תפריט
אמונה ביטחון והשתדלות
מה במערך: בטחון והשתדלות והמתח שביניהם
מעיקרי האמונה היהודית: שהבורא עשה עושה ויעשה את כל המעשים. ואפילו מכה שאדם מקבל באצבעו נגזרה עליו משמיים.
אם הכל נגזר מה המשמעות של העשייה שלנו. [למה לא לקפוץ מהגג].
הראשונים נחלקו בדבר: לפי חובות הלבבות עלינו לנהוג לפי כללי הטבע, אך הרמב"ן סובר שהיה מן הראוי שנסמוך על הנס.
בגמרא מופיעה מחלוקת תנאים: לרבי ישמעאל מוטלת עלינו החובה לעסוק לפרנסתנו (ולשלב בה את קיום ולימוד התורה והמצוות), רבי שמעון בר יוחאי סובר שאדם צריך לעסוק רק בתורה והקב"ה ידאג לפרנסתו.
ההסבר לדברי חובות הלבבות הוא: החובה לדאוג לצרכינו היא קנס שנקנס בו האדם הראשון.
ההבדל בין קנס לתשלום הוא: תשלום גורם בצורה ישירה שאקבל את תמורתו, הקנס איננו תוצאה ישירה של המעשה אלא נגרם בעקיפין על ידי המעשה. ולעניינינו: הקנס [ההשתדלות] איננו גורם בצורה ישירה לתוצאה [פרנסה/ בריאות וכדומה].
מי שסובר שההשתדלות היא זו שקובעת את התוצאה, כופר בכך שהקב"ה לבדו קובע מה יקרה.
על יחידי סגולה מוטל לנהוג מתוך הסתמכות מלאה על הנס, לשאר העם מוטל להשתדל.
לפעמים הביטחון נובע מחוסר אחריות, ולפעמים הדאגה נובעת מעצלות.
המודד להשתדלות הראויה תלויה במידת האמונה של העושה, ונעה בין עשיית הדבר ההגיוני שיביא בדרך הטבע לתוצאה הנצרכת, לבין עשיית דבר שיגרום לכך שאם תגיע התוצאה הרצויה היא לא תחשב כנס.
להעמקה: יוסף מקבל במדרש יחס אמביוולנטי [דו ערכי] מצד אחד מוצג כסמל לאדם הבוטח ומצד שני כמי שלא בטח כראוי לדרגתו.
להעמקה: אדם שיודע שאם יעשה השתדלות יגרום לו הדבר למחשבה של כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה עדיף שימנע מהשתדלות.
הנושא בו בחרנו לעסוק הפעם, הוא מצות הביטחון, חובת ההשתדלות והמתח ביניהם. הנושא עמוק מיני ים ורחב מארץ מידה. הוא נוגע בחיי היום יום של כל אדם באשר הוא והשלכותיו רבות מאד. כמובן איננו מתיימרים ביחידת לימוד זאת להקיף נושא זה, ועוד חזון למועד.
נושא זה מהווה הקדמה למצגת של שבוע הבא שתעסוק בעזה"י במהות מנוחת השבת.
שקף מספר 1
הכל בידי שמיים
המקור לדברי הרמב"ם שהקב"ה עשה עושה ויעשה לכל המעשים הוא בגמרא בשני מקומות.
תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב
אמר רבי חנינא: אין אדם נוקף [פוצע] אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו.
תלמוד בבלי מסכת נדה דף טז עמוד ב
הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְקוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְקוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
רש"י מסכת נדה דף טז עמוד ב
הכל בידי שמים – כל מדותיו וקורותיו של אדם באין לו בגזרת מלך חוץ מזו.
תפיסה זו מעוררת שאלה: אם הכל בידי שמיים, מה המשמעות של העשייה שלי? או בניסוח פשטני, למה לא לקפוץ מהגג? הרי הקב"ה הוא זה שמחליט מה יקרה.
שאלה זו פותחת דיון רחב בנושא הביטחון וההשתדלות. צריך לשים לב לכמה סוגי השתדלות שהשאלה הזאת נוגעת בהן.
א. השתדלות שגם בדרך הטבע לא אמורה להביא תוצאה ודאית. כדוגמת עשיית עסקים, חקלאות וכדו'. ב. עבודה בשביל משכורת מובטחת, גם אם נניח שאכן מובטח שתקבל משכורת אך לא בטוח שתהנה ממנה פעמים רבות קורים לנו נזקים בלתי צפויים. ג. מעשה שאמור לגרום לתוצאה מידית, לדוגמה אם אתקע סכין בי או באדם התוצאה הישירה הטבעית היא שייוצר פצע או אף יותר מזה, האם גם כאן נאמר שאין לאדם שליטה על המציאות. [האם נאמר שהאיסור לא תרצח או לא לנסות לרצוח אף שברור שהתוצאה איננה בידי?]
חשוב לעורר את הנקודות כדי להיכנס לדיון העיקרי של המצגת מתוך הבנת הבעייתיות במתח בין האמונה והביטחון בבורא לבין חובת ההשתדלות.
שקף מספר 2
מחלוקת הראשונים האם צריך לנהוג בדרך הטבע
במבט ראשוני! [בהמשך המצגת נראה שרבי ישראל מסלנט טוען שאין ביניהם מחלוקת] נראה שיש בסוגיה זו מחלוקת בין הראשונים, דעת חובות הלבבות היא, על האדם מוטלת חובת ההשתדלות וזוהי צורת החיים הנכונה לכתחילה.
הרמב"ן חולק עליו וסובר שהדרך הראויה היא לסמוך על הקב"ה לגמרי, אף בלי לעשות כל השתדלות, ומה שאף על פי כן בפועל אנו משתדלים, הוא מתוך חסרוננו במידת הביטחון.
ספר חובות הלבבות שער ד – שער הביטחון פרק ד
ועם ברור אמונתו, כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה, ושבחירת הבורא לו, היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסבות תועלותיו ולבחור הטוב כנראה לו מן העניין, והאלוהים יעשה מה שקדמה בו גזרתו. והדומה לזה, כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלהים, שיאמר: אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להיכנס בסכנות בביטחונו על גזרת הבורא, וישתה סמי המוות או שיסכן בעצמו להילחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בהן ויסכן בנפשו.
בדברי חובות הלבבות יש לכאורה סתירה פנימית, אם הקב"ה מנהל את העולם אם כן למה עלינו לעשות מעשים?
