות מיוחדת לי. כך מתפרש בדרך כלל המושג קדושה כפרישה מדבר אחד על מנת ליצור חיבור עם דבר אחר.
כעין זה פירש החיד"א
נחל קדומים פרשת קדושים
קדושים תהיו. פירוש מזומנים תהיו למצותי כמו ואל העם תאמר התקדשו למחר. כי קדוש אני כלומר אני מזומן לשמוע בקולכם בכל עת שאתם קוראים אותי שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו.
שקף מספר 3
המקדש איננו דוחה את השבת
בעוד שני מקומות בתורה מופיעות מצות השבת ומצות המשכן בסמוך.
בפרשת כי תשא אחרי הציווי על בניית המשכן מופיע הציווי על השבת, וכן בפרשת ויקהל מיד אחרי הציווי על השבת מופיע הציווי על תרומת המשכן.
שמות פרשת כי תשא פרק לא פסוק א – יח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:
(ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה:
(ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
(ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל:
(ח) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(ט) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ:
(י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ: פ
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:
(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: ס
שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק א – יב
(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם:
(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:
(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ
(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר:
(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיקֹוָק כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְקֹוָק זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
(ו) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
(ז) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
(ח) וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(ט) וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
(י) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:
(יא) אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו:
חז"ל למדו שסמיכות פרשיות אלו, באה ללמד שאין עשיית המשכן דוחה שבת, הפרשנים דנים למה בכלל צריך לימוד זה. הרי הכלל בידינו שאף מצווה איננה דוחה את השבת, חוץ מפיקוח נפש ומצוות שזמנם קבוע בדווקא לשבת. [ברית מילה וקרבנות התמיד וקרבנות השבת וחג שחל להיות בשבת וכדו'].
השפתי חכמים מביא שני תירוצים:
שלא נאמר שכמו שמקריבים קרבנות בשבת כך יבנו את בית המקדש בשבת.
מכיוון שלגבי בית המקדש יש ציווי לירא ממנו ובשבת רק לשמור הייתי חושב שבית המקדש עדיף משמירת שבת.
שפתי חכמים ויקרא יט [כדי לקצר ערכתי מעט את לשונו]
ואם תאמר היאך יעלה על דעתך שבנין מקדש דוחה שבת הרי מקדש עשה ושבת עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ויש לומר שאילולי הפסוק, הואיל ומקריבין במקדש קרבנות שדוחין שבת שעבודה דוחה שבת, אם כן קל וחומר בנין המקדש שתדחה, לכך צריך את הפסוק.
ועוד יש לומר כיון שכתוב יראה גבי מקדש הייתי חושב שהוא דוחה שבת שאין בה אלא שמירה בלבד:
ומדוע השבת עדיפה מבניין בית המקדש?
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ו
יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, כולכם חייבין בכבודי.
תוספות מסכת יבמות דף ה
ואם תאמר ומנלן דקאי טפי אשבתות [=מאיפה אנו יודעים שכבוד השבת מכבד את הקב"ה יותר] מכבוד המקדש ויש לומר דכבוד הקדוש ברוך הוא הוי טפי [=יש יותר כבוד] בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם שמחלל שבת ככופר במעשה בראשית.
ניתן אולי גם להוסיף: השבת קבועה וקיימת ואילו המקדש אינו קיים בכל התקופות. הדבר מהווה סימן לכך שהשבת מהווה חלק בסיסי שלא ניתן לעולם להתקיים בלעדיו, מה שאין כן בית המקדש שלדאבוננו קרוב לאלפיים שנה יותר ממחצית זמן קיומנו כעם איננו קיים.
למה השבת היא האות בין הקב"ה לעם ישראל?
ישנן הרבה תשובות בדבר בחרתי באחת מהן:
אות הוא סימן חיצוני שמראה על משהו פנימי, השבת מהווה ביטוי חיצוני משמעותי. אדם יכול להסתיר את יהדותו מהסביבה שבה הוא גר בהרבה צורות גם לאורך זמן רב, הוא יכול לאכול כשר, להתפלל להניח תפילין ללמוד תורה וכדו' בלי שאף אחד מהסביבה ידע מזה, הדבר שיהיה לו הכי קשה להסתיר היא שמירת השבת.וכלשון המדרש:
מדרש הגדול שמות לא
כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל לעולם, מה לפלוני חנותו נעולה, משמר שבת. מה לפלוני בטל ממלאכתו, משמר שבת ומיעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא את העולם מששת ימי בראשית ונח ביום השביעי. כן הוא אומר אתם עדי נאם ה' ואני אל
ומצד שני גם הקב"ה מראה לו סימנים חיצונים שהשבת יש בה משהו מיוחד,
הראשון בהם הוא המן שלא ירד בשבת.
דבר נוסף מובא בגמרא במסכת סנהדרין
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין סה
ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא. אמר לו: ומה יום מיומים? [=למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים]אמר לו: ומה גבר מגוברין? [=מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים] – אמר ליה: דמרי צבי[=אדני חפץ לגדלני, המלך קיסר המשילני]. – שבת נמי [=ענה לו, גם שבת], דמרי צבי [=הקדוש ברוך הוא חפץ והזהיר על כבודו]. – אמר ליה: הכי קאמינא לך [=אמר לו כך התכוונתי לשאול], מי יימר דהאידנא שבתא? [= מי אמר שעכשיו שבת שמא יום אחר הוא השבת] – אמר לו: נהר סבטיון יוכיח, [=נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט ונח] בעל אוב יוכיח, [= שאינו עולה בשבת] קברו של אביו יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת[=של טורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנם שובתין].
מהרש"א חידושי אגדות
יראה ששאל לו מי אמר שזו שבת בשלשה דברים. הא' מי אמר שהיום הוא שבת בראשית שבו שבת אל מכל מלאכתו. הב' מי אמר שזה היום שצוה בו אתכם לשבות. הג' מי אמר שזה היום הוא שבת לעתיד ומנוחה לחיי עה"ב והשיב לו נהר סמבטיון יוכיח כו' שמעת היצירה הוא נח ביום שבת שהרי בו שבת אל בשעת יצירה ובעל אוב יוכיח הרי גם עתה אין לעשות בו מלאכה כמו שבעל אוב היום אינו עושה פעולתו ומלאכתו וקברו של אביו יוכיח הרי שבעולם הבא נוחין ביום זה.
בחתם סופר בדרשות כתב שטורונוסרופוס שאל את רבי עקיבא מתי הוא הזמן שבו שבת הקב"ה, הרי הימים בחלק הזה של כדור הארץ לא מתחילים באותו זמן שמתחילים במקום אחר בעולם. אם כן איך יכול להיות שהשבת תתחיל בזמנים שונים, ועל זה ענה לו שכל מקום נקבע לפי השעות שלו. כמו שנהר סמבטיון נח לפי השעות שלו וכאן קברו של אביך נח לפי השעות שלו, ובעל אוב אינו מעלה בשבת בכל מקום לפי זמנו.
ואף דורות לפנינו זכו וראו את קדושת השבת בצורה מוחשית:
ספר החיים – לרבי חיים ליוואי אחי המהר"ל מפראג [פרנסה וכלכלה פרק ו]
מאהבת השי"ת את עמו ישראל וכדי להסיר מלבם כל ספק נתן להם את השבת קדשו שהוא אות ברית בינו ובינינו ובמנוחתינו לא ישכנו ערלים, במה שירגיש כל איש ישראל בעצמו שפע אלקי ואור פניו כי רציתו, ושמחה יתירה שנופל עליו בלי מתכוין מיד בהכנסת השבת, וליל של שבת כולה אור ועוז וחדוה במקומינו, בלתי ספק שאין זה רק ניצוץ האור והשמחה המבהיק ממקום שהנבואה יוצאת משם.
ואף על פ שאין לנו לא נביא ולא חוזה ואנחנו על אדמת נכרים, עם כל זאת לא עזב חסדו ואמיתו מעמנו להשפיע עלינו אור אלקים מדי שבת בשבתו, ובפרט אנחנו עייפי הטרדא המר הזה, אנו מוצאים מרגוע לנפשינו ביום הקדוש הזה, ובזה נתברר לנו בירור גמור שאין אחריו ספק כי תורתינו תורת אמת.
עלי שור חלק ב עמוד שפב – להגר"ש וולבה זצ"ל
פני אדוני מורי ורבי נוחו עדן, [רבי ירוחם ממיר זצ"ל] השתנו בשבת קודש כל כך, עד שתלמיד חדש שראה את אדמו"ר בימות חול – כאשר הוא נכנס לישיבה בליל שבת קודש, היה נדמה לתלמיד כי יש לישיבה משגיח [מנהל חינוכי] מיוחד, יותר גדול, ליום השבת. ולא זהו שראה בימות חול. רק במשך הזמן התרגל להבין כי פני אדמו"ר משתנות כל כך בשבת קודש. ובאמת אמר אדמו"ר על עצמו שיש לו "חוש בשבת" כלומר הוא מרגיש בקדושה היתרה עם כניסת השבת, לא כמונו שצריכים לעקוב אחרי השעון כדי לכוון את זמן הדלקת נרות.
שקף מספר 4
בפיוטים רבים שנכתבו על שבת משולבת הכמיהה לבניין בית המקדש בציפיה לשבת, הבולט בהם הפיוט "לכה דודי" בו נהגו עם ישראל לקבל את השבת, רוב הפיוט [6 מתוך 9 שורות] מדבר על בניין בית המקדש ועל הגאולה.
מה הסיבה לדבר?