רמב"ן ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יא
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם. כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו. ואמר הכתוב גם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ:
אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:
…והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים:
לפי תפיסת הרמב"ן איך מותר לנו להתערב על ידי מעשינו בגזרת הבורא.
יעויין המשך דברי הרמב"ן הנ"ל.
וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים,…אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:
שקף מספר 3
לעבוד לפרנסה או לסמוך על הנס
לכאורה מקור הוויכוח בין חובות הלבבות לרמב"ן הוא בגמרא המביאה שרבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי נחלקו האם ניתן ללמוד מהפסוק "ואספת דגנך וכו'" שעל האדם מוטל לדאוג לצרכי פרנסתו, או אולי למרות הפסוק על האדם לעסוק רק בלימוד התורה והקב"ה ישלח לו את פרנסתו על ידי אומות העולם.
הגמרא לא מכריעה בין הדעות רק מציינת כעובדה שרבים עשו כרבי ישמעאל והצליחו, ורבים עשו כרשב"י ולא הצליחו.
[עדיף לא להכנס לדיון זה אך פעמים רבות החברותא תעלה את השאלה הזאת] רבי שמעון בר יוחאי אומר שעל האדם ללמוד ולקיים מצוות והקב"ה ידאג לפרנסתו על ידי אחרים, האם אנחנו מסכימים עם ההיבט המוסרי של התפיסה הזאת.
חשוב להבדיל בין אדם שאחרים מעוניינים לפרנס אותו כדי שיוכל ללמוד [זהו המצב המצוי היום, יש כמובן לשים לב שבדרך כלל במקרה כזה האדם גם מוכן לחיות חיי דחק למען מטרת לימוד התורה] לבין אדם שמטיל את עצמו על הציבור.
הדיון כמובן מקבל משנה תוקף במקרה שאדם מטיל את עצמו על הציבור. וכאן חשוב להכניס את הדיון להקשר הנכון: א. לימוד התורה מהווה ערך עליון שגובר על ערכים אחרים], ב. הלומד אינו לומד רק בשביל עצמו אלא ממלא את מטרת קיום העולם, והתומך בו גם הוא בדרכו ממלא את חלקו במטרת העולם.
שקף מספר 4 – למה צריך להשתדל
דברי ה"חובות הלבבות" עדיין טוענים הסבר, אם הקב"ה מנהל את העולם למה אנו צריכים לעבוד בכלל.
במסילת ישרים דן בנושא זה ומגדיר את חובת ההשתדלות כקנס. כלומר התוצאה כמה פרנסה [או כל נושא שבו אני משתדל בגשמיות או ברוחניות, חוץ מיראת שמיים עצמה] איננה תלויה בהשתדלותי אלא בגזירת הקב"ה. ובשונה מתשלום בו החפץ הנרכש הוא תמורת התשלום, כלומר יש יחס ישיר בין מה שאני נותן לבין מה שאני מקבל, הקנס איננו תשלום והוא איננו פרופורציונאלי לדבר שבו אני חפץ. המסקנה המתבקשת היא, שאם אין קשר ישיר בין הקנס לתוצאה וודאי עדיף לנו להפטר מתשלום הקנס ולשלם את התשלום המינימלי ביותר.
ספר מסילת ישרים פרק כא
אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הביטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז"ל במאמריהם: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, וכן אמרו: אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא [=שערה], וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) הייתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם "בזעת אפך תאכל לחם", אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו.
על כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו: יכול אפילו יושב ובטל? (יראה סימן ברכה) תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות.
שקף מספר 5
השתדלות יתירה או מועטה
שניהם מראים על חוסר במידת הבטחון
למנחה: יש להקדים ולתאר את סיפור הרקע של יוסף בבית האסורים. חלומות שר המשקים ושר האופים ופתרונם על ידי יוסף.
הסתירה בהתייחסות המדרש ליוסף: מצד אחד המדרש מתאר את יוסף כאדם הבוטח באלוקיו, הראוי לתואר "אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו" אך מצד שני המדרש כותב שבקשת יוסף משר המשקים שיזכרנו, מראה על חסרון במידת הביטחון, וכעונש לכך נגזר עליו להישאר בבית האסורים עוד שנתיים.
וכמו שהביא רש"י בחומש הפסוק נקרא גם בנימה ביקורתית ביחס ליוסף "אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב" כלומר המדרש משבח את מי ששם בה' מבטחו ולא כיוסף שלא נהג במידת הביטחון הראויה לפי ערכו.
*
הבאנו את דברי רבי אברהם בן הרמב"ם המגדיר שפירוש המושג בטחון [לאנשים רגילים – בשונה מהנביאים וכדו'] היא להבין שהקב"ה מנהל את עולמו בדרך הטבע, ולכן בדרך כלל התוצאות הן לפי ההשתדלות הטבעית של האדם, אך לפעמים הקב"ה פועל שהטבע יפעל שלא כהרגלו אף שאיננו חורג חריגה גדולה מדי שתחשב נס.
מידת הביטחון מחייבת את האדם לסמוך על הקב"ה שידאג לפרנסתו ולא להתייאש מכך ולהמשיך לפעול על מנת לזכות בפרנסה, אך מצד שני אסור לו להשתדל יותר מדי כי בכך מראה שהוא סומך על השתדלותו ולא על גזירת הבורא.
המספיק לעובדי ה' – הבטחון עמוד פ [בהוצאת הקרן להוצאת ספרי רבני בבל]
הביטחון המוטל על כל שומרי הדת הוא שיהא נעוץ הכן באמונתו של אדם וברור בלבו שהעילות הטבעיות והאמצעים הרגילים מסורים בידי השגחה אלוהית פרטית לגבי כל אחד ואחד לכל זמן ולכל מצב, וברצותו יתעלה הולכות העילות בדרכן הטבעית שהותוותה להן מראש וברצותו סוטות הן מדרכן הרגילה וחורגות מתוך טבען….כל הגורמים הטבעיים הללו כפופים לחפצו ורצונו יתעלה ועל פי פקודתו ורשותו פועלים הם על רוב בני האדם לפי טבעם בדרך הידועה לכל ובפקודתו ורצונו פועלים הם לפעמים בדרך ההפוכה מזו שנוצרו לה.