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה
שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד, הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד, ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה, מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה, סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה, קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי, עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ
הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי, עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי, כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה
לֹא תֵבֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי, מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי, בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ
וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ, וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ, כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה,
יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי, וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי, עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי, וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה
בֹּאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, גַּם בְּשִׂמְחָה (בְּרִנָה) וּבְצָהֳלָה, תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה, בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה
ועוד רבים לדוגמה: הפיוט "צור משלו אכלנו" המסתיים בבית "יבנה המקדש". הפיוט "י-ה רבון" המסתיים ב"למקדשך תוב".
שקף מספר 5
קשר בולט בין שבת לבין בניין בית המקדש מופיע בנביא, שתולה את קיום המקדש ומלכות ישראל בשמירת השבת.
ירמיהו יז
(כד) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם יְקֹוָק לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בה בּוֹ כָּל מְלָאכָה:
(כה) וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם:
(כו) וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית יְקֹוָק:
(כז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה: פ
תלמוד בבלי מסכת שבת קיט
אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם.
וגם הגאולה העתידית מובטחת אם ישמרו את השבת
קהלת רבה פרשה ד
אמר ר' חייא בר אבא אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת, שנאמר בשובה ונחת תושעון.
תלמוד בבלי מסכת שבת קיח
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה [=אחריו] והביאותים אל הר קדשי וגו'.
ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשיט
אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות.
בעקבות זה מפרש השפתי כהן [רבי מרדכי הכהן] את הפסוק את שבתותי וכו'
שפתי כהן ויקרא יט
אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חז"ל אִלְמָלֵא שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מִיָּד הֵם נִגְאָלִים, זֶהוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ שֶׁיִּזְכּוּ לִגְאֻלָּה וְלִרְאוֹת בִּנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן:
אך עדיין צריך להבין מה הסיבה לקשר זה?
שקף מספר 6
השבת והמקדש מקורות השפע של העולם
מצאנו הקבלה נוספת בין בית המקדש לשבת –שניהם מהווים מקור השפע לעולם.
בזוהר מבואר שהשבת היא מקור הברכה של כל הדברים בעולם.
זוהר פרשת יתרו
זכור את יום השבת לקדשו, רבי יצחק אמר כתיב ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה
תרגום חפשי: זכור את יום השבת לקדשו, רבי יצחק אמר כתוב ויברך אלהים את יום השביעי וכתוב במן ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון שלא מצא בו מזונות מה ברכה מצא בו, אלא כך תלמד כל ברכות של למעלה ושל למטה תלויות ביום השביעי, ומה שלא נמצא מן ביום השביעי משום שמאותו יום מתברכים כל ששה ימים עליונים וכל אחד נותן מזון למטה לכל אחד ביומו מההיא ברכה שהתברך ביום השביעי.
בית המקדש הוא המקום שממנו מגיע השפע מהעולמות העליונים לעולמנו:
אלשיך פרשת תרומה
הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה, כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו יתברך בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם… הנה תשובתו בצדו הלא היא כי שם שער השמים מקום אל הורדת השפע העליון להאיר על הארץ ולדרים עליה, ומאז נברא העולם שרתה שכינה במקום ההוא, כי על כן שם הקריבו את קרבנם אדם ונח, ואברהם את יצחק בנו, והטעם כי הוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה.
היותם מקורות השפע זו הסיבה המהותית לקשר ביניהם. [ואולי ניתן לומר שהשבת היא מקור השפע, המקדש הוא השער ממנו מגיע השפע וממילא אם עם ישראל פוגמים במקור השפע אין צורך בשער שממנו יבוא השפע, ולכן כישמרו את השבת יתחדש מקור השפע ולכן יצטרכו מחדש את השער לשפע]
שקף מספר 7
עוד הקבלה מצאנו בין בית המקדש לשבת, בספר תהילים מוקדשים שני פרקים לשאלה מאד צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו. בפרק עג אומר אסף "עד אבוא למקדשי א-ל אבינה לאחריתם" כלומר שאת התשובה לשאלה זו אבין כשאגיע לבית המקדש. בפרק צב במזמור שיר ליום השבת מבואר שבשבת השאלה הזאת נפשטת מאליה.
תהלים פרק עג פסוק א – כג
(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב:
(ג) כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה:
(ד) כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם:
(יא) וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן:
(יב) הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל:
(יג) אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי:
(טז) וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל היא הוּא בְעֵינָי:
(יז) עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם:
(יח) אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת:
(כב) וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ:
תהלים פרק צב
(א) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת:
(ז) אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת:
(ח) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד:
(ט) וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם יְקֹוָק:
(י) כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְקֹוָק כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן:
(יא) וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן:
(טז) לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְקֹוָק צוּרִי וְלֹא עלתה עַוְלָתָה בּוֹ:
וכלשונו של הגר"מ שפירא זצוק"ל [בשיעור האחרון שמסר ביום חמישי ערב שבת חזון תשעו]
"יש קושי בדבר הזה, זו קושיא גדולה. אולם מה שפותר את הקושי הזה, ומסלק את הקושיא מעיקרא, אלו הם המקדש והשבת. כך הוא בפרק ע"ג, שם זה מתיישב ב"עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", וכך הוא במזמור שיר ליום השבת. מכח השבת מתבאר ש"טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון". שם אני אומר "להגיד בבקר חסדך, שם אני אומר את "אמונתך בלילות", ושם מתגלה שכל ה"בפרוח רשעים כמו עשב", זה "להשמדם עדי עד". הדבר הזה מתבאר לי מהמקדש ומהשבת.
שקף מספר 8
קדושת השבת וקדושת המקדש אינם רק קדושת השבת שלנו וקדושת בית המקדש בירושלים.
השבת מכונה "מעין עולם הבא" השבת היא סמל ובבואה לעולם הבא בבחינת הזמן, ובית המקדש הוא בבואה לעולם הבא בבחינת המקום.
מלבי"ם תהלים עג
(יז) עד, ובהיותי נבוך בשאלה זאת ולא יכלתי לא לספרה לזולתי ולא לחקור עליה בפני עצמי, באתי בעיוני אל מקדשי אל, היינו שהשכלתי מקומות המקודשים לאל שבם תקבל הנפש גמולה ועונשה אחר המות, והשכלתי כי חיי העולם הזה אינם אחרית חיי האדם ומציאותו, כי עת תפשט הנפש שמלותיה החומריים בעת המות תבא אל מקדשי אל, ושם תחיה בחיים ערבים נצחיים טובים מחיים האלה, אז אבינה לאחריתם, ראיתי מה אחרית חיי הרשעים האלה שהצליחו ברשעם, אז ראיתי שהצלחתם פה הוא העונש היותר גדול להם
שקף מספר 9
בגמרא מסופר שהאמוראים היו מתכוננים ומייחלים לקראת שבת:
תלמוד בבלי שבת קיט
רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא [=מתעטף כלומר לובש את בגדיו המכובדים בערב שבץ], אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת [=לובש בגדיו בערב שבת], ואמר: בואי כלה בואי כלה.
גם להלכה פסק הרמב"ם שצריך לייחל לבוא השבת כמי שמחכה לביקור של מלך.
גם לגאולה העתידה עלינו לייחל ולצפות וזהו העיקר הי"ב בי"ג העיקרים
"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
לסיכום השבת והמקדש הם שני המקשרים בין העולם שלנו לעולמות הרוחניים. הם מקור הברכה הרוחנית היורדת מהעולמות העליונים לעולמנו, והם מקור הקדושה והחכמה. הם לא רק הקדושה שנמצאת עכשיו בעולם אלא הם בבואה לעולם עתידי טוב יותר ורוחני יותר. לכן בניין בית המקדש וקיומו תלויים בשמירת השבת הלא שניהם ממקור אחד מגיעים. הציפיה לשבת היא לא רק לקדושת השבת שלנו, היא הציפיה לעולם רוחני יותר, וממילא הציפיה לעולם רוחני יותר כוללת את הציפיה לגאולה, לביאת המשיח ולבנין המקדש. לכן במקומות רבים מופיעה הציפיה לגאולה השלמה בצמוד לציפיה לשבת קודש.
***
דף למנחה
שבת מקור הברכה
מה במערך: השבת והמקדש
השבת והמקדש מופיעים בתורה בסמיכות זה לזה שלש פעמים. מה פשר הדבר?
חז"ל למדו שסמיכות זו באה ללמדנו שאין בנין בית המקדש דוחה שבת. אך לא ברור מה ההוא אמינא ששבת תדחה בפני בית המקדש.
התשובה לכך: ראינו שקרבנות דוחים את השבת, וגם מצאנו שציווי מורא מקדש חמור מהציווי שנאמר בשבת. בשבת נצטוינו לשמור אותה אך לא נצטוינו לירא ממנה, לכן היה מקום לומר ששבת פחות חמורה ותדחה מפני בניין בית המקדש.
אך שבת לא נדחית מפני המקדש כי השבת מעידה על עיקר האמונה בבורא עולם.
יש קשר מהותי בין שבת למקדש, בפיוטים רבים נכנסה הציפיה למקדש בתוך הציפיה לשבת. דוגמה בולטת לכך הפיוט "לכה דודי". לכאורה המקור לדבר הוא הקשר שנמצא בתנ"ך ובחז"ל בין חרבן הבית וגאולתו לשמירת השבת.
במקום ששמרו את השבת הבית קיים ובחילולה חרב הבית ואף הגאולה העתידה תהיה בזכות שמירת שבת. אך עדיין מוטל להבין למה אכן הם קשורים אחד לשני?
השבת והמקדש מהווים מקור החכמה ומקור השפע בעולם, השבת היא הזמן המקודש ביותר בעולם והמקדש הוא המקום המקודש ביותר בעולם ולכן מהם מגיע השפע לעולם. ולכן תלוי המקדש בשמירת השבת.