שם עמוד קב
ולכן כל אימת שאין לב האדם בוטח בה' להשגת משאלתו או שהוא בוטח במקור ישועה אחר מבלעדי ה' יתעלה אין אותו האיש נקרא בוטח בה' להשגת מבוקשו. ולכן אומרים אנו בעניין בקשת פרנסה או שאר דברים, שאם נואש האדם ממבוקשו ואיננו מצפה עוד להשיגו או מחפשהו ממקור אחר זולתו יתעלה. כגון מי שמבקשהו מבשר ודם וסומך עליו בלבד ולא על עזרת ה' יתעלה, שהלז כפוף לו. אין אותו האיש נקרא בוטח בה' יתעלה להשגת פרנסתו.
אשר לסוג הראשון זה שנואש מן הפרנסה ואינו מצפה עוד להשיגה, הריהן מרעי המחשבה וראוי לגנאי על שנתייאש מרחמי הבורא, למרות שהוזהר על ההיפך הגמור. ואמר דויד בתהלים קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה"' ועוד אמר "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם". והושע אמר "וקווה אל אלהיך תמיד" ועוד הרבה פסוקים כגון אלה והסוג השני שמבקש פרנסה וכדומה מאת בשר ודם ובוטח בו ולא בה' יתעלה ארור הוא על כחשו בה' כמו שנאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו" ושתי המדרגות הללו הן מדרגות של חוסר בטחון.
שקף מספר 6
חובת ההשתדלות נמדדת לפי מידת האמונה
רבי ישראל מסלנט עומד על הסתירה בדברי המדרש ביחס ליוסף, וכדי לבאר את דברי המדרש חוזר רבי ישראל לבאר את מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י.
לדבריו, וכמו שהביא מדברי "נפש החיים" חיוב ההשתדלות איננו אחיד, אלא מהווה נגזרת של מידת האמונה בהקב"ה, מי שמאמין יותר משתדל פחות. ודברי רשב"י מיועדים רק ליחידי סגולה.
ואת סיום דברי התלמוד במחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם וכו'" הוא מפרש שכוונת הגמרא להכריע כאן את מסקנת הסוגיה ולומר שאין מחלוקת אמתית ביניהם, אלא דברי רבי ישמעאל מכוונים להמון העם ודברי רשב"י מכוונים ליחידי סגולה.
אבן ישראל דרוש ג [בסוף הדרוש]
במדרש בראשית רבה [פרשה פט] אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף ולא פנה אל רהבים ואל שטי כזב זה יוסף. שבקש משר המשקים כי אם זכרתני אתך ולא בטח בהקב"ה. הסתירה מבואר, אך הנה יש שני מיני בטחון. בטחון של החובות הלבבות ובטחון של הרמב"ן. לחובות הלבבות צריך לבטוח בה' על ידי השתדלות דווקא. כי אסור לסמוך על הנס ואף על פי שאין להקב"ה מעצור להושיע אף בלי השתדלות, אף על פי כן מה שבכוחו לעשות מחויב הוא לעשות, וחטא אסא לא היה רק מה שלא דרש בה' כלל. רק ברופאים כמו שמפורש בפסוק. ולהרמב"ן הביטחון הוא להשליך על ה' לבדו יהבו בלא שום סיבה. ומה שדרשו רבותינו ז"ל, ורפא ירפא, היינו שניתן רשות לרופא לרפא, אבל העובד השלם אין לדרוש כלל ברפואה הטבעית, ולדידיה [=ולדבריו] גם בפרנסה אין צריך שום השתדלות רק בטחון בה'.
ונראה שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, דהנה מצאנו לרבותינו ז"ל פלוגתא דתנאי [=מחלוקת תנאים] בכיוצא בזה ממש, תנו רבנן: ואספת דגנך, – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ולכן דקדקו רבותינו ז"ל ואמרו הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, רבים דווקא, נמצא שליחידי סגולה ודאי שראוי להיות להם בטחון של הרמב"ן כמו שעשה רבי שמעון בר יוחאי במערה, ואתרחיש ניסא ואיברי ליה חרובא ועינא דמיא [=התרחש לו נס ונברא לו חרוב ומעיין מים] בלי השתדלות כלל. ודברי חובות הלבבות אמורים לכלל ההמון כולו כמו שכתוב בנפש החיים לרבי ישמעאל נמצא שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אמנם גם לחובות הלבבות אסור להרבות בהשתדלות רק לעשות סיבה שיהיה אפשר גם כן על פי הטבע, להרויח, ולבטוח בהשם יתברך, אבל ריבוי ההשתדלות הוא חסרון בטחון כידוע. אבל המינים ואפיקורסים שאינם מאמינים שהשם יתברך מנהיג העולם רק נתן ההנהגה לכוכבי השמים וכסיליהם זה דרכם כסל למו להרבות מאד בהשתדלות לעשות סיבות למחסוריהם מאחר שאין מאמינים רק בטבע לכן המה מפקחים יותר להפיק רצונם בטבע נמצא השתדלותם יותר גדולה משל בעל בטחון של חובת הלבבות.
שקף מספר 7
איך מיישמים את חובת ההשתדלות
איך מיישמים את מצוות הביטחון הלכה למעשה? איך נדע האם אנו בוטחים באמת או אולי משלים את עצמנו?
האם יש איזה קריטריון לקבוע האם אנו בוטחים בהקב"ה או שמא מתעצלים לעבוד. או לחילופין האם אנחנו מתאמצים כדי למלא את חובות ההשתדלות או שמא אנו מתאמצים כי אנו סומכים על עצמנו ומעשינו.
הרמח"ל במסילת ישרים מבדיל בין בטחון ראוי לבין הוללות, ובין פחד ראוי לבין עצלות.
ומסקנתו היא שהדבר נתון לשיקול דעתו ולהגיון הבריא של האדם.
ספר מסילת ישרים פרק ט
דע כי יש יראה ויש יראה: יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך – הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברה נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים, ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון, אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש. ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה, שעליה נאמר (משלי כב): ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה.
והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חכמים זכרונם לברכה באמרם היכא דשכיח היזיקא שאני [=שונה הדבר היכן שההיזק מצוי]. כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש להשמר. אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר: ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן, [חשש שאין רואים אין מחזיקים כלומר אין מתייחסים אליו] ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הוא עצמו ענין הפסוק שהבאנו למעלה "ערום ראה רעה ונסתר", הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא.