אנו מצווים לצפות לשבת ומצווים לצפות לגאולה – וביסוד הדבר שתי הציפיות ביסודן ציפיה אחת, ציפיה לעולם רוחני יותר "לתקן עולם במלכות ש-ד-י". לכן במקומות רבים תופיע הציפיה לשבת ולמקדש ביחד.
שקף מספר 2 – שבת ומקדש
שלש פעמים בתורה מופיע הציווי השבת בסמוך לעיסוק בבית המקדש. במערך זה ננסה לעמוד על הקשר בין המקדש לשבת.
ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק ל
(ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְקֹוָק:
הספורנו מרחיב את ההגדרה שבת לכל המועדים הקדושים, ואת ההגדרה מקדש לכל המקומות הקדושים.
ספורנו ויקרא יט
את שבתותי תשמורו. שהם השבת וכל מקראי קדש:
ומקדשי תיראו. והוא כל מקום מקודש לתורה לתפלה ולעבודה.
השאלה בה נרצה לדון היא, מה מלמדת אותנו סמיכות זו והאם יש עדיפות לאחת ממצוות אלו על חברתה.
מה אומר לך המושג קדושה.
על הפסוק קדושים תהיו מסביר המדרש [תורת כהנים] שקדושים הכוונה פרושים. אך התוספות במסכת קידושין מסביר, שאין הכוונה במושג קדושה רק לפן של הפרישה וההימנעות מדברים מסוימים.
וכך הוא מסביר את המושג קידושין ביחס לאדם שמקדש את אשתו.
תוספות מסכת קידושין דף ב
"הרי את מקודשת לי כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי"
כלומר את פורשת מהעולם בשביל להיות מיוחדת לי. כך מתפרש בדרך כלל המושג קדושה כפרישה מדבר אחד על מנת ליצור חיבור עם דבר אחר.
כעין זה פירש החיד"א
נחל קדומים פרשת קדושים
קדושים תהיו. פירוש מזומנים תהיו למצותי כמו ואל העם תאמר התקדשו למחר. כי קדוש אני כלומר אני מזומן לשמוע בקולכם בכל עת שאתם קוראים אותי שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו.
שקף מספר 3
המקדש איננו דוחה את השבת
בעוד שני מקומות בתורה מופיעות מצות השבת ומצות המשכן בסמוך.
בפרשת כי תשא אחרי הציווי על בניית המשכן מופיע הציווי על השבת, וכן בפרשת ויקהל מיד אחרי הציווי על השבת מופיע הציווי על תרומת המשכן.
שמות פרשת כי תשא פרק לא פסוק א – יח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:
(ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:
(ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:
(ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה:
(ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
(ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל:
(ח) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(ט) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ:
(י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ: פ
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:
(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: ס
שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק א – יב
(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם:
(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:
(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ
(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר:
(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיקֹוָק כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְקֹוָק זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
(ו) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
(ז) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
(ח) וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
(ט) וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
(י) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:
(יא) אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו:
חז"ל למדו שסמיכות פרשיות אלו, באה ללמד שאין עשיית המשכן דוחה שבת, הפרשנים דנים למה בכלל צריך לימוד זה. הרי הכלל בידינו שאף מצווה איננה דוחה את השבת, חוץ מפיקוח נפש ומצוות שזמנם קבוע בדווקא לשבת. [ברית מילה וקרבנות התמיד וקרבנות השבת וחג שחל להיות בשבת וכדו'].
השפתי חכמים מביא שני תירוצים:
שלא נאמר שכמו שמקריבים קרבנות בשבת כך יבנו את בית המקדש בשבת.
מכיוון שלגבי בית המקדש יש ציווי לירא ממנו ובשבת רק לשמור הייתי חושב שבית המקדש עדיף משמירת שבת.
שפתי חכמים ויקרא יט [כדי לקצר ערכתי מעט את לשונו]
ואם תאמר היאך יעלה על דעתך שבנין מקדש דוחה שבת הרי מקדש עשה ושבת עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ויש לומר שאילולי הפסוק, הואיל ומקריבין במקדש קרבנות שדוחין שבת שעבודה דוחה שבת, אם כן קל וחומר בנין המקדש שתדחה, לכך צריך את הפסוק.
ועוד יש לומר כיון שכתוב יראה גבי מקדש הייתי חושב שהוא דוחה שבת שאין בה אלא שמירה בלבד:
ומדוע השבת עדיפה מבניין בית המקדש?
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ו
יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, כולכם חייבין בכבודי.
תוספות מסכת יבמות דף ה
ואם תאמר ומנלן דקאי טפי אשבתות [=מאיפה אנו יודעים שכבוד השבת מכבד את הקב"ה יותר] מכבוד המקדש ויש לומר דכבוד הקדוש ברוך הוא הוי טפי [=יש יותר כבוד] בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם שמחלל שבת ככופר במעשה בראשית.
ניתן אולי גם להוסיף: השבת קבועה וקיימת ואילו המקדש אינו קיים בכל התקופות. הדבר מהווה סימן לכך שהשבת מהווה חלק בסיסי שלא ניתן לעולם להתקיים בלעדיו, מה שאין כן בית המקדש שלדאבוננו קרוב לאלפיים שנה יותר ממחצית זמן קיומנו כעם איננו קיים.
למה השבת היא האות בין הקב"ה לעם ישראל?
ישנן הרבה תשובות בדבר בחרתי באחת מהן:
אות הוא סימן חיצוני שמראה על משהו פנימי, השבת מהווה ביטוי חיצוני משמעותי. אדם יכול להסתיר את יהדותו מהסביבה שבה הוא גר בהרבה צורות גם לאורך זמן רב, הוא יכול לאכול כשר, להתפלל להניח תפילין ללמוד תורה וכדו' בלי שאף אחד מהסביבה ידע מזה, הדבר שיהיה לו הכי קשה להסתיר היא שמירת השבת.וכלשון המדרש:
מדרש הגדול שמות לא
כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל לעולם, מה לפלוני חנותו נעולה, משמר שבת. מה לפלוני בטל ממלאכתו, משמר שבת ומיעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא את העולם מששת ימי בראשית ונח ביום השביעי. כן הוא אומר אתם עדי נאם ה' ואני אל
ומצד שני גם הקב"ה מראה לו סימנים חיצונים שהשבת יש בה משהו מיוחד,
הראשון בהם הוא המן שלא ירד בשבת.
דבר נוסף מובא בגמרא במסכת סנהדרין
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין סה
ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא. אמר לו: ומה יום מיומים? [=למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים]אמר לו: ומה גבר מגוברין? [=מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים] – אמר ליה: דמרי צבי[=אדני חפץ לגדלני, המלך קיסר המשילני]. – שבת נמי [=ענה לו, גם שבת], דמרי צבי [=הקדוש ברוך הוא חפץ והזהיר על כבודו]. – אמר ליה: הכי קאמינא לך [=אמר לו כך התכוונתי לשאול], מי יימר דהאידנא שבתא? [= מי אמר שעכשיו שבת שמא יום אחר הוא השבת] – אמר לו: נהר סבטיון יוכיח, [=נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט ונח] בעל אוב יוכיח, [= שאינו עולה בשבת] קברו של אביו יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת[=של טורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנם שובתין].
מהרש"א חידושי אגדות
יראה ששאל לו מי אמר שזו שבת בשלשה דברים. הא' מי אמר שהיום הוא שבת בראשית שבו שבת אל מכל מלאכתו. הב' מי אמר שזה היום שצוה בו אתכם לשבות. הג' מי אמר שזה היום הוא שבת לעתיד ומנוחה לחיי עה"ב והשיב לו נהר סמבטיון יוכיח כו' שמעת היצירה הוא נח ביום שבת שהרי בו שבת אל בשעת יצירה ובעל אוב יוכיח הרי גם עתה אין לעשות בו מלאכה כמו שבעל אוב היום אינו עושה פעולתו ומלאכתו וקברו של אביו יוכיח הרי שבעולם הבא נוחין ביום זה.
בחתם סופר בדרשות כתב שטורונוסרופוס שאל את רבי עקיבא מתי הוא הזמן שבו שבת הקב"ה, הרי הימים בחלק הזה של כדור הארץ לא מתחילים באותו זמן שמתחילים במקום אחר בעולם. אם כן איך יכול להיות שהשבת תתחיל בזמנים שונים, ועל זה ענה לו שכל מקום נקבע לפי השעות שלו. כמו שנהר סמבטיון נח לפי השעות שלו וכאן קברו של אביך נח לפי השעות שלו, ובעל אוב אינו מעלה בשבת בכל מקום לפי זמנו.
ואף דורות לפנינו זכו וראו את קדושת השבת בצורה מוחשית:
ספר החיים – לרבי חיים ליוואי אחי המהר"ל מפראג [פרנסה וכלכלה פרק ו]
מאהבת השי"ת את עמו ישראל וכדי להסיר מלבם כל ספק נתן להם את השבת קדשו שהוא אות ברית בינו ובינינו ובמנוחתינו לא ישכנו ערלים, במה שירגיש כל איש ישראל בעצמו שפע אלקי ואור פניו כי רציתו, ושמחה יתירה שנופל עליו בלי מתכוין מיד בהכנסת השבת, וליל של שבת כולה אור ועוז וחדוה במקומינו, בלתי ספק שאין זה רק ניצוץ האור והשמחה המבהיק ממקום שהנבואה יוצאת משם.
ואף על פ שאין לנו לא נביא ולא חוזה ואנחנו על אדמת נכרים, עם כל זאת לא עזב חסדו ואמיתו מעמנו להשפיע עלינו אור אלקים מדי שבת בשבתו, ובפרט אנחנו עייפי הטרדא המר הזה, אנו מוצאים מרגוע לנפשינו ביום הקדוש הזה, ובזה נתברר לנו בירור גמור שאין אחריו ספק כי תורתינו תורת אמת.