מדברי המסילת ישרים עולה שעל כל אחד מוטל להחליט האם המצב הנוכחי דורש השתדלות ואם כן איזה השתדלות, מה שמוביל למסקנה שחובת ההשתדלות היא סובייקטיבית. כלומר גם בתוך המסגרת של קיום התורה והמצוות אנחנו פוגשים את האדם כיחיד שעליו מוטל למצוא את דרכו הייחודית.
אפשר לצאת מכאן לדיון על כל העבודה הפנימית והמוסרית של האדם שמיוחדת אך ורק לו.
שקף מספר 8 הבוטח האידיאלי
דברי המכתב מאליהו באים לתת הגדרה מעשית לחובת ההשתדלות. אך יש לשים לב ההגדרה שמגדיר הר"ז מסלנט [רבו של רבי ישראל מסלנט] היא הגדרה המותאמת למידותיו הרוחניות. וכמו שכותב שם המכתב מאליהו בהמשך דבריו שאין ראוי לכל אדם לנהוג כך ואף סכנה יש בזה, וכמו שהתבאר לעיל שמידת ההשתדלות נגזרת מרמת האמונה של האדם.
שקף מספר 9
היפוך תפקידים – הכופר בטוח והמאמין חושש
שקף זה להעשרה למעוניינים להעמיק שלב נוסף במהות הבטחון ובהסבר למעשי יוסף.
רבי ישראל מסלנט מוסיף שיש הבדל נוסף בין המאמין לכופר, המאמין יודע שהכל בידי שמיים לכן אף אם יתגלה לו על ידי נבואה או התבוננות בכוכבים שאירוע מסוים יקרה עדיין הוא בטוח בהקב"ה ויודע שהגזירה יכולה להשתנות לכן ימשיך לדאוג ולפעול בעניין, מה שאין כן הכופר הסובר שהטבע איננו תלוי באף אחד, אם כן אם יתברר לו שבדרכי הטבע בוודאי שיקרה אירוע מסוים, יותר לא יפעל בעניין, שהרי הוא בוטח בטבע.
יוסף חלם שהוא ייהפך למלך ואף שהיה בטוח בנכונות החלום ידע שעדיין מוטלת עליו חובת ההשתדלות שהרי עדיין ביד הקב"ה לשנות זאת.
לכן מצד אחד השתדלותו להגשמת החלום [הדיבור עם שר המשקים (צ,ר)] היא השתדלות ראויה לאדם רגיל ולכן המדרש משבחו. אך מצד שני המדרש מעיר שמיוסף בדרגתו הגבוהה היינו מצפים שיסמוך על הקב"ה ולא ישתדל בכלל.
אבן ישראל [המשך משקף מספר 6]
אך לפעמים יקרה להיפך שהפוקר אינו משתדל כלל ובעל בטחון של חובת הלבבות משתדל קצת כפעם בפעם כגון שראה בכוכבי השמים או נתגלה לו על ידי חלום אמיתי שיעלה לגדולה אם כן המאמין במזלות מבטיח את עצמו על המזל שבודאי לא ישתנה מאחר שאינו מאמין שתלוי במעשה האדם ואינו משתדל כלל מה שאין כן הבעל בטחון הנ"ל לעולם בהשתדלותו עומד בטחון עומד כי על פי עבודת הבורא יוכל להיות השתנות תמיד על פי מעשיו ואפילו יעקב אשר שהבטיח לו הקב"ה בעצמו הנה אנכי עמך ושמרתיך וגו אף על פי כן ויירא יעקב מאד סבר שמא יגרום החטא קל וחומר על ידי הוראת כוכב או חלום שאין העובד השם יתברך בטוח בזה אולי לא יהיה ראוי לנס שלא כדרך הטבע בלי שום השתדלות
והשתא [=ועכשיו] מבואר כוונת המדרש ברוך הגבר וכו' זה יוסף שהיה בוטח בה' ולא בכוכבים ח"ו שאם כן לא היה משתדל ובאמת זה טוב מאד לירא תמיד שמא יגרום החטא ולבטוח בה' אך שצריך עוד תנאי שהיה חסר ביוסף דהיינו שלא יפנה אל רהבים שצריך שיגיע אל המדרגה הגבוהה עוד יותר שלא יפנה כלל אל השתדלות רק בטחון לבד.
ועוד נקודה קטנה להעמקה
לפעמים עדיף לסמוך על הנס מלהכשל בתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
הרב דסלר מתייחס למדרש תמוה.
איכה רבה
ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו,
דוד אמר "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם:" אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן, זה שכתוב "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ:….
עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג, להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר "וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְקוָק אֱלֹקָיו וַיֹּאמַר יְקוָק אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ יְקוָק אֱלֹהֵינוּ …וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יְקוָק, לפני אסא לא כתוב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו,
עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְקוָק מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ"
עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנא' "בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְקוָק וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים:"
מה פשר הבקשות של 3 המלכים (חוץ מדוד) למה הם לא רוצים להילחם? ובפרט בקשתו של חזקיהו שמבקש לשכב ולנוח ושאלוקים יעשה בשבילו את העבודה.
מכתב מאליהו [חלק א עמ' 201]
במאמר הזה אנו לומדים לדעת כי ההשתמשות ומעשי האדם צריכה להיות לפי ערך מדרגת הכרתו. לפי הכרת דוד היה ראוי לו להתעסק ברדיפת האויב והכאתו. אסא חשב שאיננו רשאי להכות, כי חס וחלילה ידמה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ואמר כי ישתמש רק ברדיפה לבד והשם יתברך יכה אותם. יהושפט חשש גם על הרדיפה והשתמש רק בטובה רוחנית , שהיא אמירת שירה . חזקיה חשש עוד יותר – חשש נפלא מאד – כי אולי יגבה לבבו [יתגאה] וידמה כי בזכות השירה שלו נפל האויב, ולא היה די לו במה שלא עשה שום מעשה גשמית, אלא גם את ההשתדלות הרוחנית אסר לעצמו, כי אם יגבה לבבו בתוצאות השתדלותו הרוחנית , הרי זה עצמו חסרון בשלימות הכרתו בהשם יתברך. ואם כי החיסרון הזה דק הוא מאד , עד שכמעט אי אפשר להבחינו , פסק חזקיהו לעצמו לישון על מיטתו בשעת צרת כלל ישראל ולסמוך על הנס , כי יש מצבים אשר ברירות ההכרה שאפס זולתו יתברך עולה על כל שאר העניינים , והיא היא המצלת מכל צרה וצוקה.
***
אמונה ביטחון והשתדלות
מה במערך: בטחון והשתדלות והמתח שביניהם
מעיקרי האמונה היהודית: שהבורא עשה עושה ויעשה את כל המעשים. ואפילו מכה שאדם מקבל באצבעו נגזרה עליו משמיים.
אם הכל נגזר מה המשמעות של העשייה שלנו. [למה לא לקפוץ מהגג].
הראשונים נחלקו בדבר: לפי חובות הלבבות עלינו לנהוג לפי כללי הטבע, אך הרמב"ן סובר שהיה מן הראוי שנסמוך על הנס.
בגמרא מופיעה מחלוקת תנאים: לרבי ישמעאל מוטלת עלינו החובה לעסוק לפרנסתנו (ולשלב בה את קיום ולימוד התורה והמצוות), רבי שמעון בר יוחאי סובר שאדם צריך לעסוק רק בתורה והקב"ה ידאג לפרנסתו.
ההסבר לדברי חובות הלבבות הוא: החובה לדאוג לצרכינו היא קנס שנקנס בו האדם הראשון.
ההבדל בין קנס לתשלום הוא: תשלום גורם בצורה ישירה שאקבל את תמורתו, הקנס איננו תוצאה ישירה של המעשה אלא נגרם בעקיפין על ידי המעשה. ולעניינינו: הקנס [ההשתדלות] איננו גורם בצורה ישירה לתוצאה [פרנסה/ בריאות וכדומה].
מי שסובר שההשתדלות היא זו שקובעת את התוצאה, כופר בכך שהקב"ה לבדו קובע מה יקרה.
על יחידי סגולה מוטל לנהוג מתוך הסתמכות מלאה על הנס, לשאר העם מוטל להשתדל.
לפעמים הביטחון נובע מחוסר אחריות, ולפעמים הדאגה נובעת מעצלות.
המודד להשתדלות הראויה תלויה במידת האמונה של העושה, ונעה בין עשיית הדבר ההגיוני שיביא בדרך הטבע לתוצאה הנצרכת, לבין עשיית דבר שיגרום לכך שאם תגיע התוצאה הרצויה היא לא תחשב כנס.
להעמקה: יוסף מקבל במדרש יחס אמביוולנטי [דו ערכי] מצד אחד מוצג כסמל לאדם הבוטח ומצד שני כמי שלא בטח כראוי לדרגתו.
להעמקה: אדם שיודע שאם יעשה השתדלות יגרום לו הדבר למחשבה של כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה עדיף שימנע מהשתדלות.
הנושא בו בחרנו לעסוק הפעם, הוא מצות הביטחון, חובת ההשתדלות והמתח ביניהם. הנושא עמוק מיני ים ורחב מארץ מידה. הוא נוגע בחיי היום יום של כל אדם באשר הוא והשלכותיו רבות מאד. כמובן איננו מתיימרים ביחידת לימוד זאת להקיף נושא זה, ועוד חזון למועד.
נושא זה מהווה הקדמה למצגת של שבוע הבא שתעסוק בעזה"י במהות מנוחת השבת.
שקף מספר 1
הכל בידי שמיים
המקור לדברי הרמב"ם שהקב"ה עשה עושה ויעשה לכל המעשים הוא בגמרא בשני מקומות.
תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב
אמר רבי חנינא: אין אדם נוקף [פוצע] אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו.
תלמוד בבלי מסכת נדה דף טז עמוד ב
הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְקוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְקוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
רש"י מסכת נדה דף טז עמוד ב
הכל בידי שמים – כל מדותיו וקורותיו של אדם באין לו בגזרת מלך חוץ מזו.
תפיסה זו מעוררת שאלה: אם הכל בידי שמיים, מה המשמעות של העשייה שלי? או בניסוח פשטני, למה לא לקפוץ מהגג? הרי הקב"ה הוא זה שמחליט מה יקרה.
שאלה זו פותחת דיון רחב בנושא הביטחון וההשתדלות. צריך לשים לב לכמה סוגי השתדלות שהשאלה הזאת נוגעת בהן.
א. השתדלות שגם בדרך הטבע לא אמורה להביא תוצאה ודאית. כדוגמת עשיית עסקים, חקלאות וכדו'. ב. עבודה בשביל משכורת מובטחת, גם אם נניח שאכן מובטח שתקבל משכורת אך לא בטוח שתהנה ממנה פעמים רבות קורים לנו נזקים בלתי צפויים. ג. מעשה שאמור לגרום לתוצאה מידית, לדוגמה אם אתקע סכין בי או באדם התוצאה הישירה הטבעית היא שייוצר פצע או אף יותר מזה, האם גם כאן נאמר שאין לאדם שליטה על המציאות. [האם נאמר שהאיסור לא תרצח או לא לנסות לרצוח אף שברור שהתוצאה איננה בידי?]
חשוב לעורר את הנקודות כדי להיכנס לדיון העיקרי של המצגת מתוך הבנת הבעייתיות במתח בין האמונה והביטחון בבורא לבין חובת ההשתדלות.
שקף מספר 2
מחלוקת הראשונים האם צריך לנהוג בדרך הטבע
במבט ראשוני! [בהמשך המצגת נראה שרבי ישראל מסלנט טוען שאין ביניהם מחלוקת] נראה שיש בסוגיה זו מחלוקת בין הראשונים, דעת חובות הלבבות היא, על האדם מוטלת חובת ההשתדלות וזוהי צורת החיים הנכונה לכתחילה.
הרמב"ן חולק עליו וסובר שהדרך הראויה היא לסמוך על הקב"ה לגמרי, אף בלי לעשות כל השתדלות, ומה שאף על פי כן בפועל אנו משתדלים, הוא מתוך חסרוננו במידת הביטחון.
ספר חובות הלבבות שער ד – שער הביטחון פרק ד
ועם ברור אמונתו, כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה, ושבחירת הבורא לו, היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסבות תועלותיו ולבחור הטוב כנראה לו מן העניין, והאלוהים יעשה מה שקדמה בו גזרתו. והדומה לזה, כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלהים, שיאמר: אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להיכנס בסכנות בביטחונו על גזרת הבורא, וישתה סמי המוות או שיסכן בעצמו להילחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בהן ויסכן בנפשו.
בדברי חובות הלבבות יש לכאורה סתירה פנימית, אם הקב"ה מנהל את העולם אם כן למה עלינו לעשות מעשים?