עלי שור חלק ב עמוד שפב – להגר"ש וולבה זצ"ל
פני אדוני מורי ורבי נוחו עדן, [רבי ירוחם ממיר זצ"ל] השתנו בשבת קודש כל כך, עד שתלמיד חדש שראה את אדמו"ר בימות חול – כאשר הוא נכנס לישיבה בליל שבת קודש, היה נדמה לתלמיד כי יש לישיבה משגיח [מנהל חינוכי] מיוחד, יותר גדול, ליום השבת. ולא זהו שראה בימות חול. רק במשך הזמן התרגל להבין כי פני אדמו"ר משתנות כל כך בשבת קודש. ובאמת אמר אדמו"ר על עצמו שיש לו "חוש בשבת" כלומר הוא מרגיש בקדושה היתרה עם כניסת השבת, לא כמונו שצריכים לעקוב אחרי השעון כדי לכוון את זמן הדלקת נרות.
שקף מספר 4
בפיוטים רבים שנכתבו על שבת משולבת הכמיהה לבניין בית המקדש בציפיה לשבת, הבולט בהם הפיוט "לכה דודי" בו נהגו עם ישראל לקבל את השבת, רוב הפיוט [6 מתוך 9 שורות] מדבר על בניין בית המקדש ועל הגאולה.
מה הסיבה לדבר?
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה
שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד, הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד, ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה, מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה, סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה, קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי, עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ
הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי, עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי, כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה
לֹא תֵבֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי, מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי, בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ
וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ, וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ, כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה,
יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי, וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי, עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי, וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה
בֹּאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, גַּם בְּשִׂמְחָה (בְּרִנָה) וּבְצָהֳלָה, תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה, בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה
ועוד רבים לדוגמה: הפיוט "צור משלו אכלנו" המסתיים בבית "יבנה המקדש". הפיוט "י-ה רבון" המסתיים ב"למקדשך תוב".
שקף מספר 5
קשר בולט בין שבת לבין בניין בית המקדש מופיע בנביא, שתולה את קיום המקדש ומלכות ישראל בשמירת השבת.
ירמיהו יז
(כד) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם יְקֹוָק לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בה בּוֹ כָּל מְלָאכָה:
(כה) וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם:
(כו) וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית יְקֹוָק:
(כז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה: פ
תלמוד בבלי מסכת שבת קיט
אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם.
וגם הגאולה העתידית מובטחת אם ישמרו את השבת
קהלת רבה פרשה ד
אמר ר' חייא בר אבא אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת, שנאמר בשובה ונחת תושעון.
תלמוד בבלי מסכת שבת קיח
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה [=אחריו] והביאותים אל הר קדשי וגו'.
ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשיט
אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות.
בעקבות זה מפרש השפתי כהן [רבי מרדכי הכהן] את הפסוק את שבתותי וכו'
שפתי כהן ויקרא יט
אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חז"ל אִלְמָלֵא שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מִיָּד הֵם נִגְאָלִים, זֶהוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ שֶׁיִּזְכּוּ לִגְאֻלָּה וְלִרְאוֹת בִּנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן:
אך עדיין צריך להבין מה הסיבה לקשר זה?
שקף מספר 6
השבת והמקדש מקורות השפע של העולם
מצאנו הקבלה נוספת בין בית המקדש לשבת –שניהם מהווים מקור השפע לעולם.
בזוהר מבואר שהשבת היא מקור הברכה של כל הדברים בעולם.
זוהר פרשת יתרו
זכור את יום השבת לקדשו, רבי יצחק אמר כתיב ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה
תרגום חפשי: זכור את יום השבת לקדשו, רבי יצחק אמר כתוב ויברך אלהים את יום השביעי וכתוב במן ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון שלא מצא בו מזונות מה ברכה מצא בו, אלא כך תלמד כל ברכות של למעלה ושל למטה תלויות ביום השביעי, ומה שלא נמצא מן ביום השביעי משום שמאותו יום מתברכים כל ששה ימים עליונים וכל אחד נותן מזון למטה לכל אחד ביומו מההיא ברכה שהתברך ביום השביעי.
בית המקדש הוא המקום שממנו מגיע השפע מהעולמות העליונים לעולמנו:
אלשיך פרשת תרומה
הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה, כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו יתברך בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם… הנה תשובתו בצדו הלא היא כי שם שער השמים מקום אל הורדת השפע העליון להאיר על הארץ ולדרים עליה, ומאז נברא העולם שרתה שכינה במקום ההוא, כי על כן שם הקריבו את קרבנם אדם ונח, ואברהם את יצחק בנו, והטעם כי הוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה.