רמב"ן ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יא
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם. כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו. ואמר הכתוב גם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ:
אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:
…והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים:
לפי תפיסת הרמב"ן איך מותר לנו להתערב על ידי מעשינו בגזרת הבורא.
יעויין המשך דברי הרמב"ן הנ"ל.
וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים,…אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:
שקף מספר 3
לעבוד לפרנסה או לסמוך על הנס
לכאורה מקור הוויכוח בין חובות הלבבות לרמב"ן הוא בגמרא המביאה שרבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי נחלקו האם ניתן ללמוד מהפסוק "ואספת דגנך וכו'" שעל האדם מוטל לדאוג לצרכי פרנסתו, או אולי למרות הפסוק על האדם לעסוק רק בלימוד התורה והקב"ה ישלח לו את פרנסתו על ידי אומות העולם.
הגמרא לא מכריעה בין הדעות רק מציינת כעובדה שרבים עשו כרבי ישמעאל והצליחו, ורבים עשו כרשב"י ולא הצליחו.
[עדיף לא להכנס לדיון זה אך פעמים רבות החברותא תעלה את השאלה הזאת] רבי שמעון בר יוחאי אומר שעל האדם ללמוד ולקיים מצוות והקב"ה ידאג לפרנסתו על ידי אחרים, האם אנחנו מסכימים עם ההיבט המוסרי של התפיסה הזאת.
חשוב להבדיל בין אדם שאחרים מעוניינים לפרנס אותו כדי שיוכל ללמוד [זהו המצב המצוי היום, יש כמובן לשים לב שבדרך כלל במקרה כזה האדם גם מוכן לחיות חיי דחק למען מטרת לימוד התורה] לבין אדם שמטיל את עצמו על הציבור.
הדיון כמובן מקבל משנה תוקף במקרה שאדם מטיל את עצמו על הציבור. וכאן חשוב להכניס את הדיון להקשר הנכון: א. לימוד התורה מהווה ערך עליון שגובר על ערכים אחרים], ב. הלומד אינו לומד רק בשביל עצמו אלא ממלא את מטרת קיום העולם, והתומך בו גם הוא בדרכו ממלא את חלקו במטרת העולם.
שקף מספר 4 – למה צריך להשתדל
דברי ה"חובות הלבבות" עדיין טוענים הסבר, אם הקב"ה מנהל את העולם למה אנו צריכים לעבוד בכלל.
במסילת ישרים דן בנושא זה ומגדיר את חובת ההשתדלות כקנס. כלומר התוצאה כמה פרנסה [או כל נושא שבו אני משתדל בגשמיות או ברוחניות, חוץ מיראת שמיים עצמה] איננה תלויה בהשתדלותי אלא בגזירת הקב"ה. ובשונה מתשלום בו החפץ הנרכש הוא תמורת התשלום, כלומר יש יחס ישיר בין מה שאני נותן לבין מה שאני מקבל, הקנס איננו תשלום והוא איננו פרופורציונאלי לדבר שבו אני חפץ. המסקנה המתבקשת היא, שאם אין קשר ישיר בין הקנס לתוצאה וודאי עדיף לנו להפטר מתשלום הקנס ולשלם את התשלום המינימלי ביותר.
ספר מסילת ישרים פרק כא
אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הביטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז"ל במאמריהם: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, וכן אמרו: אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא [=שערה], וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) הייתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם "בזעת אפך תאכל לחם", אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו.
על כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו: יכול אפילו יושב ובטל? (יראה סימן ברכה) תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות.
שקף מספר 5
השתדלות יתירה או מועטה
שניהם מראים על חוסר במידת הבטחון
למנחה: יש להקדים ולתאר את סיפור הרקע של יוסף בבית האסורים. חלומות שר המשקים ושר האופים ופתרונם על ידי יוסף.
הסתירה בהתייחסות המדרש ליוסף: מצד אחד המדרש מתאר את יוסף כאדם הבוטח באלוקיו, הראוי לתואר "אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו" אך מצד שני המדרש כותב שבקשת יוסף משר המשקים שיזכרנו, מראה על חסרון במידת הביטחון, וכעונש לכך נגזר עליו להישאר בבית האסורים עוד שנתיים.
וכמו שהביא רש"י בחומש הפסוק נקרא גם בנימה ביקורתית ביחס ליוסף "אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב" כלומר המדרש משבח את מי ששם בה' מבטחו ולא כיוסף שלא נהג במידת הביטחון הראויה לפי ערכו.
*
הבאנו את דברי רבי אברהם בן הרמב"ם המגדיר שפירוש המושג בטחון [לאנשים רגילים – בשונה מהנביאים וכדו'] היא להבין שהקב"ה מנהל את עולמו בדרך הטבע, ולכן בדרך כלל התוצאות הן לפי ההשתדלות הטבעית של האדם, אך לפעמים הקב"ה פועל שהטבע יפעל שלא כהרגלו אף שאיננו חורג חריגה גדולה מדי שתחשב נס.
מידת הביטחון מחייבת את האדם לסמוך על הקב"ה שידאג לפרנסתו ולא להתייאש מכך ולהמשיך לפעול על מנת לזכות בפרנסה, אך מצד שני אסור לו להשתדל יותר מדי כי בכך מראה שהוא סומך על השתדלותו ולא על גזירת הבורא.
המספיק לעובדי ה' – הבטחון עמוד פ [בהוצאת הקרן להוצאת ספרי רבני בבל]
הביטחון המוטל על כל שומרי הדת הוא שיהא נעוץ הכן באמונתו של אדם וברור בלבו שהעילות הטבעיות והאמצעים הרגילים מסורים בידי השגחה אלוהית פרטית לגבי כל אחד ואחד לכל זמן ולכל מצב, וברצותו יתעלה הולכות העילות בדרכן הטבעית שהותוותה להן מראש וברצותו סוטות הן מדרכן הרגילה וחורגות מתוך טבען….כל הגורמים הטבעיים הללו כפופים לחפצו ורצונו יתעלה ועל פי פקודתו ורשותו פועלים הם על רוב בני האדם לפי טבעם בדרך הידועה לכל ובפקודתו ורצונו פועלים הם לפעמים בדרך ההפוכה מזו שנוצרו לה.
שם עמוד קב
ולכן כל אימת שאין לב האדם בוטח בה' להשגת משאלתו או שהוא בוטח במקור ישועה אחר מבלעדי ה' יתעלה אין אותו האיש נקרא בוטח בה' להשגת מבוקשו. ולכן אומרים אנו בעניין בקשת פרנסה או שאר דברים, שאם נואש האדם ממבוקשו ואיננו מצפה עוד להשיגו או מחפשהו ממקור אחר זולתו יתעלה. כגון מי שמבקשהו מבשר ודם וסומך עליו בלבד ולא על עזרת ה' יתעלה, שהלז כפוף לו. אין אותו האיש נקרא בוטח בה' יתעלה להשגת פרנסתו.
אשר לסוג הראשון זה שנואש מן הפרנסה ואינו מצפה עוד להשיגה, הריהן מרעי המחשבה וראוי לגנאי על שנתייאש מרחמי הבורא, למרות שהוזהר על ההיפך הגמור. ואמר דויד בתהלים קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה"' ועוד אמר "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם". והושע אמר "וקווה אל אלהיך תמיד" ועוד הרבה פסוקים כגון אלה והסוג השני שמבקש פרנסה וכדומה מאת בשר ודם ובוטח בו ולא בה' יתעלה ארור הוא על כחשו בה' כמו שנאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו" ושתי המדרגות הללו הן מדרגות של חוסר בטחון.
שקף מספר 6
חובת ההשתדלות נמדדת לפי מידת האמונה
רבי ישראל מסלנט עומד על הסתירה בדברי המדרש ביחס ליוסף, וכדי לבאר את דברי המדרש חוזר רבי ישראל לבאר את מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י.
לדבריו, וכמו שהביא מדברי "נפש החיים" חיוב ההשתדלות איננו אחיד, אלא מהווה נגזרת של מידת האמונה בהקב"ה, מי שמאמין יותר משתדל פחות. ודברי רשב"י מיועדים רק ליחידי סגולה.
ואת סיום דברי התלמוד במחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם וכו'" הוא מפרש שכוונת הגמרא להכריע כאן את מסקנת הסוגיה ולומר שאין מחלוקת אמתית ביניהם, אלא דברי רבי ישמעאל מכוונים להמון העם ודברי רשב"י מכוונים ליחידי סגולה.
אבן ישראל דרוש ג [בסוף הדרוש]
במדרש בראשית רבה [פרשה פט] אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף ולא פנה אל רהבים ואל שטי כזב זה יוסף. שבקש משר המשקים כי אם זכרתני אתך ולא בטח בהקב"ה. הסתירה מבואר, אך הנה יש שני מיני בטחון. בטחון של החובות הלבבות ובטחון של הרמב"ן. לחובות הלבבות צריך לבטוח בה' על ידי השתדלות דווקא. כי אסור לסמוך על הנס ואף על פי שאין להקב"ה מעצור להושיע אף בלי השתדלות, אף על פי כן מה שבכוחו לעשות מחויב הוא לעשות, וחטא אסא לא היה רק מה שלא דרש בה' כלל. רק ברופאים כמו שמפורש בפסוק. ולהרמב"ן הביטחון הוא להשליך על ה' לבדו יהבו בלא שום סיבה. ומה שדרשו רבותינו ז"ל, ורפא ירפא, היינו שניתן רשות לרופא לרפא, אבל העובד השלם אין לדרוש כלל ברפואה הטבעית, ולדידיה [=ולדבריו] גם בפרנסה אין צריך שום השתדלות רק בטחון בה'.
ונראה שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, דהנה מצאנו לרבותינו ז"ל פלוגתא דתנאי [=מחלוקת תנאים] בכיוצא בזה ממש, תנו רבנן: ואספת דגנך, – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ולכן דקדקו רבותינו ז"ל ואמרו הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, רבים דווקא, נמצא שליחידי סגולה ודאי שראוי להיות להם בטחון של הרמב"ן כמו שעשה רבי שמעון בר יוחאי במערה, ואתרחיש ניסא ואיברי ליה חרובא ועינא דמיא [=התרחש לו נס ונברא לו חרוב ומעיין מים] בלי השתדלות כלל. ודברי חובות הלבבות אמורים לכלל ההמון כולו כמו שכתוב בנפש החיים לרבי ישמעאל נמצא שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אמנם גם לחובות הלבבות אסור להרבות בהשתדלות רק לעשות סיבה שיהיה אפשר גם כן על פי הטבע, להרויח, ולבטוח בהשם יתברך, אבל ריבוי ההשתדלות הוא חסרון בטחון כידוע. אבל המינים ואפיקורסים שאינם מאמינים שהשם יתברך מנהיג העולם רק נתן ההנהגה לכוכבי השמים וכסיליהם זה דרכם כסל למו להרבות מאד בהשתדלות לעשות סיבות למחסוריהם מאחר שאין מאמינים רק בטבע לכן המה מפקחים יותר להפיק רצונם בטבע נמצא השתדלותם יותר גדולה משל בעל בטחון של חובת הלבבות.
שקף מספר 7
איך מיישמים את חובת ההשתדלות
איך מיישמים את מצוות הביטחון הלכה למעשה? איך נדע האם אנו בוטחים באמת או אולי משלים את עצמנו?
האם יש איזה קריטריון לקבוע האם אנו בוטחים בהקב"ה או שמא מתעצלים לעבוד. או לחילופין האם אנחנו מתאמצים כדי למלא את חובות ההשתדלות או שמא אנו מתאמצים כי אנו סומכים על עצמנו ומעשינו.
הרמח"ל במסילת ישרים מבדיל בין בטחון ראוי לבין הוללות, ובין פחד ראוי לבין עצלות.
ומסקנתו היא שהדבר נתון לשיקול דעתו ולהגיון הבריא של האדם.
ספר מסילת ישרים פרק ט
דע כי יש יראה ויש יראה: יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך – הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברה נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים, ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון, אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש. ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה, שעליה נאמר (משלי כב): ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה.
והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חכמים זכרונם לברכה באמרם היכא דשכיח היזיקא שאני [=שונה הדבר היכן שההיזק מצוי]. כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש להשמר. אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר: ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן, [חשש שאין רואים אין מחזיקים כלומר אין מתייחסים אליו] ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הוא עצמו ענין הפסוק שהבאנו למעלה "ערום ראה רעה ונסתר", הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא.