היותם מקורות השפע זו הסיבה המהותית לקשר ביניהם. [ואולי ניתן לומר שהשבת היא מקור השפע, המקדש הוא השער ממנו מגיע השפע וממילא אם עם ישראל פוגמים במקור השפע אין צורך בשער שממנו יבוא השפע, ולכן כישמרו את השבת יתחדש מקור השפע ולכן יצטרכו מחדש את השער לשפע]
שקף מספר 7
עוד הקבלה מצאנו בין בית המקדש לשבת, בספר תהילים מוקדשים שני פרקים לשאלה מאד צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו. בפרק עג אומר אסף "עד אבוא למקדשי א-ל אבינה לאחריתם" כלומר שאת התשובה לשאלה זו אבין כשאגיע לבית המקדש. בפרק צב במזמור שיר ליום השבת מבואר שבשבת השאלה הזאת נפשטת מאליה.
תהלים פרק עג פסוק א – כג
(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב:
(ג) כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה:
(ד) כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם:
(יא) וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן:
(יב) הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל:
(יג) אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי:
(טז) וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל היא הוּא בְעֵינָי:
(יז) עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם:
(יח) אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת:
(כב) וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ:
תהלים פרק צב
(א) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת:
(ז) אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת:
(ח) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד:
(ט) וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם יְקֹוָק:
(י) כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְקֹוָק כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן:
(יא) וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן:
(טז) לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְקֹוָק צוּרִי וְלֹא עלתה עַוְלָתָה בּוֹ:
וכלשונו של הגר"מ שפירא זצוק"ל [בשיעור האחרון שמסר ביום חמישי ערב שבת חזון תשעו]
"יש קושי בדבר הזה, זו קושיא גדולה. אולם מה שפותר את הקושי הזה, ומסלק את הקושיא מעיקרא, אלו הם המקדש והשבת. כך הוא בפרק ע"ג, שם זה מתיישב ב"עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", וכך הוא במזמור שיר ליום השבת. מכח השבת מתבאר ש"טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון". שם אני אומר "להגיד בבקר חסדך, שם אני אומר את "אמונתך בלילות", ושם מתגלה שכל ה"בפרוח רשעים כמו עשב", זה "להשמדם עדי עד". הדבר הזה מתבאר לי מהמקדש ומהשבת.
שקף מספר 8
קדושת השבת וקדושת המקדש אינם רק קדושת השבת שלנו וקדושת בית המקדש בירושלים.
השבת מכונה "מעין עולם הבא" השבת היא סמל ובבואה לעולם הבא בבחינת הזמן, ובית המקדש הוא בבואה לעולם הבא בבחינת המקום.
מלבי"ם תהלים עג
(יז) עד, ובהיותי נבוך בשאלה זאת ולא יכלתי לא לספרה לזולתי ולא לחקור עליה בפני עצמי, באתי בעיוני אל מקדשי אל, היינו שהשכלתי מקומות המקודשים לאל שבם תקבל הנפש גמולה ועונשה אחר המות, והשכלתי כי חיי העולם הזה אינם אחרית חיי האדם ומציאותו, כי עת תפשט הנפש שמלותיה החומריים בעת המות תבא אל מקדשי אל, ושם תחיה בחיים ערבים נצחיים טובים מחיים האלה, אז אבינה לאחריתם, ראיתי מה אחרית חיי הרשעים האלה שהצליחו ברשעם, אז ראיתי שהצלחתם פה הוא העונש היותר גדול להם
שקף מספר 9
בגמרא מסופר שהאמוראים היו מתכוננים ומייחלים לקראת שבת:
תלמוד בבלי שבת קיט
רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא [=מתעטף כלומר לובש את בגדיו המכובדים בערב שבץ], אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת [=לובש בגדיו בערב שבת], ואמר: בואי כלה בואי כלה.
גם להלכה פסק הרמב"ם שצריך לייחל לבוא השבת כמי שמחכה לביקור של מלך.
גם לגאולה העתידה עלינו לייחל ולצפות וזהו העיקר הי"ב בי"ג העיקרים
"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
לסיכום השבת והמקדש הם שני המקשרים בין העולם שלנו לעולמות הרוחניים. הם מקור הברכה הרוחנית היורדת מהעולמות העליונים לעולמנו, והם מקור הקדושה והחכמה. הם לא רק הקדושה שנמצאת עכשיו בעולם אלא הם בבואה לעולם עתידי טוב יותר ורוחני יותר. לכן בניין בית המקדש וקיומו תלויים בשמירת השבת הלא שניהם ממקור אחד מגיעים. הציפיה לשבת היא לא רק לקדושת השבת שלנו, היא הציפיה לעולם רוחני יותר, וממילא הציפיה לעולם רוחני יותר כוללת את הציפיה לגאולה, לביאת המשיח ולבנין המקדש. לכן במקומות רבים מופיעה הציפיה לגאולה השלמה בצמוד לציפיה לשבת קודש.
***