מדברי המסילת ישרים עולה שעל כל אחד מוטל להחליט האם המצב הנוכחי דורש השתדלות ואם כן איזה השתדלות, מה שמוביל למסקנה שחובת ההשתדלות היא סובייקטיבית. כלומר גם בתוך המסגרת של קיום התורה והמצוות אנחנו פוגשים את האדם כיחיד שעליו מוטל למצוא את דרכו הייחודית.
אפשר לצאת מכאן לדיון על כל העבודה הפנימית והמוסרית של האדם שמיוחדת אך ורק לו.
שקף מספר 8 הבוטח האידיאלי
דברי המכתב מאליהו באים לתת הגדרה מעשית לחובת ההשתדלות. אך יש לשים לב ההגדרה שמגדיר הר"ז מסלנט [רבו של רבי ישראל מסלנט] היא הגדרה המותאמת למידותיו הרוחניות. וכמו שכותב שם המכתב מאליהו בהמשך דבריו שאין ראוי לכל אדם לנהוג כך ואף סכנה יש בזה, וכמו שהתבאר לעיל שמידת ההשתדלות נגזרת מרמת האמונה של האדם.
שקף מספר 9
היפוך תפקידים – הכופר בטוח והמאמין חושש
שקף זה להעשרה למעוניינים להעמיק שלב נוסף במהות הבטחון ובהסבר למעשי יוסף.
רבי ישראל מסלנט מוסיף שיש הבדל נוסף בין המאמין לכופר, המאמין יודע שהכל בידי שמיים לכן אף אם יתגלה לו על ידי נבואה או התבוננות בכוכבים שאירוע מסוים יקרה עדיין הוא בטוח בהקב"ה ויודע שהגזירה יכולה להשתנות לכן ימשיך לדאוג ולפעול בעניין, מה שאין כן הכופר הסובר שהטבע איננו תלוי באף אחד, אם כן אם יתברר לו שבדרכי הטבע בוודאי שיקרה אירוע מסוים, יותר לא יפעל בעניין, שהרי הוא בוטח בטבע.
יוסף חלם שהוא ייהפך למלך ואף שהיה בטוח בנכונות החלום ידע שעדיין מוטלת עליו חובת ההשתדלות שהרי עדיין ביד הקב"ה לשנות זאת.
לכן מצד אחד השתדלותו להגשמת החלום [הדיבור עם שר המשקים (צ,ר)] היא השתדלות ראויה לאדם רגיל ולכן המדרש משבחו. אך מצד שני המדרש מעיר שמיוסף בדרגתו הגבוהה היינו מצפים שיסמוך על הקב"ה ולא ישתדל בכלל.
אבן ישראל [המשך משקף מספר 6]
אך לפעמים יקרה להיפך שהפוקר אינו משתדל כלל ובעל בטחון של חובת הלבבות משתדל קצת כפעם בפעם כגון שראה בכוכבי השמים או נתגלה לו על ידי חלום אמיתי שיעלה לגדולה אם כן המאמין במזלות מבטיח את עצמו על המזל שבודאי לא ישתנה מאחר שאינו מאמין שתלוי במעשה האדם ואינו משתדל כלל מה שאין כן הבעל בטחון הנ"ל לעולם בהשתדלותו עומד בטחון עומד כי על פי עבודת הבורא יוכל להיות השתנות תמיד על פי מעשיו ואפילו יעקב אשר שהבטיח לו הקב"ה בעצמו הנה אנכי עמך ושמרתיך וגו אף על פי כן ויירא יעקב מאד סבר שמא יגרום החטא קל וחומר על ידי הוראת כוכב או חלום שאין העובד השם יתברך בטוח בזה אולי לא יהיה ראוי לנס שלא כדרך הטבע בלי שום השתדלות
והשתא [=ועכשיו] מבואר כוונת המדרש ברוך הגבר וכו' זה יוסף שהיה בוטח בה' ולא בכוכבים ח"ו שאם כן לא היה משתדל ובאמת זה טוב מאד לירא תמיד שמא יגרום החטא ולבטוח בה' אך שצריך עוד תנאי שהיה חסר ביוסף דהיינו שלא יפנה אל רהבים שצריך שיגיע אל המדרגה הגבוהה עוד יותר שלא יפנה כלל אל השתדלות רק בטחון לבד.
ועוד נקודה קטנה להעמקה
לפעמים עדיף לסמוך על הנס מלהכשל בתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
הרב דסלר מתייחס למדרש תמוה.
איכה רבה
ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו,
דוד אמר "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם:" אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן, זה שכתוב "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ:….
עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג, להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר "וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְקוָק אֱלֹקָיו וַיֹּאמַר יְקוָק אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ יְקוָק אֱלֹהֵינוּ …וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יְקוָק, לפני אסא לא כתוב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו,
עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְקוָק מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ"
עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנא' "בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְקוָק וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים:"
מה פשר הבקשות של 3 המלכים (חוץ מדוד) למה הם לא רוצים להילחם? ובפרט בקשתו של חזקיהו שמבקש לשכב ולנוח ושאלוקים יעשה בשבילו את העבודה.
מכתב מאליהו [חלק א עמ' 201]
במאמר הזה אנו לומדים לדעת כי ההשתמשות ומעשי האדם צריכה להיות לפי ערך מדרגת הכרתו. לפי הכרת דוד היה ראוי לו להתעסק ברדיפת האויב והכאתו. אסא חשב שאיננו רשאי להכות, כי חס וחלילה ידמה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ואמר כי ישתמש רק ברדיפה לבד והשם יתברך יכה אותם. יהושפט חשש גם על הרדיפה והשתמש רק בטובה רוחנית , שהיא אמירת שירה . חזקיה חשש עוד יותר – חשש נפלא מאד – כי אולי יגבה לבבו [יתגאה] וידמה כי בזכות השירה שלו נפל האויב, ולא היה די לו במה שלא עשה שום מעשה גשמית, אלא גם את ההשתדלות הרוחנית אסר לעצמו, כי אם יגבה לבבו בתוצאות השתדלותו הרוחנית , הרי זה עצמו חסרון בשלימות הכרתו בהשם יתברך. ואם כי החיסרון הזה דק הוא מאד , עד שכמעט אי אפשר להבחינו , פסק חזקיהו לעצמו לישון על מיטתו בשעת צרת כלל ישראל ולסמוך על הנס , כי יש מצבים אשר ברירות ההכרה שאפס זולתו יתברך עולה על כל שאר העניינים , והיא היא המצלת מכל צרה וצוקה.
***
